תקציר ידע

4. הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

ב-29 בדצמבר 1948 החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש. בריטניה הודיעה כי אם תמשיך הפעולה הישראלית היא תסייע למצרים כפי שנקבע בחוזה בין המדינות ב-1936 ,וארצות הברית דרשה מישראל להסיג את כוחותיה כדי למנוע את התערבות בריטניה. כאשר הוסכם על סיום הלחימה נענו ישראל ומצרים לדרישת האו"ם לפתוח במו"מ על שביתת נשק בשיחות שיתקיימו באי רודוס.

הסכמי שביתת הנשק

הבהרת המושגים – הפסקת אש, שביתת נשק, הסכמי שלום:
הפסקת אש - שלב בעימות צבאי בו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה בכדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות.
שביתת נשק – הסכם המסיים מצב של לוחמה. אמור להיות זמני.
הסכמי שלום- הסכם המייצב את היחסים בין מדינות שהיו במצב של מלחמה. נועד להיות קבוע. כולל שיתוף פעולה בתחומים שונים.
מניעי ישראל ומדינות ערב לחתימה על ההסכמים (חשיבות ההסכמים)
מדינת ישראל:
1. לתת תוקף להישגיה: ישראל זכתה לשטחים נרחבים אף מעבר לאלו שהוקצו לה בהחלטת האו"ם, הורחבו שטחי המדינה והושג רצף טריטוריאלי בין צפון הארץ לדרומה. במהלך המלחמה עלו למדינת ישראל כ- 120 אלף עולים. רעיון הפיכת ירושלים לעיר בינלאומית ירד מן הפרק. העיר המזרחית נשלטה בידי ירדן, וירושלים המערבית העברית בידי ישראל.
2. להתפנות להתמודדות עם המשימות הדוחקות של ביסוס המדינה החדשה: עתה עמדו בפני ההנהגה המשימות הקשות של התאוששות מן המלחמה, טיפול בקרובי הנופלים ובפצועים הרבים, התגברות על הבעיות הכלכליות שנבעו מעמידת המשק במלחמה ממושכת, וחשוב לא פחות – קליטת עולים שהחלו להגיע בהמוניהם.
מדינות ערב
1. מדינות ערב היו מותשות מהמלחמה וחששו שהתפשטות נוספת של ישראל עלולה לגרום לקריסת משטריהן: מדינות ערב ניסו לבלום את מדינת ישראל ולמנוע ממנה התפשטות טריטוריאלית בעזרת הסכמים בין לאומיים. התבוסה שנחלו מדינות ערב במלחמה ערערה את יציבתן הפוליטית, ובכמה מהן התחלפו ממשלות והתרחשו הפיכות.
2. מדינות ערב רצו להבטיח את שליטתן בשטחים שהשיגו: ירדן ביקשה להבטיח את שליטתה על שטחי הגדה המערבית. מצרים ביקשה להבטיח את שליטתה על רצועת עזה. לכן, ביקשו להגיע להסכם בעל תוקף בין לאומי מחייב, אשר יבטיח את שליטתן בשטחים שהשיגו, יקבעו את גבולות מדינת ישראל ולא יאפשרו את המשך התפשטותה.

ההבדל באופן שבו תפס כל צד את ההסכמים
מדינת ישראל:
קיוותה שההסכמים הם צעד זמני לסיום המלחמה ויובילו בעתיד להכרה בישראל ולהסכם שלום: מדינת ישראל תפסה את סיום המלחמה באמצעות מו"מ וחתימה על הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב, כפתח לתקווה לכך שמדינות ערב השלימו עם מפלתן במלחמה ועם קיומה של מדינת ישראל, ושמדובר בצעד שיוביל בעתיד לחתימה על הסכמי שלום.
מדינות ערב:
מדינות ערב (למעט ירדן): לא הכירו בלגיטימיות של ישראל, וראו את ההסכמים כזמניים, הסכמים שנחתמו מתוך אילוץ, ועתידים להתקיים עד למלחמה הבאה "הסיבוב השני": למדינות ערב בשלב זה לא היה מניע חזק לשלום. ראשית, משום שההשפלה שספגו מן התבוסה במלחמה נגד ישראל הצעירה והקטנה עוררה רגשות תסכול והתמרמרות בקרב ההמונים, וציפייה ל-"סיבוב שני" של לחימה שבו תובס ישראל. שנית, משום שמלבד ירדן לא זכו מדינות אלו לשטחים חשובים, ולעומת זאת הגיעו אליהן מאות אלפי פליטים פלסטינים. פליטים אלו היו מוקד תסיסה ומתח חברתי, ומדינות ערב דרשו, כתנאי לשלום, את הסכמת ישראל להשבת הפליטים.
הקו הירוק: הסכמי שביתת-הנשק סיימו את פרק הלחימה ולפיהם שורטטו קווי-הגבול של מדינת ישראל. הגבולות צוינו בצבע ירוק -הקו הירוק: קו שביתת הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב־1949,לאחר מלחמת העצמאות. קו זה היה קו הגבול בין ישראל לשכנותיה עד 1967.
מאידך, נותרו מספר בעיות בלתי פתורות עם מדינות ערב והפלסטיניים:
הציפיות מהסכמי שביתת-הנשק היו שונות: הסכמי שביתת הנשק הביאו להפסקת הקרבות ולרגיעה יחסית. ישראל ראתה בהסכמים אלו שלב ראשון בדרך לשלום עם מדינות ערב אך מדינות ערב לא הכירו במדינת ישראל. התבוסה הצבאית דחפה את מדינות ערב להתכונן לרגע שבו יוכלו להחזיר לעצמם את הכבוד שאבד להם ואת השטחים שסופחו למדינת ישראל. כלומר, הן ראו בהסכמים את הפסקת הלחימה בשדה הקרב באופן זמני, ולא הפסקת מצב המלחמה עם ישראל.
מעמד ירושלים: בעקבות המלחמה השתנה מעמדה של ירושלים בהשוואה למעמדה בתכנית החלוקה של האו"ם. רעיון הפיכת ירושלים לעיר בינלאומית ירד מן הפרק. העיר המזרחית נשלטה בידי ירדן. ירושלים המערבית – העברית בידי ישראל. ירושלים נקבעה כבירת מדינת ישראל ונקבעו מוסדות הממשל.
בעיית הפליטים הפלסטינים: במהלך מלחמת העצמאות הפכו כמחצית מן החברה הפלסטינית – כ-650 אלף מהערבים שישבו בתחומי א"י בין הים התיכון לנהר הירדן – לפליטים. רובם עזבו וברחו, חלק קטן גורשו. הם עזבו למדינות ערב השונות, ובשטחים שנתפסו על ידי המדינות במלחמה (שטחים שהוקצו למדינה הפלסטינית), השתכנו במחנות פליטים בתנאים קשים, עוני ואף מרעב. בגבולות ישראל נותרו כ-150 אלף ערבים-פלסטינים בתום המלחמה והם הפכו לאזרחי המדינה.

עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ראש

סיבות ושלבים לבריחת ערבים משטח ישראל

הגורמים לעזיבתם של הפלסטינים בשלב הראשון של הלחימה עד לפלישת צבאות ערב:

1. הגורמים הכלכליים:

עד אפריל 1948 הושפעה הבריחה בראש ובראשונה מהמצב הכלכלי. המנדט עודד את הישוב היהודי והערבי בארץ להקים מנגנונים עצמאיים -חינוך, בריאות, ניהול עצמי וכדומה. בניגוד לצד היהודי שהיה מאורגן והפעיל רשתות תמיכה כלכליות, הערבים הפלסטינים נאלצו להתמודד בעצמם עם קשיי המלחמה הכלכליים. בעקבות המלחמה נמנע מתושבי הכפרים האפשרות לעבד את אדמותיהם ולשווק את תוצרתם החקלאית. היישוב הערבי סבל ממחסור במצרכים, הפקעות של מחירים, ניסיונות כושלים להנהיג קיצוב והבעיה העיקרית בתחום אספקת מצרכי המזון הבסיסיים הייתה אספקת הקמח והלחם.

2. השפעת המלחמה מול היישוב היהודי:

מאפריל ואילך נמלטו הפלסטינים מפני הקרבות עצמם שהתפשטו בארץ כולה. שמועות שנפוצו על תגובות יהודיות צפויות בעקבות פיגועים ערביים קל וחומר התגובות בעצמן, עודדו את הבריחה. דיווחים על מעשים כגון אלו, למשל על הטבח בדיר יאסין שנעשה בידי היהודים ונגמר בהרג אזרחים פלסטינים (אפריל 1948), הוצג על ידי העיתונות הערבית ועל ידי מסרים מפה לאוזן כתוכנית הקרב של היהודים בכיבוש הכפרים והערים הערביות. מסרים אלו גרמו לבהלה רבה בחודשי האביב ולבריחה לכיוון אזורי השליטה הערביים מתוך חשש שגורלם יהיה כשל תושבי דיר יאסין. השלכות יישום תכנית ד', שהחלה עם מבצע נחשון, השפיע על האוכלוסייה הערבית האזרחית. התעצמות הקרבות החישה את תהליך הקריסה של הערבים, והובילה לבריחה המונית מאזורי החיכוך עם היהודים אל מרכזי האוכלוסייה הערבית בארץ או אל הארצות השכנות. ערבים עזבו גם אזורים שצה"ל לא הגיע אליהם.

הגורמים לעזיבתם של הפלסטינים בשלב השני של המלחמה מפלישת צבאות ערב:

הגורמים שמופיעים בשלב הראשון של המלחמה, רלוונטיים גם בשלב השני ואפילו בעוצמות גדולות יותר. בשלב השני של המלחמה התגברה העזיבה והכפילה את עצמה. בשלב זה צבאות מדינות ערב מילאו את הארץ והלחימה הפכה להיות קשה יותר לשני הצדדים.

1. מדיניות מהוססת ובלתי עקבית של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים, שהתפרשה כעידוד לבריחה: בתחילת פלישת מדינות ערב לישראל, עם הכרזת העצמאות של ישראל, קראה ההנהגה של ערביי ארץ-ישראל (הועד הערבי העליון), לאוכלוסייה הפלסטינית לפנות את יישוביה לאורך צירי הפלישה של צבאות ערב, במטרה שלא להיקלע לאזורי הקרבות ולהקל על הצבאות הפולשים. קריאות אלו, גרמו למשל לעזיבתם של ערביי חיפה למרות ניסיונות ההנהגה היהודית במקום להשאירם. כאשר הבינה ההנהגה הפלסטינית את הנזק שנגרם, היא מיהרה לשנות את מדיניותה, אולם הדבר כבר היה מאוחר מדי.

2. גירוש מכוון: במקרים בודדים ומקומיים כוחות ההגנה והמחתרות האחרות גירשו ממקומם את הכפריים הערביים ולא נתנו להם לשוב, מחשש שהיעדים שנכבשו ייכבשו בשנית על ידי הצד הערבי. כמו-כן, החשש שהתושבים יעזרו לכוחות ערב במקומות אסטרטגיים, הביא את המפקדים לידי החלטה כי במקומות מסוימים יש לפנות את הכפרים.

הגורמים להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים עם תום מלחמת העצמאות:

1. השטח שיועד לפלסטינים בתכנית החלוקה עבר לשליטת ישראל ולשליטת ירדן ומצרים: רוב הפלסטינים שחיו בשטחים אלו נהפכו לפליטים שחיו בתנאים קשים ביותר. מחנות הפליטים הזמניים הפכו עם הזמן למחנות קבע. מחנות אלה הוקמו בשטחי הגדה המערבית שנשלטו על ידי ירדן, ברצועת עזה שנשלטה בידי המצרים, בלבנון ובסוריה.

2. תושבים ערבים רבים יצאו את גבולות מדינת ישראל במהלך המלחמה: רבים מהם עזבו את הארץ בזמן הקרבות, מתוך הנחה שיחזרו כמנצחים עם הצבאות הפולשים. אחרים ברחו מפחד הכוחות הישראלים, ורבים אחרים גורשו ממקומות ישיבתם.

3. סירוב מדינת ישראל לקבלם בחזרה: ממשלת ישראל מנעה את חזרתם של הפליטים הערבים לבתיהם שבתחומי מדינת ישראל ("תחומי הקו הירוק"). אותם מקומות שננטשו על ידי הערבים, יושבו גם על ידי יהודים ובתים רבים שננטשו נהרסו. ישראל הצהירה שהיא אינה רואה בעצמה אחראית לבעיית הפליטים ופתרונה וכי מדינות ערב צריכות לפתור את הבעיה בתחומן.

ישראל סירבה להחזיר את הפליטים מכמה סיבות:

סיבה ביטחונית: חזרה של 650 אלף פלסטינים לגבולות ישראל הייתה יוצרת איום בטחוני פנימי על המדינה החדשה.
סיבה דמוגרפית: החזרת הפליטים לא הייתה מאפשרת לשמור על רוב יהודי בתחומי מדינת ישראל, וצביונה היהודי של המדינה היה נפגע.
סיבה כלכלית: ישראל הענייה לא יכולה הייתה לקבל את הנטל הכלכלי של שיבת הפליטים ושיקומם. מה גם שהיא הייתה צריכה להתמודד עם קליטת עלייה המונית בראשית שנות החמישים. הבתים והכפרים הנטושים שימשו מקומות מגורים לעולים החדשים וכאזורי התיישבות בשבילם, עבור מושבי העולים והקיבוצים החדשים.