תקציר ידע - סוגיות נבחרות בתולדות המדינה

תהליך הקליטה - הקשיים והתמודדות:

הקשיים בהיקף העלייה:

היישוב היהודי בארץ מנה עם קום המדינה כ-650 אלף תושבים. בשנים 1948-1951 עלו כ- 700 אלף תושבים. בתוך שלוש שנים הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. העולים הגיעו בפרק זמן קצר, ממקומות שונים ומתרבויות שונות. העולים דיברו בשפות שונות וחלקם הגדול הגיע ללא רכוש. היה זה תפקידה של המדינה הצעירה לקלוט את כמות העולים הגדולה בפרק זמן קצר. דוד בן גוריון קרא לתת עדיפות לעלייה על פני כל נושא אחר, למרות הקשיים הרבים. 

צפה בסרטון מהדקה ה-07:48. באיזה אופן התמודדה מדינת ישראל עם תנאי החיים הקשים בראשיתה של המדינה?

תקופת הצנע והמעברות

 

הקשיים במצבה הכלכלי של הארץ בזמן קליטת העולים:

תכנון הכלכלה בארץ הביא עמו מרכיבים ייחודיים למדינה הצעירה. ההוצאות היו רבות: בניית צבא והכשרתו, גיוס חובה, 'מבצע קדש' ומלחמת ששת הימים. באותן שנים (שנות החמישים) הונהגה בישראל מדיניות צנע (מלשון צנוע). מדינות זו בקשה לאפשר למדינה לבצע חלוקה שוויונית וצודקת של מוצרי מזון בסיסיים לכלל אזרחי המדינה. זאת מאחר והמצב הכלכלי היה קשה ומוצרים בסיסיים לא היו בהישג יד עבור כולם. אזרחי ישראל קנו מוצרי מזון באמצעות תלושים בחנויות מסוימות שהיו מיוחדות עבור מוצרים מסוימים, בעיקר מוצרי מזון בסיסיים. 

התמודדות עם קשיי העולים:

בעיית הדיור :

העולים הראשונים שהגיעו לישראל (עוד בזמן מלחמת העצמאות) שוכנו בישובים ערבים נטושים, ובמיוחד בשכונות ערביות שננטשו בערים ערביות, כמו יפו, טבריה, עכו, לוד ורמלה. כאשר מקומות הדיור בשכונות הנטושות התמלאו, ולא נותר עוד מקום להקצות לטובת העולים החדשים, הוקמו מחנות עולים. מטרת המחנות הייתה לתת מענה מידי לעולים שהגיעו. עולים שהגיעו למחנות, עברו בדיקות רפואיות, ומשם הופנו לדיור קבע. תקופת השהייה במחנות העולים הייתה אמורה להיות קצרה, עד מספר שבועות, אלא שבפועל התקופה התארכה. התנאים במחנות היו קשים. העולים חיו בצפיפות באולמות גדולים בהם גרו ללא פרטיות או במחנות אוהלים.  

מעברה - כאשר ראשי הישוב נכחו לדעת כי מחנות העולים לא הצליחו להתמודד עם האתגר שהציבה העלייה הגדולה לישראל, הציע לוי אשכול (שהיה גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות), להקים שיכוני עולים לתקופת מעבר, ומכאן השם "מעברה". החל מ- 1950 הוקמו בישראל מעברות, ולהן שלוש מטרות: 

1. להוות ישובים זמניים לעולים עד אשר יעברו לשיכוני קבע. 
2. ליישם את מדיניות פיזור האוכלוסייה לאורך גבולות המדינה החדשה. פיזור האוכלוסייה נועד לתת מענה לצרכי ביטחון, מטרת הישובים הייתה לסייע בשמירה על הגבולות ופיתוח אזורי הספר של ישראל.
3. להקטין את התלות של העולים בממסד ולאפשר להם להתנסות ביוזמה פרטית.

מרבית המעברות הוקמו בסמוך לישובים וותיקים (ערים גדולות או מושבים וקיבוצים). הרעיון היה לאפשר סיוע מצד הישוב הוותיק לטובת העולים במעברה. הבתים במעברות נבנו מפחונים, צריפים ואף אוהלים. במעברה ניתן לכל משפחה בית משלה, אך ללא חיבור לתשתיות (מים, חשמל ביוב וכו'). בכל מעברה היה ביה"ס, בית-כנסת ומרפאה. הממשלה ספקה לעולים עבודות יזומות, כגון סלילת כבישים, ונטיעת עצים. עד שנות השישים מרבית המעברות נסגרו, כאשר העולים עזבו אותם לישובים אחרים או שהפכו לעיירות פיתוח או שהמעברות הפכו לשכונות שהסתפחו לערים השכנות.

קליטה ישירה: 

מאמצע שנות החמישים השתנתה התפיסה, והחלה מגמה חדשה של יישוב העולים מיד עם הגעתן ביישובי קבע: מושבי עולים או עיירות פיתוח.

היו לכך שתי מטרות: הימנעות מיישוב העולים בתחנות מעבר (מעברות), דבר שיצר סרבול בתהליך הקליטה. ויישום של מדיניות פיזור האוכלוסייה (בדומה למעברות) לאורך גבולות המדינה לצרכי ביטחון.

מושבי העולים: התבססו בעיקר על עבודה חקלאית, וסבלו מקשיים רבים. העולים היו חסרי ידע בחקלאות ותהליך קליטתם במושבים היה קשה ומתסכל. חוסר הצלחה בחקלאות הגביר את המרירות בקרב העולים.

עיירות הפיתוח:  שחלקן התפתחו מתוך המעברות, תוכננו להוות מרכזים עירוניים בשטחי הספר של ישראל, שמטרתם לספק שירותים לישובים הכפריים שסביבם (שירותי חינוך, דואר, בריאות, חנויות, בנקים, ועוד). אולם, עיירות הפיתוח התקשו לעמוד באתגר הכלכלי שהציבה העלייה הגדולה וחלק גדול מן העולים נותר מתוסכל, ללא פרנסה או עם פרנסה חלקית. אפשרויות התעסוקה בעיירות הפיתוח היו מצומצמות, ומי שיכל הוציא את עצמו ומשפחתו מחוץ לעיירה.

קשיים בתחום התעסוקה:

אחוז המובטלים בקרב העולים היה גדול וכאן היה פרדוקס. בעוד שהתעשייה הצעירה הייתה זקוקה לידיים עובדות, היו העולים החדשים חסרי השכלה מקצועית ולא התאימו לדרישות העבודה. היה צורך להעבירם תקופת הכשרה. גם רמת ההשכלה של העולים בשנים 1948-1951 הייתה נמוכה, דבר שהיקשה על קבלתם לעבודה.

ההתמודדות של הממשלה עם בעיית התעסוקה הייתה להעסיק עולים בעבודות דחק - עבודות יזומות של הממשלה - בהם נטעו עצים, סללו כבישים וסיקלו אבנים ומעבר של העולים למושבים חקלאיים או עיירות פיתוח כחלק מהקליטה הישירה.

המעבר למושבים החקלאיים ולעיירות הפיתוח לא פתר לחלוטין את בעיות התעסוקה - העולים במושבים נתקלו בבעיות כלכליות קשות שנבעו בין השאר, מחוסר הידע ומחוסר הניסיון של העולים בעבודה החקלאית. עיירות הפיתוח הוקמו בריחוק ממרכזי הכלכלה והתעסוקה ולא נבנתה בהן תשתית תעסוקתית מספקת.

משטר הצנע אשר הונהג בראשית שנות ה-50, במטרה להקל על הקליטה, גרם לתופעה הפוכה ורק הכביד על תהליך הקליטה של העולים.