תקציר ידע- טוטאליטריות ושואה

הדילמות, לבטים שעמדו בפני חברי המחתרות:

א. האחריות הקולקטיבית:

הגרמנים נהגו בגטאות בשיטה של אחריות קולקטיבית שמשמעותה הייתה: הקהילה כולה או חלק ממנה נותנים את הדין על מעשה של פרט אחד או יותר. חברי תנועות הנוער שרצו בהקמת מחתרות התלבטו בשאלה המוסרית האם מותר להם להסתכן בהקמת מחתרת העשויה לסכן אחרים שאינם מסוגלים ואינם רוצים להשתתף במרד.

ההתמודדות:

•  יציאה ליער כמו בגטו וילנה והצטרפות של חלק מן המורדים לפרטיזנים.
• הסגרה עצמית של מנהיג המחתרת כמו בגטו וילנה. כשנודע דבר פעילותה של המחתרת לאנשי הגטו וגנס יושב ראש היודנראט, דרש גנס להסגיר את מפקד המחתרת בגלל הסיכון להשמדת הגטו. כל אנשי הגטו תמכו בהסגרה מתוך תקווה שימשיכו לחיות.
• הימנעות מיציאה למרד - בוילנה הייתה התנגדות של תושבי הגטו למרד, הם לא רצו להאמין שיהודים נשלחים להשמדה ולכן התנגדו למרד.
• 
  

ב. מקום הלחימה:

בקרב חברי המחתרת היהודית שבחלק מן הגטאות התנהל ויכוח נוקב על מקום לחימתם: יציאה אל היערות וניהול לוחמה פרטיזנית או מרד בתוך הגטו. היו שיקולים לכאן ולכאן, וההכרעה הייתה קשה.

מצדדי הלחימה בגטאות טענו, כי ליערות יכולים לצאת רק הצעירים והבריאים, ובעיקר גברים. הוצאת הנוער מן הגטו פירושו: הפקרת הורים וילדים למוות ולנקמת הגרמנים. כמו כן ביערות יש יחידות פרטיזניות לא יהודיות ואז הלחימה היהודית לא תהפוך לסמל של מלחמתו הלאומית של היהודי.

לעומתם טענו מצדדי הלחימה הפרטיזנית: כי אין כל סיכוי להגן על הגטו. מרד בגטו תהיה התאבדות קולקטיבית, ללא כל סיכוי לנקום בגרמנים. מה גם שקיים קושי להתארגן ולהתאמן במסגרת צפופה עירונית וסגורה.

ההתמודדות:

בורשה הדעה הרווחת הייתה שמקום המאבק בנאצים צריך להיות בעיקר בתוך תחומי הגטו - מלחמה יהודית למען עניין יהודי ובפיקוד יהודי מקומי. בנוסף לכך, טענו אנשי ורשה, שבגטאות לא קיים שום כוח לוחם אחר מלבד היהודים בעוד שמחוץ לגטו היו מחתרות פולניות.

לעומת זאת, בקרקוב בחרו בדרך הפוכה. במקום להוציא בוגדים להורג ולהתנקש במשתפי הפעולה והיודנראט בתוך הגטו, דגלה המחתרת כי יש לעזוב את הגטו ולהתמקם בצד הארי של קרקוב. מפקדות שני הארגונים הלוחמים בקרקוב היו נחושות בדעתן שהגטו אינו מתאים לשימוש כשדה קרב. הרחובות צפופים מאוד ולכן חשופים במידה רבה לפיקוח גרמני.

ג. האם לצאת למרד שתוצאותיו ידועות מראש:

ברור הוא שהיסוד המשותף לכל הלוחמים היה הרצון העז ללחום בגרמנים, לנקום את נקמת הדם היהודי הנשפך, וברוב המקרים הייתה זו גם נקמה אישית על רצח המשפחות אך הייתה התלבטות האם לצאת למרד כשיודעים שאין סיכוי מול הנאצים.

התמודדות :

אצל חלקם של יושבי הגטו הייתה התנגדות לצאת למרידה מתוך אמונה דתית. חלק גדול בציבור היהודי במזרח אירופה השתייך ליהדות החרדית. ביהדות מופיעה הגבורה כקידוש השם ומושג הגבורה בא לידי ביטוי באומץ רוחני ובהקרבה למען הדת. הלחימה הפיזית הייתה זרה להם, ותפיסתם הייתה שאין להכריע את הרע בכוח פיזי, הכול תלוי בהשגחה האלוהית.

לעומתם אלה שבחרו בלחימה בתוך הגטו, כדוגמת מרד גטו ורשה, שבה מנהיגי המחתרת עשו זאת למרות שידעו שאין כמעט דרך להינצל. מטרת מלחמתם הייתה על כבודו עם ישראל ועל מוות של כבוד. לגבי האוכלוסייה האזרחית בגטו ורשה נוצר שיתוף אינטרסים ביניהם לבין הלוחמים, שהיה מושתת על התקווה, כי הלחימה בנסיבות הקיימות עשויה לשמש דרך להצלה והמרד הפך למרד עממי.

ד. עיתוי (זמן) הלחימה: 

קושי בקביעת העיתוי למרד בגלל החשש מחיסול מידי של תושבי הגטו.

ההתמודדות:

הלוחמים היהודיים החליטו שלא לפתוח בפעולה קרבית בגטו כל עוד הגרמנים לא פתחו בחיסולו הסופי של הגטו. מאחר שהגירושים למחנות ההשמדה התבצעו בשלבים, היה קשה למורדים לדעת האם הפעם מדובר בפעולה סופית שמיועדת לחסל את הגטו. כל עוד לא היה ברור שהמדובר בחיסול מוחלט של הגטו הערכת המורדים הייתה שאין לפתוח בפעולה, שכן עדיין יש סיכוי להצלת חלק מיושבי הגטו על ידי הימנעות ממרד. ולכן המרידות בגטאות תוכננו סמוך לעיתוי המשוער של האקציה האחרונה וכשהיה ברור שהגרמנים באים לחסל את הגטו וממילא אין מה להפסיד.

קשיים נוספים בארגון ובביצוע המרידות:

1. מחסור בנשק וקושי להשיג נשק: היעדר האמצעים והניסיון הדרוש לבנייתו של גוף לוחם, חמוש וערוך לקרב שכן חברי המחתרות היו ברובם צעירים, חסרי כל הכשרה וניסיון צבאי. רק מעטים שירתו בצבא הפולני, ולכן לא היה ליהודים בגטו ניסיון בלחימה. בנוסף סבלו המורדים ממחסור חמור בכלי נשק מתאימים ומקושי רב בהשגת נשק.

2. להנהגת המחתרת לא היה עם מי להיוועץ: המנהיגות היהודית מלפני המלחמה פונתה, חוסלה, או ברחה. לכן הפכו תנועות הנוער למאגר האנושי שממנו צמחה מנהיגות המחתרת היהודית, אולם מנהיגותם לא הייתה מוכרת על ידי הציבור היהודי. מנהיגות תנועות הנוער הוכרה רק לקראת סוף המלחמה כשכולם חשו שהקץ מתקרב, אבל אז כבר היה מאוחר.

3.סביבה עוינת: רבים מהפולנים לא תפסו את היהודים כבני העם הפולני ואף החזיקו בתפיסות אנטישמיות. חלקם לא נרתעו מלהלשין על היהודים בגלוי בפני הנאצים (הלשנה על המחתרת הפולנית, לעומת זאת, נתפסה בחברה הפולנית כמעשה בלתי ראוי ונעשתה בדרך כלל בחשאי). דבר זה חשף את היהודים שביקשו למרוד לסיכונים רבים יותר מאלו שניצבו בפני המחתרת הפולנית. היהודים שביקשו למרוד לא יכולים היו לסמוך על שיתוף פעולה מצד הסביבה, שרבים בה היו עלולים להלשין על פעילותם.