תקצירים

הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

היווצרוּת בעיית הפליטים הפלשתינאים

בעיית הפליטים הפלשתינים נוצרה במלחמת העצמאות. היא מהווה נושא מרכזי השנוי במחלוקת בין ישראל, הפלשתינים והעולם הערבי. (ההגדרה: "פליט" מציינת את הערבים שברחו משטח ישראל). השאלות המרכזיות הן: מספר הפליטים והמניעים לעזיבתם: בריחה או גירוש.

מספרי הפליטים: על פי אומדן ארגוני הסיוע, מספר הפליטים עם סיום המלחמה היה כ-765 אלף. לפי גרסת ישראל, שהתבססה על נתונים ומחקרים דמוגרפיים, לא יכול היה מספר הפליטים הערבים שעזבו את ישראל עד אמצע שנת 1949 לעלות על 525 אלף.

סיבות ושלבים לבריחת ערבים משטח ישראל

• בשלב הראשון של מלחמת העצמאות (מ - 29.11.1947), כאשר הבריטים היו עדיין בארץ, הבריחה היתה בעיקר מהערים והושפעה מסיבות כלכליות ("העשירים יצאו לבירות, הפועלים הכפריים חזרו לכפריהם". כן עזבו מי שפוטרו ממנגנון הפקידות הבריטי עקב תהליך הפינוי).
• בחודשים דצמבר עד מרץ 1947 עזבו חלק מאנשי הכפרים שלידם בוצעו פיגועים נגד התחבורה היהודית מחשש לתגובה של ה"הגנה" (לדוגמא: הכפר דיר מוחֶיזין, דצמבר 1947),וכן תושבי שכונות ערביות שגבלו בשכונות יהודיות בערים המעורבות. מרביתם מצאו מקלט ארעי בעורף הערבי המקומי (בירושלים, בשכם, ג'נין, נצרת), והיותר עשירים – בארצות ערב השכנות. זה היה חלק מדפוס מסורתי של יציאת אוכלוסייה אזרחית מאזורי לחימה ושיבה בסיומה. 
• בחודשים מרץ-אפריל 1948, הביאה הגברת הלחימה לקריסתה של החברה וההנהגה הערבית, ולבריחה המונית מאזורי הלחימה. השמועות שנפוצו בקרב ערביי א"י בעקבות אירועי "דיר יאסין" הגבירו את הבריחה. כיבוש הערים המעורבות (יפו, טבריה חיפה) במסגרת "תכנית ד", גרם לעזיבת חלק גדול מתושביהן הערבים.
• מדיניות הנהגת ה"ישוב" בתקופה זו (כולל תכנית ד'): לא היתה מדיניות מכוונת של גירוש ולא כיבוש כפרים במטרה לגרש את תושביהם. למעשה לא היתה מדיניות כלשהי בענייני הערבים. בריחת  ערביי ישראל, בשלב הזה, דמתה לדפוסי התנהגות קודמים בעת מלחמה או אנרכיה והיתה קשורה להתפתחות הלחימה. הבורחים ציפו לחזור לבתיהם במהרה או ברחו מחשש ואי השלמה עם השלטון היהודי הצפוי.

עמדת הצד הערבי, מדיניות ערב וההנהגה הערבית המקומית (הוועד הערבי העליון)

הם לא עודדו את הבריחה ואף ניסו לבלום אותה, ללא הצלחה. יצאו מכלל זה ניסיונות לפַנות אוכלוסייה בלתי לוחמת מאזורי קרבות, בעיקר ביוזמה מקומית. האצת תהליך התפוררות ההנהגה והחברה הערבית בחודשים אפריל-מאי 1948 הגבירה את הבריחה.מתחילת דצמבר 1947 ועד סיום המנדט ב – 15 במאי, נטשו את בתיהם בין 250 – 300 אלף ערבים.

• פלישת צבאות מדינות ערב ב-15 למאי 1948, שהכניסה לזירה כוחות סדירים והיוותה איום קיומי על מדינת ישראל, שינתה את התמונה. גל נוסף של פליטים ברח מאזורי הלחימה. היו בתקופה זו מפקדים מקומיים שראו בנוכחות ערבית במקומות שנכבשו סיכון ביטחוני וגיס חמישי, וכן ראו בפלשתינים את מי שהביאו את האסון על עצמם בכך שהזמינו את הפולשים. במקומות אחדים ננקטה יוזמה מקומית לגירוש התושבים. לדוגמא: פעולות גבעתי, לקראת האיוּם המצרי המתקרב, לפינוי תושבי כפרים  סמוכים לישובים יהודיים או לציר התנועה הראשי בדרום, והעברתם אל מחוץ לאזורי הקרבות. כמו כן גרוש ערביי לוד ורמלה לאחר כיבושן בקרבות עשרת הימים, ולאחר ההתקוממות שפרצה בלוד. עם זאת, אירועי לוד ורמלה לא היו הדפוס המקובל בקרבות עשרת הימים. לא היתה החלטה מדיניות כוללת על גירוש ערביי א"י.  השארת מרבית ערביי הגליל, ביניהם תושבי נצרת, שפרעם, סחנין, כפר מנדה שנכבשו באותם הימים במקומם, מעידה על מגמה הפוכה.            

חסימת השיבה

ממשלת ישראל התנגדה לשיבת הפליטים אל מקומות מגוריהם הקודמים, ופעלה למניעת הדבר. היתה נכונות להחזיר מספר קטן של פליטים מטעמים הומניטריים, אך המדיניות הכללית היתה כי האחריות לישוב הפליטים חלה על מדינות ערב אשר פתחו במערכה ואשר אליהן נמלטו הפליטים.