האידיאולוגיה הנאצית

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות : מה הם יסודות האידיאולוגיה הנאצית? כיצד נתפס היהודי באידיאולוגיה הנאצית? 

מבוא:

אידאה= רעיון

לוגיה= תורה

כלומר, אידיאולוגיה היא אוסף הרעיונות המנחה אותנו ולפיו אנו מנהלים את חיינו.

-האידיאולוגיה הנאצית היא בעיקרה תורתו של אדולף היטלר, אשר כתב את רעיונותיו בספרו "מיין קאמפ" ( MEIN KAMPF ) "מאבקי". בזמן שבתו בכלא בשנים 1923- 1924.

- הספר הפך בשנות העשרים למצע האידיאולוגי של המפלגה הנאצית.

- האידיאולוגיה הנאצית הסבירה את כל התופעות המתרחשות בעולם ואת כל הפגמים בהווה. היא הציעה דרכי פעולה שנועדו לפתור את בעיות בהווה וליצור עתיד מושלם.

האידיאולוגיה הנאצית מבוססת על הדרוויניזם החברתי

צ'ארלס דארווין היה חוקר טבע שחקר בין היתר את התפתחות בעלי החיים והגיע למסקנה כי בטבע קיים מאבק קיום שבו הגזע המסתגל לתנאי החיים במהירות הרבה ביותר הוא השורד -  החזק שורד.

על פי האידיאולוגיה הנאצית, גם בין בני האדם ישנם גזעים שונים וביניהם מתקיים מאבק קיומי על מקורות המחייה. החלש סופו להיכחד, כי זהו התהליך הטבעי של הטבע ולכן זו גם זכותו הטבעית של הגזע החזק להשמיד את הגזעים החלשים או לשעבד אותם. 

צפו וסרטון. כיצד יתכן שהעם הגרמני קיבל את האידיאולוגיה הנאצית כמשהו "מובן מאליו" ?

עקרונות האידיאולוגיה הנאצית

1.תורת הגזע:

תורת הגזע נחשבה לאחת מאבני היסוד של האידאולוגיה הנאצית, והיא שיקפה את שאיפתם של הנאצים ליצור חברה שתהיה נקייה ונטולת גורמים לא רצויים. תורת הגזע של הנאצים מחלקת את החברה האנושית לגזעים עליונים (כשהעליון שבהם הוא הגזע הארי, עליו נמנו הגרמנים), גזעי ביניים (בהם העמים הסלאביים במזרח אירופה), וגזעים נחותים (למשל הצוענים). היהודים נחשבו לתת - גזע. מתוך כך עסקה האידאולוגיה הנאצית רבות בשמירה על טוהר הגזע, וקראה למנוע את עירובו של הגזע הארי העליון עם גזעים נחותים ממנו, כדי לא לטמא אותו ולהחלישו. מכאן, ניתן לראות כיצד תפיסה זו עיוותה את תורת דרווין על מנת להתאימה לחברה האנושית.

האידיאולוגיה הנאצית מדרגת את האנושות לשלושה גזעים עיקריים. לכל גזע מראה חיצוני קבוע, תכונות נפשיות ואינטלקטואליות (שכליות) קבועות שאי אפשר לשנותן:

 יוצרי התרבות: הגזע הארי והקרובים לו (נורדים, אנגלוסקסים). אלו הגזעים בעלי כוח יצירה, גבורה, יופי, חריצות, משמעת. מאופיין ביופי ובשלמות פנימית וחיצונית - עור בהיר, שיער בהיר ועיניים בהירות. ייעודו של גזע זה לשלוט כדי להנהיג את האנושות ולקדמה.

נושאי התרבות: גזעים אלה כגון הסלאבים אינם מסוגלים ליצור תרבות משל עצמם, אין בהם את תכונות האופי הנדרשות, אך הם יכולים ללמוד מהגזע הארי ולחקות אותו. תפקידם הוא להוות גזע עבדים עבור הארים.

הורסי תרבות: עמים נחותים בעלי תכונות שליליות שהורסים את התרבות שיוצרים בני הגזע הארי. בוגדניים, שפלים, המנסים על ידי עירוב דם להרוס את הגזע הארי. מכיוון שקיומם מהווה סכנה לעולם יש להילחם בהם ולהשמידם.

2. האנטישמיות:

האנטישמיות הנאצית נבעה מתורת הגזע והייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת עולמם של הנאצים. הייתה זו אנטישמיות קיצונית וחסרת פשרות, שהתבססה על שנאת ישראל המסורתית, אך בעיקר על אנטישמיות מודרנית שהכתה שורשים באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הנאצים אימצו את הרעיונות האנטישמיים שהיו קיימים לפני זמנם והקצינו אותם, תוך הצגת היהודים כטפילים וכאחראים לכל מה שרע ומעוות בעולם. לפי תמונת העולם שהם הציגו, היהודים היו הניגוד המוחלט של הגזע הארי. הארים הוגדרו כיוצרי תרבות, ואילו היהודים הוגדרו כהורסי תרבות. הם תוארו כיצורים לא אנושיים (דה - הומניזציה) ושטניים (דמוניזציה). הנאצים טענו כי בדומה לטפיל, היהודים אינם יכולים להתקיים בפני עצמם. לכן הם נטפלים לגזעים חזקים מהם ו-"מוצצים את דמם", עד שהם מביאים לחיסולם. היטלר ראה עצמו כנציג הגזע העליון, הממלא שליחות בהצלת העולם על ידי מיגור האיום היהודי. שכן אם הטפיל היהודי יוסיף להתקיים, בסופו של דבר העולם יחדל להתקיים.

אבל תמיד הייתה אנטישמיות אז מה חדש?

- השקפת העולם האנטישמית היא תורה מקיפה. היא לא רק על בסיס דתי או לאומי, אלא רואה ביהודי איום קיומי על החברה.

- השנאה לעם היהודי תלויה בגורם בלתי משתנה - המוצא והגזע. מכיוון שהדגש הוא על גזעים, כלומר, תכונות העוברות בירושה, גם המרת דת או אימוץ ערכי הלאום לא יעזור - התכונות 'היהודיות' תמיד יישארו.

- מכיוון שהיהודי הוא תת - אדם (דה - הומניזציה) יש להפטר ממנו סופית. המאבק נגד היהודים נתפס כמאבק "לחיים או למוות". 

- בשם האנטישמיות בגלגולה הנאצי נחקקו חוקים, היא הפכה למדיניות רשמית. השנאה אל היהודים הפכה לכלי פוליטי שנועד בתחילה לחזק את המפלגה הנאצית ובהמשך ללכד את העם הגרמני.

- היהודים הם הגורם המרכזי לעליית הקומוניזם ברוסיה - קרל מרקס.

 3. שלילת המשטרים - הדמוקרטיה והליברליזם, הסוציאליזם והקומוניזם:

הנאצים האשימו את הדמוקרטיה הליברלית בכל תחלואיה של גרמניה. הם קראו לקיים מדינה ריכוזית שאזרחיה חייבים להוכיח נאמנות מוחלטת כלפיה. הנאצים, כמו אחרים לפניהם, טענו כי גרמניה נחלשה עקב תהליכי הדמוקרטיזציה שהתפתחו בה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם סברו, כי הדמוקרטיה היא שלטון חלש ולא יעיל, המאפשר לבעלי כוח להתחזק ולהתעלם מרצונו של העם ומצרכי המדינה. לדעתם הדמוקרטיה מפצלת את העם לקבוצות של רוב ומיעוט ואינה מאפשרת ליצור אחדוּת לאומית, שהיא המפתח להשבת גרמניה לימי גדולתה.

הנאציזם הדגיש את קיום המעמדות ואת חוסר השוויון בין הגזעים ובין בני האדם. הנאציזם האמין במדינה סמכותית, בשלטון של קבוצה נבחרת, ולכן היטלר שלל את הרעיונות של הסוציאליזם והקומוניזם, זאת - משום שהם דגלו בשוויון חברתי - כלכלי בין בני האדם ובחברה ללא מעמדות. (הקומוניזם האמין בשוויון בין בני האדם ללא ניצול, וללא מעמדות ובהלאמת רכוש). היטלר ראה בקומוניזם אויב מושבע. הוא תיעב את הקומוניזם, כי ראה בו המצאה יהודית וגם חשש מהקומוניזם כרעיון מתחרה, שמושך אחריו רבים.

4. עקרון המנהיג:

לפי עקרון המנהיג (בגרמנית: ה-"פיהרר פרינציפ"), סמכותו של העומד בראש המדינה מבוססת על כריזמה המעניקה לו יכולת הנהגה, וכן על האמונה כי הוא מייצג את צרכיו ואת גורלו של העם הגרמני. בין המנהיג לבין העם צריכה להתקיים זיקה ללא תנאי. המנהיג צריך להפעיל סמכות מוחלטת, ואילו העם צריך להפגין משמעת ולציית ללא תנאי. במדינה הנאצית, גם בעלי התפקידים היו מחויבים לפיהרר ונדרשו אף לחשוב כמוהו.

5. מרחב מחייה והסדר החדש :

על הגרמנים להתפשט מזרחה ולהשתלט על האדמות שבשליטת הגזע הסלאבי. יש ליישב את האדמות שייכבשו במזרח בחקלאים ארים, לשעבד את בני העמים הסלאבים הנחותים ולהישמר מפני היהודים ומהורסי התרבות. 

שנאת יהודים: היהודים, אויבי האנושות, ממוקמים בתחתית המדרג של תורת הגזע. הם מנצלים את כלכלת העמים המארחים אותם, משתלטים על הפוליטיקה, מצטרפים למפלגות קומוניסטיות, מחדירים תפיסות של מוסר ליברלי ומטמאים את דמם של בני העמים האחרים. על הארים להתגונן מפני היהודים, לפני שהיהודים ישמידו את הגזע הארי ובכך לקיים 'סדר חדש'. 

6. הלאום כערך עליון - תרבות ה"פולק" (FOLK) הגרמני:

העם הגרמני ראה עצמו כמאוחד בקשר דם טהור. הגרמנים הם צאצאי השבטים הגרמנים הקדומים המהווים את הבסיס לחוזקו ועוצמתו של העם הגרמני. התרבות הגרמנית מדגישה את עליונות הגזע הארי ואת השמירה על ערכיו ההיסטוריים המסורתיים. הלאומנות הגרמנית הלכה והתעצמה בהשפעת הרעיון שבו דגל הנאציזם. על פי רעיון זה, יש להחזיר את גרמניה אל עברה ההיסטורי המפואר כבימי האימפריה הגרמנית הגדולה שהתקיימה בימי הביניים.

מעשיו של האדם הגרמני מכוונים לסיפוק צרכי הלאום ולטובתו. היחיד אינו חשוב, אלא רק במסגרת השתלבותו בכלל המדינה. המדינה מכוונת את חייו של הפרט והיא קובעת מה טוב לו ומה רצוי לו. המדינה היא מכשיר של רוח הלאום המתגלמת במנהיג.

המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות :מה היו הצעדים שנקט היטלר לביסוס המשטר הנאצי? 

לאחר מלחמת העולם הראשונה קם בגרמניה משטר דמוקרטי הנקרא - "רפובליקת וויימאר", הוקמו בו בתי נבחרים, נבחר נשיא, ונקבעו בחירות דמוקרטיות. משטר זה לא הצליח להתמודד עם הבעיות הכלכליות, המדיניות, והחברתיות שהיו בגרמניה ובשנת 1933 נבחרה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר למפלגת השלטון בגרמניה. היטלר החליט להפוך את כל גרמניה למדינה נאצית ולהקים את הרייך השלישי (הקיסרות השלישית). לפי ראייתו של היטלר המדינה הנאצית אמורה לסור למרות מנהיג אחד ולדכא כל התנגדות. בכך התבטל המשטר הדמוקרטי שהיה בגרמניה. 

על מנת להשיג את מטרתם, השתמשו הנאצים ב: 

• חוקים ותקנות - בכדי לחזק את כוח המפלגה, לחסל מפלגות יריבות, ליצור הפחדה ולבטל את הדמוקרטיה. 
• טרור - יצירת פחד כדי לוודא שהאזרחים, ללא יוצא מהכלל, לא יעזו להמרות את פי המנהיג והמפלגה. 
• חינוך - כדי ליצור 'אדם חדש' - על מערכת החינוך הוטל התפקיד ליצור 'אדם חדש' במדינה, אשר יהיה נאמן למנהיג, למפלגה ולמדינה וגם ממושמע וצייתן לחלוטין.
• בתעמולה, באומנות ובתרבות - המטרה היא לעשות שטיפת מוח לעם הגרמני ולהפוך אותם לנאצים נאמנים וממושמעים. ובנוסף, למחוק כל הלך מחשבה שאינו תואם את הרעיונות הנאצים. 

חוקים ותקנות שקבעו הנאצים על מנת להפוך את גרמניה לנאצית:

צו חירום להגנת העם הגרמני - מיד לאחר שהיטלר התמנה לקנצלר גרמניה בינואר 1933, הוא הודיע על פיזור הממשלה וקבע בחירות נוספות שלושה חודשים מאוחר יותר, במטרה לזכות ברוב מוחלט. לאחר 4 ימים היטלר פרסם את "צו החירום להגנת העם הגרמני" שהתיר לסגור עיתונים ולמנוע אספות פוליטיות של מפלגות יריבות. בנוסף, הנאצים הפעילו טרור אלים שכלל הכאות, איומים, מעצרים ועינויים. 

חוק ההסמכה - קבע שהממשלה והיטלר העומד בראשה זכאים לקבוע או לבטל חוקים ללא הסכמת בית הנבחרים (הפרלמנט) ואף בניגוד לחוקה. למעשה מדובר על ביטול עקרון הדמוקרטיה של הפרדת הרשויות. 

חוק ביטול המפלגות - איסור קיומן של כל המפלגות מלבד המפלגה הנאצית וביטול האיגודים המקצועיים שבמקומם הוקמה "חזית העבודה" - ארגון פועלים שפעל בכפוף להוראותיו של היטלר. 

תהליך ההאחדה והנאציפקציה – 'חוק שיקום הרייך'. החוק ביטל את חלוקת גרמניה לפדרציות עצמאיות והביא להאחדת כל גרמניה לשליטה ישירה של היטלר (מינויי מושלים נאצים לניהול מקומי). בתהליך ההאחדה הועברו כל מוסדות המדינה (בתי משפט, כנסיה, משטרה וצבא) לחסות הנאצים. כך, תוך שנה לא נותר כל ארגון עצמאי שהיה יכול לעמוד נגד היטלר.  

פעולות טרור שנקטו הנאצים על מנת להפוך את גרמניה לנאצית:

שריפת הרייכסטאג - בניין בית הנבחרים הוצת כשבוע לפני הבחירות השניות. הנאצים האשימו את הקומוניסטים בכך והחמירו את הצעדים נגדם כולל איסור לקיים אספות פוליטיות ולפרסם את המצע שלהם והמפלגה הקומוניסטית אף הואשמה בבגידה במולדת. 

הקמת מחנה הריכוז דכאו - לאחר הבחירות ב-5 במרץ 1933 הוקם מחנה הריכוז דכאו אליו נשלחו חשודים בהתנגדות למפלגה הנאצית, בעיקר קומוניסטים. האסירים נכלאו בתנאי רעב ורבים מהם מצאו את מותם. מחנות אלו היו כלי להפחדה ולהשתקת כל התנגדות ועזרו לנאצים לבסס את שלטונם. 

הקמת הגסטפו - המשטרה החשאית. הגוף החשוב ביותר ביצירת המשטר הטוטאליטרי. הגוף הפעיל מעקבים אחר כל אזרחי גרמניה, כולל יהודים, כדי לגלות מי חושב, מדבר ופועל נגד השלטון. הגסטפו פעל באכזריות, תוך עינוים, רצח ושליחה למחנות ריכוז.

ליל הסכינים הארוכות - רצח 1000 מבכירי המפלגה הנאצית והס"א (משטרת המפלגה הנאצית) בלילה אחד ובראשם רצל של ארנסט רהאם מפקד הס"א. הבכירים הואשמו בחתירה כנגד היטלר וכנגד המפלגה הנאצית על אף שהיו בשר מבשרה. בצעד זה השלים את ביסוס מעמדו כמנהיג הבלעדי של המפלגה הנאצית ושל גרמניה.

תעמולה, חינוך ותרבות: 

נעשה שימוש רחב בתעמולה כדי לחזק את התמיכה הציבורית במשטר ובאידיאולוגיה הנאצית וכדי להשריש את השנאה כלפי היהודים.

דוגמאות לשימוש בתעמולה ותרבות: 

תעמולה: הנאצים ארגנו עצרות המונים, תהלוכות, מצעדי לפידים בלילות, אירועי שריפת ספרים, בעיקר אלה שנכתבו בידי יהודים וקומוניסטים ועוד. על פי רוב, השלטון תכנן והפיק מפגנים אלה בקפידה. הושמעו בהם נאומים נלהבים, רוויים במסרים אנטישמיים ארסיים ובליווי מוזיקה. באירועים אלו השתתפו המוני אנשים, והסדר בהם היה מופתי. מטרתם הייתה לרגש את ההמונים ולגייסם לתמוך בשלטון הנאצי ובאידיאולוגיה הנאצית. 

החלפת סמלי המדינה בסמלים נאצים כולל הצעדה במועל יד. על כל חייל שהתגייס לצבא גרמניה חלה החובה להישבע אמונים להיטלר ולמדינה.

תרבות: המשטר הנאצי פעל כדי לנצל תחומי תרבות שונים להחדרת עקרונות האידיאולוגיה הנאצית ולחיזוק התמיכה בשלטון. כך למשל, הוגדרו ציורים מודרניים כאמנות יהודית מנוונת והציירים נדרשו להציג ציורים של נופי גרמניה. אורגנו שרפות פומביות של ספרים שכתבו יהודים, או שלא תאמו את האידיאולוגיה הנאצית. שריפת הספרים הראשונה בוצעה במאי 1933 בכיכר האופרה שבמרכז ברלין. באירוע זה נשרפו כתבים ספרותיים, מדעיים, פילוסופיים, אמנותיים ועיתונאיים שכתבו יהודים והוגים קומוניסטים וליברלים. המעשה בוצע על ידי מרצים וסטודנטים ולווה במוזיקה. 

היינה, יהודי מומר שחי בגרמניה אמר "מי ששורף ספרים, סופו שישרוף גם בני-אדם". 

חינוך:

מטרת החינוך הייתה ליצור "אדם חדש" - שתפיסת עולמו תהיה נאצית, שיהיה נאמן למפלגה ויפעל בכל כוחו לממש את מטרות המפלגה. הוא חייב להיות צייתן ונאמן להיטלר ולמדינה. מעבר לכך החינוך הנאצי חינך את הילדים ואת הנערים לביטול מוחלט של כל מחשבה או דעה עצמאית, כל חשיבותו של האדם נובעת מהיותו חלק נאמן בעם הגרמני. 

- מוסדות חינוך נאצים: התאמת התכנים וספרי הלימוד לאידאולוגיה הנאצית, הכשרת מורים ופיטורי מורים שלא לימדו בהתאם להנחיות הפיקוח הנאצי על בתי הספר. כל מוסדות החינוך מהגן והעד האוניברסיטאות היו כפופים למפלגה. מורים יהודים ומורים קומוניסטים פוטרו והוחלפו במורים שהיו נאמנים לאידיאולוגיה הנאצית. שינויים מקיפים נערכו בתכנית הלימודים. הבנים חונכו להיות חיילים והבנות חונכו להיות אימהות. תשומת לב מיוחדת הוקדשה למקצועות חינוך גופני והשפה הגרמנית, וכן היסטוריה וביולוגיה, אשר עוותו והותאמו לאידיאולוגיה הנאצית. התלמידים למדו על תורת הגזע, על עליונות הגזע הארי ועל ביטוייו בהיסטוריה. בתוך כך למדו התלמידים להבחין בין גולגולות של בני הגזעים השונים. הודפסו ספרי לימוד חדשים שנועדו להרגיל את הבנים לעסוק בעניינים צבאיים. כך למשל, בספרי המתמטיקה נדרשו התלמידים לחשב מספרים של מטוסים וציוד צבאי. 

- הקמת תנועת הנוער "ההיטלריוגרד" שמנתה בשיאה 8 מיליון ילדים ובני נוער. תנועת נוער בעלת אופי צבאי ובשלב מסוים ההשתתפות בה הייתה חובה! 

מדיניות הנאצים כלפי יהודי גרמניה בשנות ה- 30:

מי הם יהודי גרמניה? 

-בגרמניה חיו כחצי מיליון יהודים. כמעט אחוז מכלל אוכלוסיית גרמניה שמנתה 62 מיליון גרמנים. 

- זהות: רבים מיהודי גרמניה המירו את דתם והתבוללו כדי להתערות בצורה מלאה. זהותם הייתה מורכבת מיהדות יחד עם נאמנות ללאום הגרמני. 

- היהודים הרגישו שגרמניה היא מולדתם ועסקו במקצועות חופשיים (עיתונאים, משפטנים, רופאים, מורים, פועלים, סוחרים) חלקם השתייך למעמד הבורגנות האמידה והמעמד העשיר. חלק מהיהודים היו מהגרים שברחו ממזרח אירופה, הם היו שונים בשפתם (דברו יידיש ולא גרמנית) בלבושם (לבוש חרדי) ובצורת חייהם (שמרו תורה ומצוות, גרו בשכונות נפרדות)

- היהודים היו שותפים מלאים בחיי החברה, התרבות והשתלבו בכל תחומי החיים: האקדמיה, עיתונות, צבא, בנקאות, פוליטיקה, רפואה ועוד.

מטרות הנאצים כלפי יהודי גרמניה

מיד עם עליית היטלר לשלטון החלו הנאצים לנקוט פעולות שפגעו ביהודי גרמניה, לפעולות אלו היו 3 מטרות: בידוד היהודים מהחברה הגרמנית, נישול כלכלי - פגיעה בפרנסתם, החרמת רכושם והעברתו לידיים גרמניות - תהליך הנקרא "אריזציה" וגירוש היהודים בגרמניה והפיכתה ל"נקייה מיהודים".

צפו בסרטון, כיצד באות מטרות הנאצים כלפי יהודי גרמניה בסרטון?

המדיניות הנאצית כלפי יהודי גרמניה 1933-1939 

הפעולות שנקטו הנאצים נגד היהודים בגרמניה:

שנת 1933

חוק יום החרם - החוק קבע חרם כלכלי נגד יהודי גרמניה. החרם לווה בתעמולה בעיתונות, ברדיו ובמודעות ענק שהסיתו את ההמונים נגד היהודים בטענה שהם משתלטים על כלכלת גרמניה. חנויות יהודים סומנו במגן דוד וחיילי הס"א הוצבו בפתחים של חנויות ועסקים יהודים כדי למנוע כניסת גרמנים לתוכם. בפועל חוק זה התקיים רק יום אחד בשל תגובות קשות בעולם והטלת חרם נגדי. 

חוק להחזרת הפקידות על כנה - החוק קבע שכל העובדים במשרות ממשלתיות שאינם בעלי דם ארי יפוטרו. בעקבות החוק פוטרו אלפי יהודים ממשרות ממשלתיות, אלפים רבים פוטרו מארגונים  מקצועיים אחרים כגון: רופאים, שופטים, מורים אמנים, עיתונאים ועוד. יהודים רבים התפטרו בשל יחס משפיל ומבזה מצד מעסיקיהם. בנוסף, הנאצים הגבילו את כמות הסטודנטים שהורשו ללמוד באוניברסיטאות. 

תגובת היהודים - בשנת 1933 עזבו עשרות אלפי יהודים את גרמניה מכיוון שהמצב הלך והחמיר. אחרים נשארו כי קיוו שהמצב ישתנה ולא האמינו שגרמניה שלהם בוגדת בהם. בנוסף, מדיניות הנאצים הייתה בלתי עקבית והטעתה רבים שהעדיפו להאמין שהכל זמני. לדוגמא: בתי עסק יהודים גדולים ורווחים לא נפגעו עד שנת 1937, כי הכניסו כסף רב למדינה ולכן הנאצים לא פגעו בהם. החקיקה והאכיפה לא הייתה כוללת ואחידה בכל רחבי גרמניה. בנוסף, יהודים רבים לא יכלו לעזוב בשל גילם, מצבם המשפחתי, בריאותם ומצב כלכלי. 

שנת 1934

לא היו גזרות אנטישמיות. 

שנת 1935

בשנה זו נחקקו חוקי נירנברג (שנקראו על שם העיר בה נחקקו).

"חוקי נירנברג" נקבעו שני חוקי גזע שהרחיקו את היהודים מהמדינה ומהחברה הגרמנית ונחקק חוק שקבע כי, דגל צלב הקרס של המפלגה הנאצית יהיה דגלה הרשמי של גרמניה.

חוק אזרחות הרייך - החוק קובע ש "אזרח הרייך הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו, המוכיח על ידי התנהגותו שהוא נכון לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך" ובנוסף, "אזרח הרייך הוא בלבד בעל הזכויות הפוליטיות המלאות בהתאם לחוקים".

חוק להגנת הדם והכבוד הגרמני - החוק קובע ש "תנאי הדם הגרמני הוא תנאי מוקדם להמשך קיומו של העם הגרמני. נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו - אסורים... נישואים שנערכו בניגוד לחוק בטלים... יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים לנתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו - אסורים... יהודים אינם רשאים להעסיק במשק ביתם נתינות המדינה בעלות דם גרמני שהן מתחת לגיל 45... אסור יהודי להניף את דגל הרייך... לעומת זאת מותר להם להציג את הצבעים היהודים".

תקנות לחוק

"יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך ואין לו זכות הצבעה...יהודי הוא כל מי שמוצאו משלושה סבים יהודים לפחות, שהם יהודים מלאים לפי גזעם". לאחר חקיקת החוקים היהודים הפכו לנבדלים, משוללי זכויות והגנה משפטית, וקיומם בגרמניה הפך ללא בטוח.

שנת 1936 

שנת רגועה יחסית מבחינת היחס ליהודים. הסיבה - אולימפיאדת ברלין ורצונו של היטלר להראות לעולם שגרמניה אינה מדינה גזענית (תקשורת מכל העולם הגיע לסקר את האולימפיאדה). 

שנים 1937-38

נחתו גזרות זו אחר זו: בפועל התקיימה האצת האריצזיה, ביטול מעמד הקהילות, שליחת 2000 יהודים לדכאו ללא סיבה, שליחת 17,000 יהודים יוצאי פולין מחוץ לגרמניה חסרי כל (גירוש זבונשטיין). 

כאשר השיא בשנים אלו – אירועי  "ליל הבדולח" וכן האירועים שקרו מיד אחרי ליל הבדולח.

אירועי ליל הבדולח (9/11/1938), נעשו תחת מסווה של פעולה ספונטנית של המון משולהב. למעשה האירועים נעשו ביוזמה ובתכנון של השלטונות ובוצעו על ידי משטרת הביטחון ה-אס.אס. בלילה זה נשרפו מאות בתי כנסת, נהרסו אלפי חנויות ובתים של יהודים. ההמון הרס בברוטליות עסקים של יהודים, בזז את החנויות והיכה את היהודים באכזריות. האירוע נקרא כך בגלל כמות העצומה של הזכוכיות שנופצו באותו הלילה. 

לאחר מכן היהודים חויבו לתקן את כל ההרס ולשלם את דמי הביטוח בסך מיליארד מארק. שר הכלכלה נתן הוראה לסיים את האריצזיה להוציא את היהודים לחלוטין מהכלכלה. 

לאחר מכן נקבעו צווים שהוציאו את היהודים לחלוטין מהחברה הגרמנית כמו: איסור נסיעה ברכבות, איסור להתרחץ בבריכה, סילוק כל הילדים מבתי הספר ועוד. 

צפו בסרטון - סיפורו אגי לויזון, כיצד סיפורו של אגי לויזון מתקשר לסוגיית היחס של הנאצים כלפי יהודי גרמניה ?

אדם ללא מולדת- סיפורו של אגי לויזון 

אנשלוס - סיפוח אוסטריה בידי גרמניה:

אוסטריה סופחה לגרמניה בשנת 1938 ומיד החלה מדיניות אכזרית שפגעה ביהודי אוסטריה. הנאצים החליטו על גירוש כפוי של היהודים מאוסטריה. מוקמת לשכת ההגירה המרכזית בראשות אדולף אייכמן, כדי לארגן את ההגירה הכפויה. אייכמן שיחרר את המנהיגים היהודים מהכלא כדי שיעזרו לו לארגן את גירוש היהודים, דרש מהיהודים העשירים לממן את הגירתם של היהודים העניים  וכפה באיומים על הקהילות היהודיות לעזוב את אוסטריה. כתוצאה מכך 45,000 יהודים עזבו את אוסטריה תוך 7 חודשים. 

מלחמת העולם השנייה: מהלכים עיקריים ו"הסדר החדש" באירופה

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות : מה המהלכים עיקריים בחזיתות המלחמה השונות? מהו "הסדר החדש" ואילו  צעדים נקטו הנאצים  כדי לממשן?

המהלכים הצבאיים העיקריים בחזיתות השונות עד קיץ 1941 .הקרב על בריטניה, כיבושי הגרמנים בדרום ומרכז אירופה.

השנים 1941-1939 עמדו בסימן ההצלחות הצבאיות של גרמניה (חוץ מהקרב על בריטניה). בתקופה זו כבשה גרמניה את הארצות פולין, דנמרק, הולנד, נורבגיה, בלגיה וצרפת בהמשך נכבשו ארצות נוספות. ברית המועצות חתמה עם גרמניה על הסכם אי התקפה ושיתפה עמה פעולה בחלוקת מזרח אירופה במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (ביוני 1941 הצטרפה ברה"מ למלחמה לצד בעלות הברית, לאחר שגרמניה הפרה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשה לשטחה). בסוף תקופה זו נמצאה גרמניה בשיא עוצמתה הצבאית והמדינית. עוצמה זו נבעה משיטת הלחימה שפיתחה בתקופה זו ואשר זכתה לכינוי בליצקריג - מלחמת בזק. שיטה זו מבוססת על העקרונות הבאים: תקיפה בהפתעה ובעוצמה רבה, שילוב של כוחות אוויר ויבשה, חדירה לעומק שטח האויב תוך התקדמות מהירה והתמקדות בחזית אחת.

1.הפלישה לפולין וכיבושה – ספטמבר 1939

באחד בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני במפתיע לפולין וכבש אותה תוך שלושה שבועות ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. הגורמים לנפילתה: 

א. הפתעה: פולין לא ציפתה למלחמה זו.  ההפתעה נבעה מהסכם אי ההתקפה שנחתם בין פולין לגרמניה (1934). הסכם זה גרם בפולין לתחושת שאננות. אמנם היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים, אולם מנהיגי פולין לא צפו כי המלחמה תפרוץ בזמן הקרוב. 

ב. נטישת המערב: בריטניה וצרפת התחייבו לסייע בהגנת פולין , במקרה שתותקף על ידי גרמניה. לאחר הפלישה הגרמנית הן מיהרו להתייצב באופן רשמי לצדה של פולין. הן הכריזו מלחמה על גרמניה אולם נמנעו מלתקוף את גרמניה ופולין נאלצה להתמודד לבדה עם עוצמת הצבא הגרמני. 

ג. ציוד פולני מיושן: הצבא הפולני היה קטן ביחס לצבא הגרמני. בשנים שקדמו למלחמה השקיע הצבא הפולני משאבים רבים לחימוש הצבא, אולם השקעות אלה לא היו יעילות. פולין הגדילה את חיל הפרשים שלה ולא פיתחה חיל שריון גדול. הפרשים הפולנים היו חדורי מוטיבציה וגילו נכונות להקרבה עצמית, אך לא היה די בכך כדי לעצור את חיל השריון הגרמני . 

2.כיבוש דנמרק ונורבגיה (צפון אירופה)- אפריל-מאי 1940

דנמרק נפלה לידי הגרמנים ללא התנגדות, אבל בנורבגיה הצבא הגרמני נתקל בהתנגדות שהובילה להקמת ממשלה בהנהגתו של קוויזלינג שהיה נורבגי פרו נאצי (השם "קוויזלינג" הפך מאז לשם נרדף לבגידה ושיתוף פעולה עם האויב). כיבוש נורבגיה העניק לגרמניה את האפשרות לשלוט על הים הצפוני. הכיבוש סיכן את עורפה של אירופה ומנע סיוע בריטי דרך הים. המפלה הבריטית בנורווגיה הביאה לנפילת ממשלת צ'מברליין וצ'רצ'יל עלה במקומו ב-9 למאי 1940.

3.כיבוש הולנד, בלגיה וצרפת (השתלטות על מערב אירופה) – מאי-יוני 1940

במאי 1940 הצבא הגרמני פלש להולנד ובלגיה והשתלט עליהן בקלות יחסית. בריטניה וצרפת אמנם שלחו להן סיוע, אך לכוח הגרמני הייתה עדיפות. כוחות בריטים  וצרפתים שחנו בנמל  דנקרק -מול תעלת למנש, הצליחו לפנות את כוחותיהם הנצורים והחשופים למרות שהכוח הגרמני תקף אותם מהאוויר. הבריטים ניצלו את המצב שלא הותקפו יבשתית ופינו כ-340,000 אלף חיילים. מבצע הפינוי, אשר שם הקוד שלו היה מבצע דינמו, נעשה באמצעות מאות כלי שיט צבאיים וכלי שיט אזרחיים, ובהם סירות דייגים רבות שגויסו במהירות למטרה זו. הצלחת המבצע, שנודע לימים כנס של דנקרק, חיזקה את רוחם של הבריטים וסייעה להם לשמור על כוחם הצבאי . 

הצבא הגרמני עקף את קו מז'ינו והגיע לצרפת דרך ארצות השפלה (הולנד ובלגיה). ביוני 1940 הכוח הגרמני נכנס לפאריס וגם צרפת נפלה לידי גרמניה הנאצית. על פי הסכם הכניעה חולקה צרפת לשני אזורים: החלק הצפוני (כולל העיר פאריס) היו תחת שלטון כיבוש גרמני ובחלק הדרומי, הוקם "משטר וישי" (על שם העיר בה שכנו השלטונות בדרום צרפת- וישי), שהתנהל כביכול כמדינה עצמאית בהנהגתו של הגנרל פטן, משתף פעולה עם גרמניה הנאצית.

4. הקרב על בריטניה- יוני- ספטמבר 1940

היטלר שאף להילחם בברית המועצות ורצה למנוע מלחמה בשתי חזיתות. לכן בנאום ברייכסטאג ביולי 1940 הציע לבריטניה להגיע להסדר על חלוקת אזורי השפעה בעולם, גרמניה תשלוט על אירופה ואילו בריטניה תשמור על האימפריה שלה מעבר לים. צ'רצ'יל דחה את הצעת גרמניה והודיע שבריטניה תלחם בגרמניה הנאצית. כשהתברר להיטלר שלא יוכל להגשים יעד זה, החל בחודש אוגוסט בקרב על בריטניה וניסה להכניע את בריטניה באמצעות מלחמה בים ובאוויר בלי לפלוש לאי הבריטי.

מטרת הגרמנים הייתה: להרוס את התשתית הכלכלית והצבאית של בריטניה, לפגוע במורל של העם ולהביא לכניעתם. לצורך זה הגרמנים הפציצו את בריטניה ובמיוחד את העיר לונדון במשך כמה חודשים. מדובר בהפצצות כבדות באמצעות מאות מטוסים, הן על אזורי התעשייה והן על אוכלוסייה אזרחית ("הבליץ").  הגרמנים פתחו בהתקפות אוויריות על שדות תעופה ומתקני מכ"ם בריטים במטרה לערער את כושר ההתנגדות הבריטית. בספטמבר החל לתקוף את לונדון. חיל האוויר הבריטי התאושש ותקף את המטוסים הגרמנים. למרות כל ניסיונותיו של היטלר להכניע את בריטניה היא עמדה במערכה ולא נכנעה. בריטניה החזירה מלחמה בהפצצות על ערים בגרמניה במהלך שנת 1941.     

בריטניה הצליחה להחזיק מעמד מכמה סיבות: 

א. העליונות של הטייסים הבריטיים אשר הפגינו נחישות, נכונות להקרבה עצמית ורמה מקצועית גבוהה.

ב. המורל הבריטי והנהגתו של צ'רצ'יל שהיה מנהיג בעל שיעור קומה שמיזג באישיותו תכונות של אומץ לב, כושר פעולה, כריזמה ויכולת רטורית גבוהה.

ג. פענוח הצופן של המודיעין הגרמני: הבריטים נהנו ממידע מודיעיני מוקדם על תכניות הצבא הגרמני. דבר זה עזר להם לצפות מראש את תנועות הצבא הגרמני ולהיערך להם מראש. מידע זה נשען על הצלחת המודיעין הבריטי לפצח את הצופן הגרמני (האניגמה) ועל שימוש ברדאר, אשר זיהה את המטוסים הגרמניים והביא לפגיעה ואבדות כבדות של חיל האוויר הגרמני.

כישלונו של היטלר בהכנעת בריטניה, השפיע על מהלכיו הבאים במלחמה. זו הייתה הפעם הראשונה מתחילת המלחמה בה הפסידו הגרמנים בקרב, ונשבר המיתוס של גרמניה הבלתי מנוצחת. בעקבות קרב זה החלה מלחמת הצוללות באוקיינוס האטלנטי.

5. הקרבות בבלקן (יוגוסלביה ויוון) והמערכה במרכז אירופה – אוקטובר 1940.

שאיפותיה של גרמניה הנאצית להשתלט על הבלקן נבעה מן הרצון להקל עליה, בעתיד, את התקיפה של ברית המועצות. יוגוסלביה נכבשה תוך ימים אחדים וחולקה בין גרמניה לאיטליה, כשקרואטיה הפכה לגרורה גרמנית. יוון וכרתים נכנעו גם כן, וכך ביססו הגרמנים את שליטתם גם בים התיכון. בולגריה, רומניה והונגריה חתמו על הסכם שיתוף פעולה עם היטלר.

הרחבת המלחמה לחזיתות נוספות

מבצע ברברוסה, המלחמה בחזית המזרחית, ההתקפה על פרל הרבור והצטרפות ארה"ב למלחמה

הפלישה לברה"מ – מבצע ברברוסה

ב-22 ביוני 1941, ללא הכרזת מלחמה פלשה גרמניה לברית המועצות במתקפת בזק של חילות היבשה והאוויר כנגד הצבא האדום. "מבצע ברברוסה" הוא כינוי שהצבא נתן לפלישה שלו לברית המועצות ביוני 1941. הצבא הגרמני ובעלות בריתה של גרמניה באזור הבלקן תקפו את ברית המועצות במיליוני חיילים ואלפי טנקים וזאת בניגוד להסכם ריבנטרופ- מולטוב, שנחתם בין שתי המדינות כשבוע לפני פרוץ המלחמה. המטרה הייתה להכריע את המלחמה בחזית זו עד החורף.

מניעיו של היטלר לפלוש לברית המועצות:

א. היבט אידיאולוגי - המלחמה נגד ברית המועצות נתפסה בעיני היטלר כמלחמת חורמה אידיאולוגית בין הנאציונאל-סוציאליזם לבין הבולשביזם. הבולשביזם ייצג בעיני היטלר את רעיון השוויון בין בני האדם, ורעיון זה נגד את התפיסה הגזעית הנאצית, שקידשה את החלוקה לגזעים – משובחים ונחותים. היטלר ראה בחיסול הבולשביזם תנאי לבניית הסדר החדש.

ב. היבטים מדינים- אסטרטגים- תביעותיה הטריטוריאליות של ברית המועצות בדרום אירופה ובמרכזה הגבירו את החשש של היטלר מפני התקפה של ברית המועצות ברגע שהצבא שלה יהיה מוכן, ולכן החליט ליזום את ההתקפה. אם גרמניה לא תתקוף היא תותקף על ידי ברית המועצות.

ג. היבט כלכלי - היטלר ראה בשטחי ברית המועצות מרחבים טבעיים להתפשטות של בני הגזע הארי, הזקוקים למרחב מחייה. המישורים שממערב להרי אורל היו בעיניו חלק מהרייך, והוא תכנן ליישב בהם כ-100 מליון גרמנים.  כיבוש ברית המועצות אמור היה להבטיח לגרמניה משאבים כלכליים רבים- חקלאיים (תבואה, שמנים) ותעשייתיים (ברזל, נפט, טקסטיל)- שהיו עשויים לחזק את כלכלת המלחמה שלה.

מהלך הפלישה ומאפייני הלחימה – ההצלחה הגרמנית בחודשים הראשונים:

הצבא הגרמני התקדם במהירות לתוך ברית המועצות בשלושה ראשי חץ: אל לנינגרד בצפון המדינה, אל מוסקבה במרכזה ואל סטלינגרד בדרומה. ההתקדמות לעבר היעדים הייתה ללא התנגדות מצד הצבא הרוסי, שהחל בנסיגה ותבוסתו הייתה גדולה. המחיר הכבד ששילמו הרוסים על מדיניות הנסיגה שבה נקטו ועל חוסר המוכנות שלהם לפלישה: עד סוף ספטמבר 1941 איבדו הרוסים כ-2 מיליון חיילים, מתוכם כ-300 אלף נפלו בשבי הגרמני. אמצעי לחימה רבים, טנקים ומטוסים של הצבא הרוסי, הושמדו. שטחים נרחבים נכבשו, כמו המדינות הבלטיות, קרים, אוקראינה ועוד. הצלחתו של היטלר בשלב זה של המערכה הביאה אותו לזלזל ברוסיה והוא לא העריך נכונה את נחישותו של הצבא האדום ואת גודלו.

הסיבות להצלחה הגרמנית בחודשים הראשונים לפלישה:

גורם ההפתעה: סטלין הופתע מפלישת גרמניה ומהיקפה, אף על פי שהעריך שהיא צפויה להתרחש. הוא קיבל אזהרות ממרגליו ומבעלות הברית על פלישת הגרמנים, אך לא הקשיב להן. הוא טען שבריטניה מפיצה מידע מוטעה בכדי לסכסך בינו ובין היטלר ובמטרה לגרום לו להצטרף למלחמה לצדה.

חולשת הפיקוד הבכיר של הצבא האדום: באותה עת היה הצבא הרוסי ללא פיקוד בכיר מיומן, וזאת בשל מבצע הטיהורים שביצע סטלין בצבא במחצית השנייה של שנות השלושים.

היעדר קו הגנה: ההתקפה הגרמנית החלה כאשר קו ההגנה החדש שתכננו הסובייטים עדיין לא הוקם, ואילו קו ההגנה הקודם ננטש לאחר הפלישה הסובייטית לפולין במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

התגובה הרוסית לפלישה והמפנה במלחמה: הצבא הגרמני השתלט על שטח גדול ביותר, אבל הצבא האדום הצליח לעכב את התקדמות הגרמנים ובסופו של דבר הביא למפלת גרמניה.

הסיבות לכישלון גרמניה:

1. מדיניות "האדמה החרוכה": בנסיגתם השאירו הרוסים "אדמה חרוכה", כלומר הם החריבו את התשתיות באזורים שעמדו ליפול לידי הצבא הגרמני כדי למנוע ממנו אמצעי קיום. הרוסים שרפו שדות ומחסני תבואה, פוצצו מסילות ברזל, גשרים ודרכים ולמעשה החריבו כל דבר שלא הצליחו להעביר מזרחה תוך כדי נסיגתם הבהולה ובכך ניתק את הצבא הגרמני ממקורות האספקה שלו.

2. בלימת הצבא הגרמני על ידי הצבא האדום ו-"גנרל חורף": בחורף 1941 החל הצבא האדום במתקפה נגד הכוחות הגרמניים שעמדו בפני קשיים שלא צפו אותם. הצבא הגרמני סבל ממחסור בדלק, ציוד רפואי, תחמושת, מזון וביגוד. כלי הרכב הצבאיים השתתקו מפני שהדלק קפא או שנתקעו בבוץ העמוק של ברית המועצות. החיילים הגרמנים נאלצו להתמודד עם "גנרל חורף". לעומת זאת לרוסים היה ניסיון בהתמודדות עם הקור והשלג  והיה להם גם ציוד חורף שהתאים ללחימה שכזאת. בנוסף  לרוסים החלה להגיע אספקה מארצות הברית.

3. תעמולה רוסית וירידת המוטיבציה של גרמניה: הממשל הרוסי ובייחוד סטלין פתחו במסע תעמולה כדי לגייס את המוני העם הרוסי למלחמה בגרמניה. התעמולה הייתה מלווה בפטריוטיות רוסית שהלהיבה את רוח הלחימה הרוסית. לעומת זאת הכוחות הגרמנים סבלו מירידת מוטיבציה לאור העובדה שהיטלר לא היה מוכן לקבל את העובדה שהחיילים שלו לא מצליחים. הגנרלים הגרמנים ביקשו לעצור את המתקפה ואף לסגת מעט לאחור כדי להתארגן ולהצטייד מחדש, אך היטלר לא היה מוכן לשמוע על נסיגה כלשהי ולו גם לשם היערכות הכוחות מחדש. היטלר אף פיטר כמה מהגנרלים שסירבו לשמוע בקולו ולקח לידיו את הפיקוד על הצבא הגרמני.

נסיבות הצטרפותה של ארצות-הברית למלחמה

במהלך שנות השלושים השתלטה יפן על חלקים מסין ועל אזורים נוספים במזרח הרחוק. ב-1940 הצטרפה יפן למדינות הציר, שהייתה מאז לציר רומא-ברלין-טוקיו. ארצות הברית ניסתה למנוע את נטיית ההתפשטות של יפן מתוך רצון לבסס את השפעתה בסין ובדרום מזרח אסיה. היא הטילה אמברגו על ייצוא הדלק ליפן, דבר שפגע באופן משמעותי בכלכלת יפן, שכן ליפן אין מקורות דלק משלה. היפנים דרשו את הסרת החרם, אך ארצות-הברית הציבה תנאי שיפן לא יכלה לעמוד בו: נסיגה מוחלטת מכל האזורים שכבשו בסין. בתגובה יפן בחרה בדרך של מלחמה  והאמינה שתוכל להפתיע את הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט וכך להנחית מכה מכרעת שממנה יהיה לאמריקאים קשה להתאושש.

ההתקפה היפנית על פרל הרבור 

ב-7 בדצמבר 1941 הונחתה המכה היפנית על האמריקאים. במרחק של 300 ק"מ מהוואי, המריאו המטוסים היפניים הראשונים ותוך שעתיים הגיעו לפרל הרבור הבסיס הימי האמריקאי החשוב באוקיאנוס השקט. בבסיס הייתה אווירה שלווה. היפנים השיגו את גורם ההפתעה- הם הפציצו את פרל הרבור וכמעט כל המטוסים שהיו על הקרקע הושמדו. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו-2,402 חיילים אמריקאים נהרגו.

ההשפעה של הצטרפות ארצות הברית על המלחמה

בעקבות המתקפה היפנית ב-"פרל הרבור"  הכריזה ארה"ב מלחמה על יפן. המלחמה הפכה למלחמת עולם- מלחמה גלובלית גלובלית בכל האוקיינוסים ובכל היבשות. הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה לצד בריטניה וברית המועצות שינתה את מאזן הכוחות לטובת בעלות-הברית משתי סיבות עיקריות: משלוחי הנשק האמריקאי לברה"מ אפשרו לה להדוף את הגרמנים בחזית המזרחית, וכניסתם של הכוחות האמריקאים בסדרי גודל עצומים, חמושים וחדורי רוח קרב הובילו בסופו של דבר לניצחונם של בעלות הברית במלחמה.

קרבות המפנה

אל עלמיין, סטלינגרד והפלישה לנורמדי

ב- 1942  הפסידו מדינות הציר בשלושה קרבות עיקריים אשר סימנו את התהפכות הגלגל: קרב אל-עלמיין במצרים  באוקטובר- נובמבר  1942 וקרב סטלינגרד בברית המועצות ביולי - פברואר 1943 והפלישה לנורמנדי 

קרב אל- עלמיין

בקיץ 1942 הגיע "הקורפוס האפריקני" (קורפוס = יחידה צבאית), בפיקודו של ארווין רומל, עד אל-עלמיין שבמצרים. ב-23 באוקטובר 1942 פתח הגיס השמיני הבריטי בפיקודו של הגנרל מונטגומרי בהתקפה אדירה על העמדות הגרמניות בחזית אל-עלמיין. במשך יותר מעשרה ימים התחולל קרב שריון גדול שבסיומו הצליחו הבריטים לשבור את צבאו של רומל ולפרוץ את העמדות הגרמניות. הכוח הגרמני נהדף ממצרים בנובמבר 1942 ובחודשים הבאים כבשו הבריטים את לוב ותוניסיה, מה שסילק את הסכנה הנאצית מהמזרח התיכון ומהיישוב היהודי בארץ ישראל. הניצחון הבריטי נבע במידה רבה מיתרונה הימי, אשר אפשר לה לחסום את קווי האספקה של הצבא הגרמני, וכן מכישוריו של מונטגומרי, אשר ערך שינויים מקיפים בהיערכות צבאו ואשר היטיב להתאים את תכניותיו המקוריות לשינויים שהתרחשו בשדה הקרב. לתוצאת קרב זה נודעה חשיבות רבה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ספג צבא היבשה של גרמניה תבוסה. הניצחון הבריטי חיזק את ביטחונן העצמי של בעלות הברית והגביר את אמונן כי ניצחון על גרמניה אפשרי.

קרב סטלינגרד

החל מקיץ 1942 החלו הגרמנים בהתקפה בכוחות גדולים על העיר סטלינגרד, ההתקפה נועדה לפרוץ את הדרך לכיוון הרי הקווקז העשירים במאגרי נפט גדולים. על העיר הוטל מצור, אך הגרמנים לא הצליחו לכבוש אותה. המפנה החל בנובמבר 1942, כאשר התאוששו הרוסים ויצאו בכוחות מוגברים למתקפת נגד. הם הצליחו לנתק את מסילת הברזל דרכה הועברה האספקה אל הצבא הגרמני, ובסוף נובמבר 1942 הצליחו לכתר את הצבא הגרמני. עד תחילת פברואר 1943 הושלמה הכרעתם של הכוחות הגרמניים שכותרו בסטלינגרד כאשר למעלה מ-300,000 חיילים נהרגו או נפלו בשבי. מפלת הגרמנים בסטלינגרד הייתה ראשיתו של המפנה המכריע במלחמה שבין גרמניה לברית המועצות. הניצחון בסטלינגרד העלה את מורל העם והצבא בברית המועצות, וחיזק את האמונה ביכולת לנצח את הצבא הגרמני ולשחרר את האדמה הכבושה של ברית המועצות. כתוצאה מהניצחון בסטלינגרד נפרצו הקווים של גרמניה בחזית המזרחית והחלה התקדמות של הצבא הסובייטי מערבה והדיפת הצבא הגרמני.

הפלישה לנורמנדי 

פלישת כוחות בעלות הברית למערב אירופה במלחמת העולם השנייה במסגרת המבצע אוברלורד (שליט עליון), סימלה את התקרבות הקץ של גרמניה הנאצית ואת ניצחונן של בעלות הברית. ההחלטה על מבצע "אוברלורד" התקבלה אחרי ועידת קזבלנקה בשנת 1943.יותר מאוחר, בועידת טהראן, בנובמבר 1943, הסכימו רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין שהפלישה תיערך סמוך למאי 1944. גנרל אייזנהאור מונה למפקד הפלישה.

ב-6 ביוני 1944 (כונה אחרי כן "היום הארוך ביותר") פלשו כוחות הברית לחוף נורמנדי באמצעות חילות הים, האוויר והיבשה בפעולה משולבת שעודנה הפלישה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית. הפלישה לנורמנדי הצליחה להשיג את יעדיה במלואם .מתחילת הנחיתה אור ליום ה-6 ליוני 1944 נשמרה לבעלות הברית עליונות טקטית ומספרית בקו המגע עם האויב הגרמני. החזית המערבית באירופה נפתחה וגרמניה נאלצה לפצל את כוחותיה בין החזית המזרחית נגד ברית המועצות ובין החזית המערבית נגד בעלות הברית. בתנאים אלה הקריסה של הצבא הגרמני הפכה לבלתי נמנעת. הפלישה לנורמנדי הייתה אחד האירועים החשובים ביותר בדרך לניצחון על גרמניה הנאצית. ניצחון זה הושג תוך 11 חודשים מיום הפלישה, ב-8 למאי 1945.

כניעת גרמניה והטלת פצצות האטום על יפן

על אף מאמציהם של הגרמנים לעצור את ההתקדמות של בעלות הברית, שוחררו כל ארצות מערב אירופה וההתקפה המכרעת על גרמניה החלה באביב 1945. באפריל 1945 נפגש הצבא הרוסי עם צבא מעצמות המערב על אדמת גרמניה על נהר האלבה. הצבא הגרמני התפורר למעשה ונכנע למנצחים. ב-30 באפריל 1945 התאבד הטלר במוצב הפיקוד שלו במרכז ברלין, יחד עם אשתו אווה בראון. ב-7 במאי 1945 נכנעו מפקדי הצבא הגרמני לצבאות הברית.

ביולי 1945 נוסה לראשונה ובהצלחה הנשק האטומי של ארצות הברית במדבר בניו-מקסיקו ("פרויקט מנהטן"). נשק זה, שפותח בסודיות רבה במהלך המלחמה לא הספיק להיות מבצעי נגד גרמניה. ב-6 באוגוסט 1945 הוטלה פצצת האטום הראשונה על העיר הירושימה (אורניום). לאחר שהתפזרה פיטריית האש והעשן, התברר כי העיר הושמדה כליל. 80,000 איש נהרגו מיד ועשרות אלפים הפכו לבעלי מום ולנכים. המוות המשיך להכות בקורבנות וכעבור שבוע הגיע מספרם כמעט ל-100,000.

היום נאמד מספר הנספים כתוצאה מהפצצה ב-132,000 בני אדם. יפן הוכתה בהלם אך סירבה להיכנע, אף שניסתה לפתוח במגעים עם ממשלת ארצות הברית. למחרת, ב-8 באוגוסט הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה. יפן נכנעה גם בחזית זו. ב-9 באוגוסט 1945 הוטלה פצצת האטום השנייה על העיר נגסאקי (פלוטוניום). נהרגו למעלה מ-60,000 איש. הנשיא טרומן הודיע כי ארצות הברית תמשיך להטיל פצצות אטום על ערי יפן. למחרת, הודיע הירוהיטו, קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי ויפן הפכה לשטח כיבוש אמריקאי. ארצות הברית אפשרה ליפנים להשאיר את הקיסר על מקומו כסמל .

השיקולים של הנשיא טרומן בהטלת פצצות האטום:

1.שיקול צבאי- להביא לסיום המלחמה ולהצלת חיי החיילים האמריקאים. הנשיא טרומן סבר כי הטלת פצצת אטום על יפן תהיה הדרך הטובה ביותר לסיים את המלחמה במהירות ולהציל את חייהם של עוד כחצי מיליון חיילים אמריקאים רבים שעלולים למות בפלישה ליפן. המיתוס של החייל היפני שמוכן להתאבד והכוחות היפנים שעדיין חנו במנצ'וריה, יצרו חששות בקרב האמריקאים והעלו את הערכת האבדות בפלישה ליפן. בארצות הברית גברו הקולות להחזיר את החיילים הביתה עם כניעת גרמניה.

2. שיקול מדיני- הרצון להביא לכניעת יפן לפני שברית המועצות תתערב בחזית זו ולהראות את עוצמתה באמצעות הטלת פצצת האטום ביקש טרומן למנוע את התערבותה של ברית המועצות. הוא חשש מכך שהרוסים ישתלטו על שטחים נרחבים במזרח אסיה, כפי שהם עשו במזרח אירופה, הכנעת גרמניה זירזה את פרוץ המלחמה הקרה היה חיוני להקדים את סטלין שכבר החל להזרים כוחות למזרח הרחוק כדי להצטרף לחזית האוקיינוס השקט .טרומן קיווה שהפצצה האטומית תרתיע את הרוסים. כמו כן ארצות הברית רצתה להוכיח לברית המועצות את העליונות הצבאית והטכנולוגית שלה במאבק הבין גושי.

3. כדי לנסות את הפצצות השונות ההסבר הזה מתייחס בעיקר להחלטה להטיל פצצה גם על נגסאקי רק ימים ספורים לאחר הפצצת הירושימה. שתי פצצות האטום היו מסוגים שונים ואישים בממשל בארצות הברית, בלחץ המומחים הצבאיים, ביקשו לנסות את שתיהן כדי להצדיק את המאמץ ואת הכסף שהושקעו בייצורה, ולזכות ביוקרה בשל חשיפת הצלחותיה.

מהו "הסדר החדש" והצעדים השונים שנקטו הנאצים כדי לקדם את הגשמתו

מהו הסדר החדש?

הסדר החדש הוא ניסיון לבנות מבנה חדש (חוקים חדשים) לחיים בין העמים בעולם שיתבססו על האידיאולוגיה הנאצית. האידיאולוגיה הנאצית היא שתקבע אילו עמים יהיו זכאים לחיות בעולם החדש, מה יהיה מקומם של העמים השונים בסדר החדש, מה יהיו הגבולות של המדינות השונות ומה יהיו היחסים בין העמים והמדינות השונות. מיונם של העמים האירופאים ייעשה בהתאם להשקפה הגזענית השלטת:

א. עמים ממוצא ארי, כמו הולנדים, דנים ונורווגים, אמורים להיות שותפים שווי זכויות באימפריה הגרמנית העתידה. שכן הגזע הארי נחשב ליוצר התרבות.

ב. העמים הסלאבים, עמי מזרח אירופה, פולנים ורוסים, נחשבו לעמים נחותים ונועדו לשרת את הגזע הארי. לפי האידיאולוגיה הנאצית העמים הסלאבים נחשבו כנשאי התרבות, כלומר עמים שתפקידם לעבוד ולשרת את הגזע העליון.

ג. העמים הנחותים ביותר, יהודים וצוענים, אין להם מקום בסדר החדש. לא רק שאינם יוצרי תרבות, הם מייצגים את כוחות ההרס. הם שיצרו את העולם הישן "הרע" ולכן יש להשמיד אותם בכדי לבנות עולם חדש ו-"טוב".

 ד. מרחב מחיה: הסדר החדש לא יוכל לקום כל עוד דברים מסוימים שהיו בעולם הישן ממשיכים להתקיים ולכן יש צורך תחילה להחריב את העולם הישן ורק לאחר הניצחון אפשר יהיה להקים את הסדר החדש על פי החוקים החדשים. אז יוקם הרייך הגרמני שבו יחיו, מלכתחילה, 100 מיליון גרמנים. דור גזע האדונים שמן הצפון. רייך זה, הרייך השלישי, צפוי להתקיים 1,000 שנה ותוך שניים-שלושה דורות יעלה מספר תושביו ל200 מיליון. על כן צפויה משימה חשובה לחיילי גרמניה הנאצית- להכשיר את הקרקע- כ"מרחב מחייה"- עבור 200 מיליון הארים האמיתיים. 

ה. בלתי-חברתיים (א-סוציאלים): הנאצים רדפו וכלאו גורמים אותם כינו "א-סוציאלים" (בלתי חברתיים), אלו היו אנשים שנתפסו כבלתי מועילים לחברה הארית: נוודים, סרבני עבודה, אלכוהוליסטים וכו'. 

ו. חיסול גרמנים ארים שהיו פגועים – נכים.

הצעדים שנעשו במדינות השונות להגשמת רעיון "הסדר החדש":

א. המדינות שנכבשו במערב אירופה: ניצול שטחי הכיבוש

מדינות אלה שויכו לקבוצת נושאי תרבות, והן לא היו חלק "ממרחב המחיה" שבחזונו של היטלר. המדינות באזורים אלה נחשבו לאזורי חסות ונמצאו תחת שלטון גרמני עקיף. מטרת הכיבוש הנאצי הייתה לנצל את עוצמתן הכלכלית למאמץ המלחמתי ולרווחת גרמניה, אך מעבר לכך המשטר הנאצי לא תכנן לערוך שינוי גזעי בהרכב אוכלוסייתן או לשנות את חיי האזרחים, אלא לעצב אותן לפי הדגם הגרמני "הטהור". מדינות אלה נחשבו, כחלק מהעם הגרמני או קרובות אליו מבחינה גזעית: הארצות הסקנדינביות, הולנד, בלגיה.

ב. המדינות שנכבשו במזרח אירופה: רצח ודיכוי, ניצול כלכלי ושעבוד אנושי, טרנספר

הגנרל גוברנמן- ממשל כללי- יחידות מינהל שלטוני שהקימו הגרמנים בפולין, ובהמשך במדינות הבלטיות וחלקי רוסיה שנכבשו. אזורי כיבוש אלה היו נתונים לשלטון ישיר של הגרמנים, בפיקוח ה-אס.אס וסימלו בעבור היטלר  את הגזע הסלאבי הנחות בסולם הדרגות הגזעי. הסדר החדש במדינות אלה כלל: רצח המונים ודיכוי, ניצול ושיעבוד, טרנספר- הגירה כפויה של פולנים ויישובם מחדש, גרמניזציה- טיפוח האוכלוסייה הגרמנית שחיה בהן ויישובם במקומות המתפנים על ידי הטרנספר.

ג. בעלות ברית ומדינות גרורות: ניצול שטחי כיבוש

הסדר החדש כלל מדינות שותפות, ניטראליות וגרורות, שמשיקולים פוליטיים היה נוח להיטלר שיתקיימו. גם המדינות הניטראליות היו קשורות בדרך זו או אחרת במדיניות הנאצית. הגרורות היו מדינות שקיימו שיתופי פעולה צבאיים ומדיניים ולעיתים גזעניים עם גרמניה הנאצית על בסיס אינטרס פוליטי, אך לא מעמדה שווה. הן נקראו כך כי גרמניה חלשה על מדיניות החוץ שלהן, השתמשה במשאבי הטבע שלהן ונעזרה בצבאותיהן במלחמותיה במזרח אירופה. 

ד. עמים "רדומים" במזרח אירופה: גרמניזציה

במזרח אירופה התגוררו גרמנים טהורים ומעורבים, ואף בני לאומים שנמצאו "כשרים" מבחינה גזעית לעיצובם כגרמנים. הם היו פוטנציאל להגדלת הגזע הגרמני העליון. לאחר הכיבוש ובנוסף ליישובם מחדש, הגרמנים נקטו בגרמניזציה- הנאצים השקיעו בטיפוח ובחינוך אוכלוסיות במזרח ברוח הנאציזם, כדי לחזק בהם את תכונות הגזע.    

ה.הפתרון הסופי של היהודים והשמדת חלק מהצוענים:

העם היהודי והצוענים לא נכללו בסדר החדש. הדעה המקובלת לגביהם היא שהמדיניות הנאצית התפתחה בהתאם לשלבי המלחמה מגישה של בידול והפרדה- שמורה יהודית בגנרל גוברנמן, לסילוקם מאירופה לאי מדגסקר, ובסופו של דבר להכחדה. הצוענים אף הם היו אמורים להיעלם בסדר החדש, על בסיס תורת הגזע, למרות שהם נתפסו יותר כמטרד וייסוד חברתי שלילי- יוחסו להם קיבוץ נדבות, עוני, שוטטות ויסודות פליליים ולא כאיום גזעי. השמדת היהודים הוא תנאי בסיסי להקמת הסדר החדש כי מבחינת הגרמנים כל עוד קיימים בעולם יהודים  לא יוכל לקום הסדר החדש. היטלר תכנן בצורה שיטתית להגיע ולהשמיד כל יהודי. לשם השמדת היהודים הוקמו מחנות ההשמדה, שם ביצעו את הרצח הנורא של העם היהודי. מדיניות הרצח ההמוני נבעה מן האידיאולוגיה הנאצית, שהצדיקה את הרג הגזעים ה-"נחותים" בידי "גזע האדונים".

ו. גרמנים פגומים - מבצע המתת החסד:

ננקטו צעדים נגד אותם בני העם הגרמני שנתפסו כגורעים מחוסנו של הגזע הארי. ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, חתם היטלר על מסמך שאישר המתה של גרמנים חולי רוח, נכים, מפגרים וחולים במחלות שנחשבו תורשתיות. למבצע זה שבוטל באופן רשמי מחמת מחאות הכנסייה במהלך 1941, אך נמשך בהסוואה ובממדים מוגבלים עד סוף המלחמה, ניתן השם אותינסיה- המתת חסד, במהלכו נרצחו עשרות אלפי קורבנות.

צפו בסרטון המסכם את מהלכיה של מלחמת העולם השנייה, כיצד באים לידי ביטוי העקרונות של האידיאולוגי הנאצית בסרטון?

הקמת הגטאות - פולין

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות: מה היה יחס הנאצים כלפי היהודים עד להקמת הגטאות? מה היו הגורמים שהובילו להקמת הגטאות? מה היו תנאי חייהם של היהודים שנדחסו בגטאות? כיצד השפיעו תנאי החיים בגטאות על היהודים שנמצאו בהם? מה היו  קשייהם ולבטיהם של היודנרטים - מועצות היהודים שהנאצים דרשו את הקמתם? 

הקדמה

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה הנאצית לפולין, צבא פולין עמד לבדו מול הגרמנים. תוך כחודש נכבשה פולין בידי הגרמנים במלחמה מהירה אשר כונתה "מלחמת הבזק" (בליצקריג- מלחמה מהירה).  

על פי חלק סודי מתוך הסכם שנקבע בין גרמניה לברית המועצות, שנקרא הסכם ריבנטרופ - מולוטוב (שרי החוץ של גרמניה ובריה"מ בהתאמה), פולין חולקה ביניהן: ברית המועצות קיבלה את השליטה על מזרח פולין ואילו גרמניה שלטה על מערב פולין. 

לפני המלחמה חיו בפולין כשלושה מיליון יהודים. במשך כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה היה הגבול הסובייטי (הרוסי) במזרח פתוח בפני היהודים, וכ- 300.000 יהודים נמלטו מזרחה (לרוסיה). הבורחים היו בעיקר צעירים ללא משפחות, חברי תנועות הנוער ומנהיגי הציבור היהודי. כתוצאה מכך נותרה האוכלוסייה היהודית בפולין ללא הנהגה בשעתה הקשה ביותר. 

לאחר כיבוש פולין  ע"י הגרמנים, חולקה פולין לשלושה חלקים :
1. שטחים שסופחו לבריה"מ (כגון ליטא). 

2.  הגנרל - גוברנמן (שטחים במרכז פולין: ורשה, לובלין, רדום, קרקוב). אזור זה אמור היה לאכלס גם את המגורשים מהשטח שסופח לרייך.

3. שטחים שסופחו לגרמניה.

הפלישה לפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פתחה שלב חדש ביחס של הגרמנים ליהודים. הרסן הותר והיהודים היו נתונים למסע רצח וטרור, מאסר ועינויים, השפלה ועבודות כפייה, גירושים ונישול כלכלי, רדיפת דת והגבלות בחיים הציבוריים. הגרמנים גם הקימו יודנראטים (מועצות יהודים) שתפקידם היה להבטיח את מילוי הוראות הנאצים.

מדיניות הנאצים כלפי יהודי פולין- ספטמבר 1939 - יוני 1941 (עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי")

מדיניות הגרמנים כלפי יהודי פולין עד לריכוזם בגטאות כללה את המטרות הבאות:

1. יישום האידיאולוגיה הגזענית הנאצית - היהודים גזע נחות ויש להרחיקם משאר הגזעים.

2. בידוד וניתוק היהודים מהאוכלוסייה הפולנית.

3. ערעור הבסיס הכלכלי של היהודים.

4. ניצול היהודים ככוח עבודה לטובת המאמץ המלחמתי.

5. שימוש בגורל היהודים כגורם מרתיע כלפי האוכלוסייה הפולנית - מניעת מרד, להבטיח התנהגות טובה מצדם.

מדיניות זו היא תוצאה של מספר גורמים הקשורים גם במלחמה וגם בסטריאוטיפ היהודי. המלחמה יצרה אווירה של אלימות והעדר גבולות ונתנה לגיטימציה ליצרים של הרס והתעללות. בנוסף, יהודי פולין שמרו ברובם על הלבוש והמראה המסורתי - זקנים, פאות, קפוטה וייצגו בעיני הנאצים את הדימוי והסטריאוטיפ היהודי כפי שתואר בהרחבה בתעמולה הנאצית. עד כה לא נפגשו החיילים הנאצים ביהודי הסטריאוטיפי, שכן יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה לא שמרו על המראה המסורתי. מפגש זה בין הדימוי הסטריאוטיפי לבין המציאות, עורר את החיילים הנאצים לפעולות אלימות כלפי היהודים.

עם כיבוש פולין נקטו הנאצים שורה של צעדים שנועדו לערער את הקיום היהודי:

1. רצח, עינויים והשפלה: מראשית הכיבוש פעלו הגרמנים בשיטות טרור והתעללות. יהודים הוכו ברחובות ועונו בצורות שונות, רבים נרצחו. יהודים נתפסו ברחוב כדי לגזוז את זקנם, לעיתים את חצי זקנם לשם הגיחוך. נשים הוכרחו לנקות בלבניהן את הרחובות, יהודים נדרשו לנקות מקומות ציבוריים.

2. עבודות כפייה: מימי הכיבוש הראשונים נחטפו היהודים לעבודות כפייה במטרה לנצל את כוחם ואף לגרום למותם בתנאים בלתי אפשריים. עבודות הכפייה היו גם לפולנים, אך לפולנים הובטחו משכורות וזכויות סוציאליות מסוימות לעומת היהודים שלא קיבלו דבר והיו כפופים לאס.אס. כ- 50 מחנות עבודה קבועים לעבודות כפייה פעלו כבר בסוף 1940. מקצועיותם וכישרונם של היהודים גרמו לכך שהגרמנים בחרו לנצל את עבודתם גם בבתי מלאכה מסוגים שונים בערים.

3. גירושים: עם כיבוש פולין ניתנה הוראה להעביר כמאה אלף יהודים מהשטח המסופח במערב פולין לשטח ה-"גנרל גוברנמן" ו-35 אלף יהודים גורשו מהעיר קרקוב, עיר הבירה של הגנרל גוברנמן אותה רצו הנאצים לטהר מיהודים. כל הגירושים נעשו ללא שום הכנה, והפכו מאות אלפים לפליטים חסרי בית וביטחון.  

4. נישול כלכלי: מיד עם הכיבוש נדרשו היהודים לסמן את עסקיהם במגן דוד, וזה היה הפתיח לחרם שהטילו הגרמנים על סחורות ועל עסקים יהודיים. הוחרמו מפעלים, עסקי מסחר, מלאכה, מקרקעין, בתים, סחורות ודברי ערך. בנוסף, פוטרו פקידים ומורים יהודיים, הרופאים היהודים סולקו מהמרפאות. נאסר על עורכי דין לעבוד ורישיונם בוטל.

5.פגיעה בחיי הדת ותרבות: הנאצים ידעו כמה חשובה הדת ליהודים ופעלו כדי לבזותה. זקני היהודים נגזזו בהתרסה ברחובות, ספרי קודש חוללו, בתי כנסת ובתי מדרש נשרפו, לעיתים עם המתפללים בתוכם, ותשומת לב מיוחדת הופנתה לביזוי רבנים והשפלתם. נאסרה שחיטה כשרה, היהודים הוכרחו לעבוד בשבתות ובחגים, נאסרו הלימודים התורנים ונאסרה תפילה בציבור. בנוסף נסגרה מערכת החינוך היהודית ועונשים כבדים הוטלו על מי שהפרו את הגזרות.

6. גזרות והגבלות בחיים הציבוריים: יהודים חויבו לענוד על הבגד העליון סרט לבן עם מגן דוד כחול או טלאי צהוב. הוטל איסור על יהודים לעבור ממקום מגוריהם ללא אישור. נאסרה כניסתם לרחובות מסוימים בערים, נאסר על יהודים להשתמש ברכבות ללא אישור בכתב. בתי הספר היהודיים נסגרו, נאסר עליהם להשתמש בשירותים הניתנים לציבור למשל דואר. נאסר עליהם לבקר בקולנוע ובתיאטרון, נאסר על יהודים לפנות לרופאים לא יהודיים, להעסיק עוזרות בית ולשלוח מכתבים בעברית וביידיש, ויש מקומות שבהם נאסר על היהודים ללכת על מדרכות, להיכנס לגנים או לעבור ברחובות מסוימים. עוצר לילי הוטל רק על היהודים.

השפעת צעדים אלה על חיי היהודים בפולין:

א. רוב היהודים נותרו בלי עבודה ורבים סבלו ממחסור ורעב.

ב. נפגעה התשתית החברתית - קהילתית והמסגרת הרוחנית שיכלה להיות מקור לנחמה ולתמיכה.

ג. נוצרה מצוקה נפשית, תחושת עמימות, חוסר יציבות וחרדה מפני העתיד.

אגרת הבזק של היידריך

מבוא:

ב-21 בספטמבר 1939 שלח היידריך (מפקד משטרת הביטחון של הרייך) מכתב דחוף למפקדי האייזנצגרופן (עוצבות המבצע של ה- אס.אס), עוד בטרם הושלם כיבושה של פולין. זוהי 'איגרת הבזק של היידריך' שדנה בשאלת היהודים בשטחי הכיבוש של פולין.

תוכן האיגרת:

בפתיחת האיגרת מובעת אזהרה חמורה כי יש לשמור בסוד כמוס את תכנית הביצוע. כמו כן מודגש,  כי יש להבדיל בין המטרה הסופית (שלצורך הגשמתה דרוש זמן רב יותר), לבין שלבי הביניים בדרך אל המטרה הסופית.

הסעיף הראשון עוסק בריכוז היהודים (גטאות): יש לרכז בערים הגדולות את היהודים מכל רחבי פולין. כנקודת ריכוז ייקבעו ערים הקרובות לצמתי רכבת או מסילות ברזל. קהילות יהודיות שמספרן פחות מ-500 נפש יפורקו, תושביהן יועברו לנקודות הריכוז הקרובות.

הסעיף השני עוסק בהקמת מועצות זקנים יהודיות - יודנראטים: חברי המועצה צריכים להיות בעלי השפעה בקהילה היהודית. בכל מועצה עד 27 חברים. על המועצה (היודנראט) הוטלה אחריות כוללת לביצוע ההוראות לפי לוח הזמנים שיימסר להם על ידי הנאצים. עליהם גם לערוך מפקד של היהודים ולהגיש רשימות לפי המין וקבוצות גיל (עד 16 שנה, מ- 16 עד 20 שנה, מעל 20 שנה), וכן לפי מקצועות ולפי מקומות המגורים.

הסעיף השלישי עוסק באריזציה: השתלטות על מפעלי תעשייה, מלאכה ושאר הרכוש היהודי. באיגרת מודגש, כי ההשתלטות תהיה הדרגתית כדי לא לפגוע בכלכלת גרמניה ובצרכי המלחמה. עד להשלמת התהליך, יהודים נחוצים (ספקים, בעלי מפעלים) יקבלו דחייה בהעברתם לנקודות הריכוז.

בסיום האיגרת ישנה הוראה המבהירה כי כל הפעולות הדרושות תעשנה תוך תיאום קפדני עם הרשויות הגרמניות במקום (הצבא והמנהל האזרחי).

 משמעות והשלכות האגרת:

האיגרת מהווה מפתח להבנת מזימות הנאצים לגבי גורל היהודים שראשיתן - נישול כלכלי ובידוד פיזי. המטרה הסופית בשלב זה היא סודית ולא ברורה, אך ברור כי ריכוז היהודים הוא רק שלב בהגשמת המטרה הסופית. השיטתיות המובהרת באיגרת מלמדת על התכנון המדוקדק בדרך אל המטרה הסופית שהנחו את הנאצים במדיניותם האנטי יהודית.

השפעת הכיבוש הנאצי על יהודי פולין:

תהליך הקמת הגטאות 1941 - 1940

הגטאות הם נקודות הריכוז אשר הוקמו בשטחי הכיבוש הנאצים ובעיקר על אדמת פולין. ההוראה לרכז את היהודים באזור מוגדר בתוך הערים סמוך למסילות ברזל ניתנה ב-'איגרת הבזק' של היידריך מיום ה-21 בספטמבר 1939.

חשוב להבהיר -  אין בידינו הוראה מפורטת על דרך הקמת הגטאות, ועל הצורה והאופי של הגטו. ההחלטה מתי להקים, היכן, באיזה קצב וכו', הייתה כנראה של השלטון המקומי באזורים השונים. הגטאות בערים הגדולות בפולין לא הוקמו בבת אחת, הם היו שונים זה מזה בקצב הקמתם, בגודלם, באופיים ובמידת ההפרדה של הגטו מן החוץ.

מאפייני הגטאות באופן כללי:

1. מיקום - הגטאות הוקמו בערים גדולות, באזורים פולנים אנטישמים ובערים בהן היה ריכוז גבוה של יהודים. האזור בדרך כלל שנבחר היה אזור של עוני ומצוקה, בסמוך לצמתי רכבות או מסילות ברזל שהיוו אמצעי לניידות.
2. שטח הגטו - השטח היה מצומצם ביותר אך לא הוגדר בצורה אחידה. הגטו נועד לדחיסה מרבית של בני אדם לתוכו. לדוגמא: בגטו וילנא היו 8-5 נפשות בחדר אחד ואילו בגטו ורשה הצפיפות גדולה יותר 15-20 נפשות בחדר אחד. 
3. צורת הסגירה והשמירה - אין צורה אחידה. היו גטאות פתוחים והיו סגורים. גטו לודז' היה סגור בגדרות עץ ובחלקו גם בחומת לבנים ואילו בערים קטנות היציאות מהגטאות לא היו כרוכות בקשיים.
4. גטו ורשה - הקמתו הייתה שונה כי התהליך ארך כשנה. כמה רחובות גודרו, וחל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר. הגטו הוקף חומה גבוהה ואטומה והיה מעין מדינה קטנה בפני עצמה שתושביה הופרדו לחלוטין מהחברה הסובבת. כחצי מיליון יהודים נדחסו לשטח של 2 קמ"ר.

 המעבר לגטאות היה חד, מהיר ופתאומי ולא הותיר ליהודים הרבה זמן להתארגן. 

את מטרות הנאצים בהקמת הגטאות ניתן לחלק לשתי קבוצות:

 מטרות מוצהרות ומטרות נסתרות.

מטרות מוצהרות (רשמיות):

א. מניעת מחלות: הנאצים טענו, כי היהודים מפיצים מחלות ולכן הם מעוניינים להגן על האוכלוסייה המקומית מפניהם.

ב. להגן על הכלכלה: הנאצים טענו שהיהודים מספסרים במזון ולכן יש לרכז את היהודים בגטאות בכדי למנוע מהם להמשיך ולהרוס את כלכלת המדינה בימי מלחמה.

ג. להגן על היהודים ולאפשר להם לנהל את חייהם בעצמם: הגרמנים אף טענו שריכוזם של היהודים בבידוד נעשה על מנת לשמור על היהודים מפני האוכלוסייה המקומית העוינת. ואף כדי לתת ליהודים אוטונומיה שבה יוכלו לחזור לשיטת החיים היהודיים בעבר - כמו בימי הביניים.

המטרות סמויות  (המטרות האמיתיות)

א. פיקוח והפרדה - ריכוז ובידוד היהודים אפשר לנאצים שליטה ופיקוח טובים יותר עליהם. עצם קיומה של חומת הגטו אפשר את בידודם של היהודים מהעולם ומהאוכלוסייה הסובבת וניתוקם מקהילות יהודיות אחרות. הבידוד נועד גם  לצורך נישול כלכלי וניצולם לעבודות כפייה.

ב. הטעיה והסתרה מהעולם החיצוני -  כדי להסתיר מהעולם את האמת על מצבם האמיתי של היהודים (שלכאורה קיבלו אוטונומיה לנהל את חייהם כרצונם). צעד זה נועד לגרום גם ליהודים עצמם להישאר מחוסרי מידע וידע באשר למתרחש במקומות נוספים ומחוסרי תקווה וודאות לגבי עתידם.

ג. הכחדה פיזית - הגטו שימש כאמצעי הכחדה עקיף של היהודים. אמצעי הקיום הבסיסיים נמנעו מהיהודים, כך נגרמה תמותה כתוצאה מהרעב, צפיפות, מחסור בתרופות וממחלות. הנאצים דאגו כל העת לצופף את הגטו כל העת, גם לשם הנוחות בעתיד לתפיסת היהודים וגם לשם הגברת התמותה. הייתה הרעבה מכוונת (מנת מזון של היהודים הייתה 184 קל' ליום) ובשנים 1941- 1942 מתו כ- 112,000 יהודים בגטאות כתוצאה מרעב ומחלות.

אם כן, הגטאות לא קמו כתוצאה מהחלטה מרכזית. במקרים רבים נבעה הקמת הגטאות מיוזמתם של פקידים גרמנים בכירים בפולין. לכן, הקמת הגטאות לא התרחשה כאירוע חד - פעמי, אלא כתהליך שהתפרס על פני השנים 1942- 1939. תהליך ה-"גטואיזציה" אופיין בחוסר אחידות - בדרך ההקמה, בזמן ההקמה, באופן הסגירה ואף ברמת השמירה. ההבדלים במידת סגירותם של הגטאות והשמירה עליהם קבעו למעשה את מצבם הקיומי של היהודים. בגטאות נדונו מאות אלפי יהודים לשקיעה נפשית ופיסית ארוכה וכואבת.

צפו בסרטון המתאר את הקמת הגטאות והחיים בגטו, מה ניתן יהיה לומר למי שטוען שהגטאות לא היו שלב ביניים בדרך אל הפתרון הסופי ?

היודנראט

דרך הניהול של הגטאות ודרכי הפיקוח עליהם

היודנראט הוא מועצת היהודים שהוקמה בארצות הכיבוש בימי השלטון הנאצי ובהוראת הנאצים. ההוראה שחייבה הקמת יודנראט נכללה ב – 'אגרת הבזק' של היידריך. הוראה זו נכונה לגבי קהילות היהודים במזרח אירופה אולם במערב אירופה (דוגמת בלגיה והולנד) שבהן לא היו גטאות הוקמו מועצות יודנראט ארציות.

דרכי המינוי של היודנראט:

דרכי המינוי של חברי היודנראט לא הייתה אחידה ובחלק מהמקומות היהודים הם שבחרו את נציגיהם, אך ההרכב דרש אישור מהשלטון הנאצי. במקומות אחרים, הגרמנים הם שקבעו באופן שרירותי את הרכב היודנראטים. בכל מקרה, לאחר שאושר הרכב היודנראט לא הייתה אפשרות נסיגה חופשית מהתפקיד. קשה לשרטט פרופיל אחיד לראשי היודנראטים. בחלק מהגטאות עמדו בראש היודנראטים מנהיגים ופעילים מוכרים לציבור ואילו באחרים מונו ראשי היודנראט ע"י הנאצים.

מטרות הגרמנים בהקמת היודנראט:

1. ציות היהודים: היהודים יצייתו ביתר קלות להנהגה יהודית. למסגרת פנימית יהודית ההתנגדות תהיה מועטה, לעומת ההתנגדות לגורם חיצוני כמו גרמנים.

2. חסכון בכוח אדם גרמני: היודנראט היווה נציגות יהודית מוכרת ומוסמכת האחראית לביצוע ההוראות ומבטיחה ביצוע יעיל של המדיניות הנאצית, תוך חסכון במשאבים ובכוח אדם גרמני.  

3. הטעיית היהודים: היהודים הרגישו שיש להם נציגות מוכרת ואוטונומיה. לכאורה, החיים ממשיכים בשגרתם וכך לא יחשדו, כי נשקפת להם סכנה.

4. הפניית זעם היהודים בגטאות כלפי היודנראט במקום כלפי הגרמנים והגברת המתחים בין היהודים בגטו.

5. צמצום החיכוך עם היהודים: בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית היה צורך בהפרדה מוחלטת בין הגזע הטהור לגזע הנחות.

התפקידים שהוטלו על  היודנראט: 

1. ארגון וניהול יומיומי - בדומה לתפקידי עירייה : 

• העברת יהודים מהעיירות לנקודות הריכוז.
• עריכת רשימות על פי מין, גיל, מקצוע וקריטריונים מוכתבים נוספים.
• דאגה למקום מגורים של היהודים בגטו.
• תשלום קנסות שהוטלו על ידי הגרמנים.
• החרמת סחורות ורכוש יהודי על פי דרישות הנאצים, בהתאם למדיניות האריזציה ולתוכניות הכלכליות.
• ביצוע סימון מזהה של היהודים - טלאי צהוב או סרט עם מגן דוד על הזרוע.
• גביית מסים לצורך פעולותיו של היודנראט.

2. ניצול וקישור עם הגרמנים: כגוף מקשר נאלצו היודנראט לעמוד הן מול דרישות הגרמנים והן מול דרישות היהודים, שברוב המקרים היו מנוגדות זה לזה. ללא אפשרות פשרה או גישור. 

3. גיוס כוח עבודה: הגרמנים דרשו מהיודנראט מכסות פועלים (כוח עבודה) לצורכי עבודות כפייה במחנות העבודה. היהודים נשלחו למחנות עבודה בליווי כוח משטרתי גרמני. יהודים שהיה ברשותם כסף יכלו לשלם "כופר" ליודנראט ולא להיכלל ברשימת כוח העבודה. היודנראטים תמכו בעובדי הכפייה ובמשפחותיהם.

4. חלוקת מזון: היודנראט היה הגוף היהודי המוכר היחיד ולכן גם היחידי שיכול היה לרכוש מזון. כדי להילחם במדיניות ההרעבה דאג היודנראט לחלוקת המזון באופן שווה ביחס למספר הנפשות על פי כרטיסי מזון. היודנראט פתח מטבחים ציבוריים לעניים, בהם חולקו מנות מזון דלות לעניים וילדים. בנוסף, עודד גידול ירקות ליד הבתים, בגנים ציבוריים.

5. הברחות מזון: אספקת המזון לגטו נעשתה גם באמצעות הברחה שארגנו אנשים פרטיים ולפעמים גם חברי היודנראט עצמם. בפעולות ההברחה סייעו, תמורת שוחד רב, פולנים ולעיתים גם גרמנים. מטעני המזון הוברחו דרך פרצות בחומות הגטו, דרך תעלות שנחפרו מתחת לחומות, תעלות ביוב ואפילו דרך שער הגטו. ההברחות אפשרו למעשה לגטו בקושי להחזיק מעמד ולמרות הפעולות הללו, לא הצליחו למנוע מוות ברעב של המוני יהודים. 

6. פיקוח על המסחר: היודנראט היו אחראים למסחר בגטו, והיו כפופים להגבלות הקשות שהטילו הגרמנים על מגוון הסחורות וכמותן. הם חלשו על חנויות המזון הרשמיות ועל מפעלים לייצור מזון, חנויות הטקסטיל והסנדלריות, ונדרשו לחסל את תופעת המסחר הבלתי חוקי בסחורות מוברחות.

7.פיקוח ושיטור: הגרמנים הטילו על היודנראט את הפיקוח על הסדר בגטאות. היודנראט הקימו כוח משטרתי יהודי שהיה כפוף להם - המשטרה היהודית. בשלביה הראשונים תפקידי המשטרה היהודית היו: הכוונת הסדר והתנועה בגטו, שמירה על הניקיון, לחימה בפשע ומניעת התקהלויות, איסוף האנשים לעבודות כפייה, אכיפת החיטוי, להעניש את אלה שלא צייתו להוראות ולעזור במניעת הברחות לגטו ועוד. ברוב הגטאות הוסמכה המשטרה גם לשפוט ולהוציא גזרי דין.

בשלב הראשון לא קיבלו השוטרים משכורת - הם התנדבו לשרת תחת פיקוח היודנראטים בתקווה לקבל הקלות: כמו פטור מעבודות כפיה ומנות מזון מוגדלות, דבר שהביא לשחיתות. רבים מהמצטרפים למשטרה היו אנשים שנויים במחלוקת מבחינה מוסרית.        

בגטאות רבים נהגו השוטרים באכזריות כלפי תושבי הגטו ורבים ראו במעשי המשטרה היהודית שותפות עם הנאצים ואילו בגטאות אחרים היו גילויי התאפקות ונכונות לסייע והיו גם שוטרים שערקו מתפקידם, כי סרבו להמשיך ולסייע בגירוש היהודים למחנות ההשמדה. 

תפקידים שהיודנראט לקחו על עצמם: 

ככל שנמשך הכיבוש הגרמני, כך גברו הצרכים השוטפים של הציבור היהודי ולכן נוסף על ביצוע התפקידים שהטילו הגרמנים בהדרגה, לקחו על עצמם חברי היודנראט גם תפקידים נוספים. כך פעלו היודנראט כמנהיגים הדואגים לצרכיה ולקיומה של הקהילה היהודית. כפל התפקיד יצר מצב מורכב, מצד אחד הם שאבו את סמכותם והיו כפופים לגרמנים ומצד שני הם שימשו מנהיגים מובילים של הציבור היהודי.

דוגמאות לפעילות היודנראט:

1. עבודה יצרנית: כמה מהמועצות היהודיות ניסו להתמודד עם המצוקה באמצעות מציאת תעסוקה ומקורות מחייה להמונים. בתמורה קיבל היודנראט כספים ומזון, וחילק אותם בין תושבי הגטו ובנוסף תיגמל את העובדים באמצעות הגדלת מנות מזון במקומות עבודתם. בתעשיית הגטאות הועסקו עשרות אלפי יהודים לצורכי הגטו ובעבור כלכלת המלחמה הגרמנית. היודנראט סברו, כי תרומה למאמץ המלחמתי הגרמני, תביא להמשך קיומו של הגטו ולהצלת העובדים. 

2. טיפול בנושאי בריאות: התנאים הקשים, הרעב, הצפיפות והקור, הפילו חללים רבים. משפחות שלמות הידרדרו אט אט לקראת מותן. ההנהגה הציבורית ניסתה להתמודד עם המגפות ונגעי התחלואה באמצעות הקמת שירותי בריאות, מעבדות, יחידות חיטוי, מרפאות לילדים, לאימהות הרות, בתי מרקחת, טיפול שיניים ועוד.                                                                       

3. פעולות סעד: היודנראט עסק גם בפעולות סעד בקרב תושבי הגטו. הוקמו מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ביום לנזקקים והיודנראט דאג ליתומים ולילדים שהוריהם גורשו למחנות עבודה.

4. חינוך ותרבות: היודנראט ארגן מערכת חינוך שפעלה בדרך כלל במחתרת במקומות בהם נאסרה קיומה של מערכת לימוד. הם פתחו מערכת חינוך מהגן ועד מוסדות להשכלה גבוהה. במקומות בהם התירו השלטונות את מערכת הלימוד, אפשרו  גם מערכת חינוך מסועפת. היודנראט גם תמך ועודד פעולות של סופרים אמנים ותרבות - תיאטראות, הרצאות, ספריות, תזמורות, תערוכות, ספריות, שירה, ציור ופיסול. פעולות אלו קמו בתוך מציאות של רעב ומחלות, אלימות ושכול, על ידי אנשים שניסו להתגבר על מצבם הנורא בכוח היצירה.

5. ארגון ואיסוף היהודים לגירושים: עם תחילת ה"פתרון הסופי": ב-1942 היה ממונה היודנראט על הכנת הטרנספורטים - המשלוחים למחנות ההשמדה. היה זה התפקיד הבעייתי והכאוב ביותר שהוטל על היודנראט - ההחלטה מי ימות ראשון. הם נאלצו לאסוף אנשים מהבתים, החצרות ומקומות המחבוא ולרכזם בנקודות איסוף, לעיתים תוך שימוש בכוחות המשטרה היהודית.

הדילמות שעמדו בפני היודנראטים במילוי תפקידם עד לביצוע "הפתרון הסופי" מכיבוש פולין 1939 עד יוני 1941

1. כיצד למצוא איזון בין חובת הציות לגרמנים לבין טובת הגטו? הקושי העיקרי של חברי היודנראט היה לא האם למלא את הפקודות אלא כיצד למלא אותן. שהרי אם לא יבצעו את הפקודות שנתנו להם הנאצים, הנאצים יענישו אותם ויוציאו לפועל את הפקודות בעצמם, דבר שעלול ליצור נזק גדול יותר לתושבי הגטו. מצד אחד רצו היודנראט לעזור ליהודי הגטו, לייצג אותם ולשמור על האינטרסים שלהם. מצד שני נאלצו לבצע את ההוראות של הנאצים שפגעו מאד ביהודים. היו ראשי יודנראט שצייתו לגרמנים מחשש שהנאצים יפגעו בגטו עצמו ונראו בפני היהודים כמשתפי פעולה והיו שעזרו לתושבי הגטו תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחתם.

2. איך לנהל את הגטו? היודנראטים היו אמורים לנהל את הגטו ולדאוג ליהודי הגטו למקומות מגורים, למזון, לתנאי תברואה ובריאות, אך הדבר היה מורכב ובעייתי. חלוקת הדירות אומנם נעשתה לפי קריטריונים כמו: גודל המשפחה, ומעמד חברתי - כלכלי, אך פעמים רבות הם התקשו לעמוד בקריטריונים שקבעו לעצמם בשל לחצים שונים. כמות האוכל שעמדה לרשותם הייתה מאד מצומצמת והיה עליהם להחליט כיצד לחלקה. היודנראטים יזמו הקמת מפעלים ובתי מלאכה כדי שהגטו יהיה יצרני ויספק את צורכי הגטו. במפעלים אלו לא היה מקום עבודה לכל תושבי הגטו ועל היודנראט היה להחליט מי יעבוד ומי לא. מי שעבד קיבל תלושי אוכל, דבר שקבע למעשה מי יחיה ומי ימות. הייתה ליודנראט גם דילמה כיצד לחלק את הנטל בין תושבי הגטו, כשהיה צריך למלא הוראות שוטפות או מזדמנות של הנאצים. כמו למשל החרמות רכוש - ממי לקחת קודם.  

3. כיצד להתייחס למוסדות, ארגונים והגופים שפעלו בגטו? היודנראט לא היה הארגון היחיד בגטו. בגטו קמו "ארגוני עזרה" עצמית, כמו "ועדי בתים", תנועות נוער, ארגוני הכשרה ומוסדות סיוע. ארגונים אלה, במידה מסוימת התחרו ביודנראט, על הנהגת הגטו וזאת למרות הוראת הנאצים לאסור על כל התארגנות בגטו שלא תחת סמכות ואחריות היודנראט. הדילמה כאן הייתה האם להעלים עין ולתת לארגונים האלה להתקיים? במקרה זה היודנראטים עוזרים ליהודים מצד אחד, אך מסכנים את עצמם ואת חייהם של יהודי הגטו (עונשים קולקטיבים). מצד שני, האם לפעול לפירוק הארגונים? היו יודנראטים שנלחמו בגופים אלה ולא שיתפו עימם פעולה.

צפו בסרטון מתוך הסרט "התקוממות". באיזה אופן באה לידי ביטוי דילמה שאיתה נאלצו להתמודד היודנראט בסרטון?

יונדראט ומחתרות - מתוך הסרט "התקוממות"

דוגמאות להתמודדות של ראשי היודנראט:

היו מנהיגים שנאבקו בכוח כנגד ביצוע ההוראות שהנחיתו עליהם הנאצים והיו שביצעו כל הוראה לפרטיה וכנגדם הופעלה ביקורת נוקבת. בכל מקרה יש לזכור את התנאים בהם פעלו היודנראטים, את הסכנות שאיימו עליהם ואת הנטל של האוכלוסייה הלכודה בגטו. למעשה, התנאים בגטו, הרכב האוכלוסייה ואישיות החברים ביודנראט הם שקבעו את דרך פעולתו של היודנראט.

דוגמאות: 

אדם צ'רניאקוב  ראש היודנראט בגטו ורשה ניהל פגישות יומיות עם הגסטאפו (המשטרה החשאית של המדינה) והפקידים הנאצים וניסה למנוע התערבות ישירה של הגרמנים בחייהם הפנימיים של תושבי הגטו. הוא ניהל משא ומתן עם הנאצים והתווכח אתם. הוא הצליח להגדיל את מנת המזון עבור היהודים וקיבל רשות לפתוח בית ספר לילדי הגטו. על ידי שוחד הצליח לשחרר מספר יהודים שנדונו למוות. הוא אפשר הברחת מזון ויציאה מן הגטו. משהחלו הגירושים סרב לקחת חלק בארגונם וביולי 1942 התאבד. 

חיים רומקובסקי ראש היודנראט בגטו לודז' ניסה להפוך את הגטו ליצרני. ביוזמתו הוקמו מפעלו עבודה, ארגונים לחלוקת מזון, דיור ושירותי תברואה. הוא פיקח על המשטרה היהודית בגטו. הנאצים העניקו לו סמכויות נרחבות בניהול הגטו. בעיני רבים הצטייר רומקובסקי כתאב שלטון המשתף פעולה עם הנאצים וממלא אחר הוראותיהם ללא עוררין. רומקובסקי נהג בהתנשאות כלפי תושב הגטו והתנגד נמרצות למרד בנאצים. הוא אכן האמין כי "העבודה תציל ממוות".

החיים בגטו

השפעת תנאי החיים על הפרט, על המשפחה ועל החברה היהודית:

ההשפעה על הפרט:

מציאות החיים בגטו כללה: רעב, מחלות, צפיפות, השפלה וקרבתו המתמדת של המוות, הביאה לקיטוב באופי האנושי. חלק מתושבי הגטו איבדו את צלם האדם ולא בחלו בשום אמצעי כדי לשרוד. החלו להיות מוכרות תופעות קיצוניות כמו: זניחת בני משפחה, גניבה גם מבני משפחה והלשנות על קרובים וזרים. בגטו הסתובבו גנבים, רמאים וזייפנים מסוגים שונים. היו אף מקרים בהם בודדים גנבו מזון, או התנפלו על עוברי אורח שנשאו בידיהם חבילות מזון. כאמור היו אלה מקרים יוצאי דופן ומלחמת ההישרדות האישית לא הביאה לתוהו ובוהו מוחלט. תופעות פחות חמורות, שנתקבלו בהבנה חלקית היו: הברחות, ייצור חשאי, עבריינות וזנות. בניגוד לאלו היו שהצליחו לשמור על צלם האנוש: סייעו לנזקקים, נתנו מפיהם לרעבים ודבקו בבני משפחתם עד לסוף המר. 

ההשפעה על המשפחה:

יציאתם של הגברים למחנות העבודה והמצב החדש שנכפה על היהודים גרם לשינויים במבנה המשפחתי המסורתי. נשים מצאו עצמן אחראיות על פרנסת המשפחה, ובמקרים רבים יצאו לעבוד. רבים מהילדים הפסיקו ללמוד ויצאו לסייע בפרנסת המשפחה. תנאי הצפיפות הקשים וחוסר המעש הביאו לחיכוכים בתוך המשפחות ועם משפחות אחרות, משום שכולם היו צריכים לחלוק יחד מקום מגורים, מעט מזון ואמצעי קיום אחרים (סבון, תרופות ועוד). 

ההשפעה על הקהילה:

החיים בגטו הצמיחו בעיות חברתיות קשות כגון שחיתות פשע, גניבות, התרחבות של פערים כלכליים וחברתיים, אדישות וזניחת החלשים. אלו שהכסף היה מצוי בכיסם נהגו ללכת למקומות בילוי שנוסדו בגטו, מה שעורר ביקורת רבה. היו בודדים שהשיגו כסף וסירבו לעזור לזולת. משטרת הגטו והיודנראט הפכו להיות, במקרים רבים, אויבי החברה היהודית והואשמו בשחיתות. חברי היודנראט הוטעו גם הם לחשוב שהם עוזרים לתושבי הגטו. חברי היודנראט הוטעו לגבי סיווגי העבודה והקביעה כי ישנם יהודים חיוניים. יחד עם זאת, חלק מחברי היודנראט לא היו חפים משחיתות ואפליה. למשל בגטו סטאניסלבוב היה גם ניצול לרעה של משרות שונות, השגת אישורי עבודה שהיו חיוניים לחיים ניתנו במקרים רבים לאלה שיכלו לשלם לחברי היודנראט, או למקורבים להם. בנוסף, בלי שוחד לא ניתן היה לקבל דירה ויהודים שעבדו אצל מנדל, בעל מעמד חזק בקרב הנאצים, הפכו ל-'מסודרים'. כדי לעבוד אצלו היה צריך לשלם לו כסף. התוצאה, איבוד האמון במנהיגים ובמוסדות הקהילה.

צפו בסרטון, כיצד ניתן להסביר את הסיבות של רבקה ליפשיץ בת ה-14 לכתוב יומן על חייה בגטו לודג'?

תנאי החיים בגטו וההתמודדות איתם:

א. צפיפות, קור ומחלות :           
הגטאות אופיינו בעיקר בצפיפות. הגרמנים דחסו אל תוך הגטאות יהודים רבים בשטח קטן מאוד ולכן הצפיפות הייתה איומה. כך למשל, גטו ורשה כלל 73 רחובות מתוך 1,800 רחובות שהיו בעיר והגיע בשיאו לכ- 480,000 יהודים בשטח הצר. הצפיפות הייתה קשה מנשוא, בתנאי תברואה ירודים. היה חוסר בסבון, במים ובתרופות. בחורף לא היו אמצעי הסקה. הצפיפות יצרה הרגשת מחנק, אנשים נמלטו לרחובות וצעדו בהם במשך רוב שעות היום. המאבק היום יומי היה להישאר בחיים, לשרוד! בגטו ורשה למשל התפתחה מגפת הטיפוס שגרמה למקרי מוות רבים. ככל שחלפו השבועות והחודשים החמיר המצב, עשרות יהודים מתו מידי יום. גופותיהם הועברו אל הרחובות ומשם נאספו לבורות קבורה המוניים.

התמודדות:
ההנהגה הציבורית בגטאות עשתה מאמצים להתמודד עם הקור, נגע המגפות והתחלואה הגוברת. היודנראט הקים מוסדות רפואה לסיוע ולמניעת מחלות, הוקמו מרפאות ובתי חולים באישור הגרמנים כדי להתגבר על המחלות. אך המלאי המוגבל של התרופות והאמצעים הרפואיים לא אפשר מתן עזרה ממשית. הרופאים בגטו ניצבו עקב כך בפני החלטות רפואיות קשות. עיקר חשיבותו של הטיפול הרפואי היה העלאת המורל (מצב הרוח). 

ב. רעב:            
הבעיה הקשה בגטו הייתה - המחסור במזון והרעב כבד. כל הפרנסות בוטלו, נאסר על היהודים לעסוק במרבית ענפי המלאכה, הרכוש  שלהם הוחרם ונאסר עליהם להחזיק סחורות וכסף מזומן. אספקת המזון הקצובה, מנות המזון שחולקו על ידי הגרמנים, היו קטנות - 10 אחוזים מהמינון הדרוש לקיומו של אדם, כך שלא הספיקו לצרכי האנשים. פעמים רבות היה המזון באיכות ירודה ולעתים בלתי אכיל. הרעב גרם לאלימות קשה ולתופעות של חטיפות מזון ברחוב. 

ניסיון להתמודד:

כדי להתמודד עם הרעב התפתחה תופעה של הברחות מזון לתוך הגטו. בגטו ורשה היו הברחות מזון רבות, ילדים נהגו לברוח אם בקפיצה מעל החומה ואם באמצעות הבקעת חורים בחומה (ניתן היה להסיר לבנים ולהחזירם אחר כך למקומם). 80% מהמזון הגיע לגטו באמצעות הברחות. ההברחה התנהלה על ידי יחידים ועל ידי קבוצות מאורגנות. ההברחה על ידי יחידים נעשתה בעיקר על ידי נשים וילדים שעברו בלילות אל מעבר לחומות, לשווקים הפולניים, ולקחו תפוחי אדמה, ירקות ופירות שהוטמנו בבגדיהם. הם פעלו בערמומיות רבה וניסו לברוח מעיניהם הפקוחות של השומרים הגרמנים והפולניים. רבים נתפסו על ידי הגרמנים הוכו קשה ואף נורו. ההברחה על ידי קבוצות מאורגנות התבצעה כאשר פולנים או גרמנים קבלו שוחד. בנוסף מכרו היהודים רכוש והשיגו מזון בשוק השחור.

כמו כן בגטאות הגדולים כמו בלודז' או ורשה הוקמו 'מפעלי ייצור' שעודדו את היהודים לעבוד. המפעלים היו הן של הצבא הגרמני והן של יזמים פרטיים. מנהיגי היודנראט בקשו לשכנע את תושבי הגטו שרק תמורת עבודה יהיה אפשר להשיג את הכסף הדרוש לקיום הגטו. השכר ששולם היה זעום והספיק בקושי לקניית מנת לחם. לדוגמא - בגטו וילנה הקימו היודנראטים מעין "בית חרושת" בגטו, שעסק בייצור קמח ועמילן מקליפות תפוחי אדמה, סבון מעצמות סוסים וסוכריות מתפוחי אדמה.           
נוסף לכך, בגטו פרחה מערכת ייצור חשאית ובלתי חוקית. יהודים רבים גילו כושר המצאה ואלתור. כמו יצור מברשות, בגדים שנארגו מסמרטוטים, מזוודות שנעשו מספרי חשבונות ישנים ושיירי נייר, עיבדו עורות שהוברחו לגטו וכדומה. בתי החרושת וסדנאות זעירות אלה פעלו בסתר בעיקר בלילות. חלק מהתוצרת נמכרה ב'שוק השחור' לפולנים תמורת מזון וחלק מהמוצרים שימשו את אנשי הגטו. ההכנסה מהן הייתה זעומה אך אפשרה קיום בתנאי מצוקה. 

ג. עבודות כפייה:          
בנוסף לתנאי המחייה הקשים רבים נאלצו להירתם לעבודת כפייה אם בתוך תחומי הגטו ואם במפעלים או במחנות מחוץ לגטו. עבודות הכפייה היו קשות מבחינה פיזית ומשפילות אך רבים מתושבי הגטו התנדבו אליהם בשל ההטבות המסוימות שהעניקו ובעיקר הקצבת מזון נוספת.
תחילה עבדו עובדי הכפייה בתוך הגטו או בסמוך לו, אך משלהי 1940 נשלחו עובדים גם למחנות עבודה. היהודים הועבדו בפרך ורבים מצאו שם את מותם. כך נותרו משפחות רבות ללא אב מפרנס ועול כלכלת המשפחה הוטל על הנשים והילדים הבוגרים.    

ניסיון להתמודד

עבודות הכפייה היו קשות וכפי שצוין רבים מתו - היה קושי להתמודד עמם. בנוסף לעבודות הכפייה כפי שצוין בגטאות הגדולים הוקמו 'מפעלי ייצור' שעודדו את היהודים לעבוד. נוסף לכך כפי שצוין, בגטו פרחה מערכת ייצור חשאית ובלתי חוקית. יהודים רבים גילו כושר המצאה ואלתור. 

דרכי ההתמודדות של היהודים בגטאות בעיקר בתחום הנפשי, הרוחני והחינוכי

א. חינוך ותרבות- 

בכל הגטאות הגדולים התקיימה מערכת חינוכית - תרבותית גלויה ומחתרתית. עקב מחסור במקומות לימוד נוצרו קבוצות לימוד שכונו "קומפלטים" - בעליות גג, בבונקרים, בדירות ובמרתפים.
בורשה למדו אלפי ילדים במאות "קומפלטים" בלתי חוקיים שנדדו ממקום למקום כדי להסתיר את עקבותיהם. ה"קומפלטים" כללו בתי ספר עממיים, תיכוניים, קורסים מקצועיים לאחיות, לרופאים, קורסים במתמטיקה, פיסיקה וביולוגיה, לימודי יהדות, הרצאות בנושאים שונים, כתיבת ספרות ביידיש או בפולנית ובעברית, מחקר מדעי והיסטורי. כל אלה התקיימו בגטו בתנאי קור, רעב ומחלות בעת שהגטו נאבק על חייו.     
גם בתחום התרבות הייתה פעילות רבה: מוסיקה, ציור משחק ושירה. הוקמו תיאטראות שהעלו הצגות מהווי הגטו והעיירה היהודית. קמו תזמורות ונערכו קונצרטים, תערוכות שבהן הוצגו יצירות אומנות. היצירה התרבותית סימלה את רצון החיים והרצון לשמר על צלם אנוש ולשרוד כאדם חושב.

ב.קידוש החיים

קידוש החיים הוא הניסיון היום יומי להחזיק מעמד ולשרוד, והוא היה במידה מסוימת תגובה אנושית טבעית (מול אולי רצון במצב כל כך קשה - לרצות למות, להתאבד וכדומה). קידוש החיים הוא מושג מוסרי ודתי שיוחס לרב נוסנבוים, אשר אמר כי זאת שעה של "קידוש החיים" ולא קידוש השם במוות, לדבוק בחיים ולא במוות. ביטוי לכך היה מספרם הקטן של המתאבדים. קידוש החיים התבטא ברצון להתמודד ולחיות בכל התחומים : בריאות עבודה ותרבות.

 ג. פעולות תיעוד:

רבים בגטו חשו שיש לתעד את התקופה וכי אסור שמה שמתרחש יישכח. יומנים של ילדים, מנהיגים ושל אנשים מן השורה תיארו את מציאות הגטו ואת רגשותיהם, והם הוסתרו או שהוברחו מחוץ לגטו. תיעוד יוצא דופן בהיקפו היה ארכיון בגטו ורשה - עונג שבת. מדובר בארגון מחתרתי בהנהגתו של ראש הקהל בורשה, עמנואל רינגלבלום, שבמסגרתו עסק צוות מיומן בריכוז חומר תיעודי וברישום קורות הגטו בורשה ובגטאות נוספים. המטרה הייתה להותיר תיעוד מידעי שייתן תמונה מקיפה על החיים בגטו. ארכיון זה הוסתר בתיבות ובכדי חלב, ונמצאו רק שני חלקיו המהווים מקור היסטורי חשוב מאד. החלק השלישי קבור במקום כלשהו ולא נמצא עד היום.

ד. חיי דת:

רוב אוכלוסיות הגטו במזרח אירופה היו יהודים דתיים או מסורתיים. הגרמנים אסרו על שמירת מצוות כמו התכנסות לתפילות, לימוד תורה, שמירת חגים יהודיים ועוד. היהודים עשו מאמצים לשמור עד כמה שאפשר על מצוות היהדות, התאספו בסתר לתפילות, ללימוד תורה, וחגגו את החגים למרות הקושי הקיים. ככל שנמשך הכיבוש הנאצי כן חלה החרפה במצב היהודים, ונפגמה יכולתם לנהל חיים דתיים ולהפעיל "חדרים", ישיבות ובתי כנסת. חיי היומיום הציבו לפני היהודי הדתי בעיות קשות, ורבים פנו לרבנים בשאלות מורכבות.

פעילות תנועות הנוער בגטו: "היינו שם אך לא חיינו שם"

תנועות נוער היו קיימות עוד לפני תחילת המלחמה. בני הנוער שנשללו מהם המסגרות של - בית, בית ספר וכדו', התארגנו במהלך שנות ה- 30 בתנועות נוער כמו: 'השומר הצעיר', 'עקיבא', 'דרור' ו'בית"ר'. לאחר הקמת הגטאות חברי תנועות הנוער הצליחו להסתגל אל המצב הנוצר יותר בקלות מהמבוגרים וההורים. בגטאות המשיכו תנועות הנוער לפעול באופן סדיר. הקשר הקבוע של הצעירים בגטו עם התנועה והפעילויות השוטפות הפכו את תנועות הנוער למסגרת תומכת המעניקה ביטחון מסוים לצעירים בעולם שהיה קשה כל כך.

לדוגמא - השומר הצעיר העידו כי בתקופת הקמת גטו פעלו במסגרת התנועה 800 חברים כמספר החברים שהיו פעילים בתנועה לפני פרוץ המלחמה.

פעילות תנועות הנוער התמקדה במספר תחומים עיקרים:

א. פעילות חינוכית ועזרה לתושבי הגטו -
התנועות הקימו מרכזים ובהם חדרי עיון וספריות, חוגי לימוד ובתי ספר משלהם. כמן כן הם הקימו בתי תמחוי ועזרו בהאכלת ילדים ומבוגרים. בגטו לודג' שם היה הרעב כבד במיוחד החלו חברי תנועות הנוער לעבד חלקות של גני ירק בתוך הגטו וניסו על ידי כך להקל על הרעב. 

ב. יצירת קשרים עם גטאות אחרים -      
גטו ורשה שימש כמרכז ממנו יצאו שליחים לגטאות אחרים כדי לפקח על פעילות תנועות הנוער גם בערים אחרות וכן להעביר מידע בין הגטאות. הקשרים עם גטאות אחרים התנהלו באמצעות קשרים וקשריות אשר יצאו את הגטו תוך סיכון עצמי. קשרים אלו היו צפויים למוות אם נתפסו בגלל האיסור המוחלט על היהודים לשהות מחוץ לגטאות ורבים מצאו את מותם בדרכים.

ג. פרסום עיתונות מחתרתית -   
עיתונות מחתרתית החלה להופיע בגטו ורשה במרץ 1940 וכמעט כל תנועות הנוער הוציאו עיתונים כאלו. העיתונים הופצו בקרב אוכלוסיית הגטו בזהירות ואף נשלחו לגטאות אחרים. העיתונים הודפסו על נייר העתקה דק כדי שיהיה קל להסתירם בעת העברה ממקום למקום. בעיתונות זאת הופיע מידע על המתרחש בפולין ובעולם וכן הועלו נושאים שונים הקשורים לחיי היהודים בגטו. בנוסף, הופיעו גם חומרי הסברה לגבי הפעילות הציונית וכן מידע מארץ ישראל. תנועת בית"ר הוציאה בגטו ורשה שני עיתונים: "המדינה" "ומגן דוד".

ד.  הקמת תא מרד-

תנועות הנוער היו אלה שארגנו את המרידות בגטאות. חברי התנועות העבירו ביקורת רבה על היודנראטים ועל שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים, ולקראת חיסולם הסופי של הגטאות בחרו חלק מחברי התנועות להילחם בגרמני.

לסיכום:

עד תחילת הפתרון הסופי המשימה העיקרית של תנועות הנוער הייתה מאבק קיום יום יומי יחד עם הדגשת החובה לשמור על עולמם הרוחני. "היינו שם אך לא חיינו שם" - מדריכי תנועות הנוער נתנו מסגרת חברתית תומכת שסיפקה בריחה מהמציאות הקשה. הם נתנו משמעות לחיים וסייעו בהתגבשות הזהות בגיל הנעורים. הם חינכו את הנוער למעורבות ועזרה לזולת. יחד עם זאת חברי תנועות הנוער אשר נותרו בחיים לאחר המלחמה הביעו חרטה על כך שלא התחילו בהכנות למרד מזויין מייד עם פרוץ המלחמה.

הקשר בין תחילת ההרג ההמוני למלחמה בברית המועצות

הפרק שלפנינו עוסק בשאלה המרכזית: מדוע עם פלישתה של גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 החל ההרג ההמוני של היהודים? 

רקע

הצדדים הלוחמים במלחמת העולם השנייה:

"מדינות הציר" - גרמניה, איטליה, יפן

נגד

"בעלות הברית" - ארה"ב, בריה"מ, בריטניה, אוסטרליה וצרפת החופשית

במהלך השנים 1939 עד 1941 הצליחה גרמניה להשתלט על כל המדינות באירופה מלבד בריטניה, בריה"מ וכמה מדינות שנותרו ניטרליות. כולם נכבשו או סופחו או שיתפו פעולה עם גרמניה מרצונן. 

בעלות הברית הן המדינות שנלחמו בגרמניה, בריה"מ (בהנהגת סטאלין), בריטניה (בהנהגת צ'רצי'ל) ומאוחר יתר נכנסה גם ארה"ב (בהנהגת טרומן) למלחמה אחרי שיפן, בעלת הבריתה של גרמניה, תקפה את מחנות הצבא האמריקאי בפרל הרבור. 

 מבצע ברברוסה, יוני 1941

הפלישה של גרמניה לברית המועצות נקרא - מבצע ברברוסה והחל ביוני 1941. במהלך ההתקפה הראשונה כבשו הגרמנים חלקים נרחבים מבריה"מ והגיעו עד הערים המרכזיות: לנינגרד, סטלינגרד.

הצבא הגרמני הצליח להפתיע את סטאלין בגלל ההסכם הסודי (ריבנטרופ - מולוטוב) ובגלל שסטאלין סירב להאמין לידיעות כי גרמניה מתכננת מלחמה. כך נמצא הצבא האדום בלתי מוכן למתקפה הגרמנית ונחל תבוסה מוחלטת בשלושה החודשים הראשונים. 

עד סוף ספטמבר 1941 איבדו הרוסים כ-2 מיליון חיילים, מתוכם כ-300 אלף נפלו בשבי הגרמני. אמצעי לחימה רבים, טנקים ומטוסים של הצבא הרוסי, הושמדו. שטחים נרחבים נכבשו, כמו המדינות הבלטיות, קרים, אוקראינה ועוד. הצלחתו של היטלר בשלב זה של המערכה הביאה אותו לזלזל ברוסיה והוא לא העריך נכונה את נחישותו של הצבא האדום ואת גודלו.

למרות ניצחונותיו הרבים של הצבא הנאצי, צבא בריה"מ הצליח לעכב הגרמנים ובסופו של דבר הביא למפלת גרמניה בשל מדיניות 'האדמה החרוכה': בנסיגתם השאירו הרוסים 'אדמה חרוכה', כלומר הם החריבו את התשתיות באזורים שעמדו ליפול לידי הצבא הגרמני כדי למנוע ממנו אמצעי קיום. הרוסים שרפו שדות ומחסני תבואה, פוצצו מסילות ברזל, גשרים ודרכים ולמעשה החריבו כל דבר שלא הצליחו להעביר מזרחה תוך כדי נסיגתם הבהולה ובכך ניתק את הצבא הגרמני ממקורות האספקה שלו.

בנוסף נבלם הצבא הגרמני על ידי "גנרל חורף" (החורף הקשה ברוסיה) - בחורף 1941 החל הצבא האדום במתקפה נגד הכוחות הגרמניים שעמדו בפני קשיים שלא צפו אותם. הצבא הגרמני סבל ממחסור בדלק, ציוד רפואי, תחמושת, מזון וביגוד. כלי הרכב הצבאיים השתתקו מפני שהדלק קפא או שנתקעו בבוץ העמוק של ברית המועצות. החיילים הגרמנים נאלצו להתמודד עם 'גנרל חורף' שכלל קור מקפיא של טמפרטורות נמוכות מתחת ל-0, סופות שלגים ומזג אוויר חורפי וסוער במיוחד. לעומת זאת לרוסים היה ניסיון בהתמודדות עם הקור והשלג והיה להם גם ציוד חורף שהתאים ללחימה שכזאת. סיבה נוספת למהפך בלחימה מול גרמניה היה תחילת קבלת האספקה הצבאית של ארצות הברית לבריה"מ, אספקה לה הייתה זקוקה בריה"מ וצבאה.

הפתרון הסופי

מיד עם הפלישה לבריה"מ החלו הגרמנים ברצח של אלפי יהודים בשטחים שנכבשו, שנקרא מאוחר יותר "הפתרון הסופי". הפלישה לברית המועצות מסמנת את תחילתה של השמדת היהודים.

השאלה היא למה מדוע החלו הגרמנים ברצח שיטתי של היהודים אחרי מבצע ברברוסה? החוקרים מתלבטים בשאלה זאת ומעלים מספר סברות.

הסיבה הראשונה קשורה למי? מי ביצע את הרצח? 

סיבה פונקציונלית - יחידות האייזנגרופן -

מיד עם הפלישה לבריה"מ החלו יחידות מיוחדות של משטרת הביטחון, שנקראו "האייזנגרופן", לבצע רצח שיטתי והמוני של היהודים בשטחים שנכבשו. היו 4 יחידות כאלו שמנו בין 500 ל- 1000 איש כל אחת, ותפקידם היה לטפל באוכלוסייה האזרחית החשודה בהתנגדות לגרמנים ולבצע את רצח היהודים בשטחים שנכבשו. יחידות אלו הוכשרו לכך עוד לפני המלחמה מבחניה פיזית ומנטלית. הם עבדו בשיתוף פעולה מלא עם הוורמאכט (הצבא הגרמני) ונעזרו בכוחות עזר מקומיים (ליטאים, אוקראינים וכד'). 

יחידות אלו החלו ברצח המוני ושיטתי של היהודים בשטחים שנכבשו. בשלב הראשון באמצעות רצח בבורות ירי - אליהם הוצאו יהודים מהעיירות ומהכפרים שנכבשו אולצו לחפור את בורות שהיוו את קברם או הובלו לגיא הריגה ונרצחו ביריות אקדחים ומקלעים. אתרי הרצח המרכזים הגדולים היו ביער באבי יאר – 33 אלף מיהודי קייב, יער פונאר – 40 אלף מיהודי וילנה.

הסיבה השניה קשורה למדוע? 

סיבה אידאולוגית.

מהפקודות שניתנו למפקדי הצבא ולאייזנגרופן עולה, כי תוכנן חיסול של כל הפעילים הקומוניסטים שנואי נפשו של היטלר ובתוכם נכללו גם היהודים. זאת אומרת שהנאצים זיהו את כל היהודים כקומוניסטים, הם טענו שכל יהודי הוא קומוניסט וכל קומוניסט הוא יהודי, ולכן יש לרצוח את היהודים בגלל המלחמה האידיאולוגית שניהל היטלר נגד הקומוניסטים. 

בפקוד שהוציא היידריך ב- ב-6 ליוני 1941, הצטווה הצבא להרוג את כל הפעילים קומוניסטים בלי רחמים וביסודיות.ב- 2 ליולי 1941 חיזק היידריך את כוונתו בפקודה שהנחתה את מפקדי הס"ס ל"הוציא להורג את כל אלה: עסקני מפלגות, יהודים במנגנון המפלגה, יסודות קיצונים אחרים". פקודה זו יצאה לאחר שהנאצים כבר רצחו אלפי יהודים בשטח והיא נתנה הצדקה אידיאולוגית לרצח השיטתי שכבר החל.

הסיבה השלישית קשורה למתי ואיפה? 

הנסיבות 

העיתוי - הרצח התבצע לאחר שנתיים של הצלחות בלתי פוסקות של גרמניה וצבאה. הביטחון העצמי של היטלר היה בשמים ורק גבר עם הקלות בה הצליח בהתחלה להכניע את הצבא האדום הענק והחזק. תחושת ביטחון זו נתנה להיטלר ולצבאו את תחושה שהם חופשים לעשות ככל העולה על רוחם ללא שמץ של חשש מה יגיד העולם. בנוסף, לאחר שנים של קרבות, השתחררו החיילים הגרמנים מעכבות מוסריות שהחזיקו בהן קודם לכן. אם כי נראה, כי לעיתים גם חיילים גרמנים התקשו לבצע את פקודות הרצח והגרמנים נאלצו לשכלל את הרצח הגרמני כך שיתבצע בקצב מהיר וללא עיכובים. 

המקום -  הרוסים נחשבו לסלבים נחותים שהגרמנים בזו להם וראו בארצם חלק מ"מרחב המחייה" שנועד לניצול ושעבוד עבורם 'עם האדונים'. לכן לא התייחסו ולא חששו כלל מתגובתם של הרוסים מרצח היהודים.

משנת 42 ישנה האצה בפתרון הסופי, הדבר נבע מתמונת המלחמה הכוללת - הצבא האדום ובעלות הברית החלו בהתקפה נגדית חזקה נגד הנאצים וככל שמצבם של הנאצים במלחמה נהיה קשה יותר כך הם האיצו את קצב ההשמדה, מכאן שעיקרון האנטישמיות היה ככל הנראה המניע החזק ביותר.  

צפה בסרטון, האם לדעתך יש סיבה לפקפק בקשר שבין ההחלטות הרצחניות של ה"פתרון הסופי" לבין מבצע ברברוסה ? מדוע לדעתך ישנם חילוקי דעות בין החוקרים? 

ועידת ואנזה

מה הוא "הפתרון הסופי"?

"הפתרון הסופי" הוא שמה של תכנית מקיפה, ביוזמתו של היטלר לפתרון בעיית היהודים - הפתרון הוא רציחת כל יהודי אירופה והיה שיאה של המדיניות האנטי יהודית של הנאצים אשר החלה בשנות השלושים בגרמניה.

ועידת ואנזה הייתה התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי, שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ב"וילה ואנזה" שברחוב ואנזה שבברלין. בוועידת ואנזה התקבלה ההחלטה על אופן ביצוע  "הפתרון הסופי" - התוכנית להשמדת יהודי אירופה, תוך תיאום בין כל זרועות הממשל הנאצי.

יוזם הועידה היה, ריינהרד היידריך, שהיה ראש מחלקת הריגול של ה-אס.אס ואחד האחראים המרכזיים לרצח היהודים בשואה. (היידריך נרצח בשנת 1942 על ידי מתנקשים).

המשתתפים:

א.  כל מקורביו של היידריך: מילר - ראש הגסטאפו (המשטרה החשאית) אדולף אייכמן (כותב הפרוטוקול - תיעד וכתב את כל מה שאירע בישיבה), נציגי הזיפו (השב"כ הגרמני).

ב.  נציג משרד החוץ - במקרה ויתעורר צורך במשא ומתן עם מדינות אשר שתפו פעולה עם גרמניה.

ג.  נציג משרד הפנים - תפקידו היה להגדיר מי הוא יהודי.    

 ד.  נציגי לשכת הקנצלר (נציגיו של היטלר).

 ה.  נציגי לשכת המפלגה הנאצית.

מטרות הועידה:

1. לתאם מבחינה ארגונית ומנהלית בין כל הגופים, המחלקות והארגונים שייקחו חלק ב"פיתרון הסופי".

2. לרתום את נציגי המשרדים השונים למשימה המרכזית של "הפיתרון הסופי" ולגרום לכולם לשתף פעולה ללא התלבטות. המטרה הייתה ליצור שותפות בין כל הגופים יחד ושכולם יישאו באחריות של "הפתרון הסופי". 

3. לקבוע מי יפסוק במקרים של חילוקי דעות בין הרשויות השונות שהשתתפו בביצוע "הפיתרון הסופי".

ההחלטות:

1. העברת 11 מיליון היהודים ממערב למזרח אירופה באמצעות רכבות - המטרה היא לטהר קודם כל את גרמניה מיהודים. בנוסף נקבע, כי יש להתחשב בשיקולים צבאיים של כמה כוח אפשר להשקיע כל פעם בהעברת היהודים ומאיפה להתחיל, כיוון שבאותה העת היו במלחמה.

2. יש לנצל את כוח העבודה היהודי: היהודים הכשרים לעבודה יובלו לשטחים אלו בפלוגות עבודה גדולות, כסוללי כבישים ומסילות רכבת. נלקח בחשבון שחלק מהם יאבד בתהליך של 'התמעטות טבעית' -  כלומר ימות מרעב, קור או מחלות. אלה אשר יוותרו - בעלי כושר ההתנגדות, יקבלו 'טיפול מתאים'.

3. יהודים יופנו קודם ל"גטאות מעבר" ומשם ישולחו למזרח להריגה. יש להקים "גטו לזקנים" - בני 65 ומעלה. שם הגטו יהיה - "טרייזנשטט". גם יהודים נכי מלחמה, יהודים בעלי נכות גבוהה ויהודים בעלי אותות הצטיינות במלחמה יועברו לגטו.

4. טיפול בבני התערובת: ההחלטה על פינוי היהודים תהיה על בסיס חוקי נירנברג שהגדירו מיהו יהודי, במקרה של ספק אם האדם יהודי או לא, יש לבצע עיקור כפוי (כלומר לעקר אותו בכח וכך לא יוכל ללדת ילדים).

המשמעות:

1. בוועידה לא הוחלט על ההשמדה שכן ההשמדה השיטתית כבר החלה קודם לכן, בברית המועצות. הועידה נתנה לגיטימציה (אישור) למספר רעיונות ויוזמות להשמדה שכבר מומשו קודם לכן (בבריה"מ ובמקומות נוספים) והונחה התשתית (הבסיס) לארגון המשלוחים של יהודים למחנות ההשמדה.

2. הפקידות הבכירה לקחה חלק בתהליך ההשמדה והחלה לנהלו. הוועידה גייסה מנגנונים שתיפקדו בימי שגרה לצורכי המדינה והצבא לטובת ההשמדה. הכוונה היא בעיקר לחברות הרכבות ועובדיהן, שהם אלו שאמורים להפעיל את מנגנוני ההשמדה. לשם כך עובדי הרכבות יעברו הסבה מתאימה שתכשיר אותם לקחת חלק בתהליך ההשמדה.

ההשלכות:

* הוקמו מחנות השמדה: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה, והחל תהליך של חיסול הגטאות בפולין. יהודים הועברו מכל רחבי אירופה ברכבות למחנות ההשמדה. אדולף אייכמן (שבשנות ה-60 נשפט בישראל והוצא להורג) קיבל על עצמו את תפקיד הפיקוח על ארגון המשלוחים למחנות ההשמדה. לאחר הגירוש למחנות ההשמדה, החל מאבק על השליטה  בין הרשויות השונות על הרכוש היהודי שהוחרם.

* לגבי העיקור הכפוי - רק בקרב יהודים בני תערובת מהולנד העיקור בוצע, הסיבה לכך הייתה שהעיקור והאשפוז בזמן המלחמה היו יקרים.

צפה בסרטון על ועידת ואנזה, האם לדעתך כינוס הועידה הייתה האירוע המשמעותי ביותר בביצוע "הפתרון הסופי" או שיש אירועים משמעותיים יותר? האם קל או קשה לענות על השאלה הזו? למה?

ועידת ואנזה

השלבים בפתרון הסופי - יוני 1941 – מאי 1945

הקדמה:

"הפיתרון הסופי" הוא הכינוי שניתן לתכניתם של הנאצים לחסל סופית את כל יהודי אירופה. בנוגע לשאלה האם ה"הפתרון הסופי "היה מתוכנן מראש או לא, ההיסטוריונים חלוקים (אינם מסכימים). חלקם  סבורים ש"הפתרון הסופי" כן היה מהלך מתוכנן מראש. אחרים טוענים ש"הפתרון הסופי" הוא תוצאה  מאוחרת של התפתחויות בשטח, בעיקר בזמן ההשמדה בבורות הירי בבריה"מ.

מה שבטוח הוא מה שקרה בפועל, רק לאחר הפלישה לבריה"מ, ביוני 1941, התחילו הנאצים לחסל את  היהודים בצורה שיטתית. עד אז, הם עסקו בעיקר בריכוזם של היהודים בגטאות ובמחנות העבודה. חיסול היהודים התבצע בכמה שלבים ואלו ממחישים היטב את תהליך ההסלמה (החרפה, התגברות)  שהתרחש במקביל - בשיטות הרצח, במספרי הנרצחים ובאכזריות הרוצחים.

בורות הירי

"בורות הירי"

אל הצבא הגרמני הפולש לבריה"מ ולשאר מדינות מזרח אירופה, הצטרפו ארבע יחידות "איינזצגרופן) - "עוצבות המבצע/ההשמדה), יחידות אלה היו כפופות לאס.אס. ולא לצבא, ואנשיהן הוכנו מראש לתפקידיהם (רצח). היו להם פקודות ברורות - "לטהר" את השטח מכל הגורמים החשודים כעוינים למשטר הנאצי. במילים אחרות - לחסל בעיקר את הבולשביקים (אנשים שקשורים למפלגה הקומוניסטית) ואת היהודים.

בחלק מהשטחים ולאחר גל החיסול הראשון על ידי האייזנצגרופן, הוקמו גטאות בדומה למצב שהיה  בגנרל - גוברנמן (יודנראט, טלאי צהוב וכו'). יהודי הגטאות הללו חוסלו ביערות הסמוכים לגטאות, בד"כ כשנה או שנה  וחצי לאחר הכיבוש. רובם נלקחו אל היער ב"אקציות" (גירושים/משלוחים להשמדה) מאורגנות. דוגמה לדפוס (צורת) פעילות זה הוא  גטו וילנה, בירת ליטא. מתוך 57 אלף יהודי העיר נרצחו מעל 30 אלף בגיא ההריגה  "פונאר" הסמוך לעיר. ב"פונאר" נרצחו בסה"כ מעל 70 אלף איש. 

בשטחי בריה"מ בוצע הרצח השיטתי זמן קצר לאחר הכיבוש. בכל עיר, עיירה או כפר ריכזו אנשי האייזנצגרופן  את יהודי המקום והעבירו אותם לחיסול ביער הסמוך לעיירה. יהודים רבים חוסלו גם  באזור "טרנסניסטריה" במולדובה. 

המחסלים היו רומנים, אוקראינים וגרמנים. היהודים נלקחו ברגל אל יער מרוחק שבו חיכו להם בורות  גדולים או תעלות נגד טנקים. את הבורות חפרו לעיתים היהודים בעצמם. היו מקומות שבהם היה עמק  טבעי 'שהתאים' למטרה והפך לגיא-הריגה. היו גם  מקרים שבהם הושלכו הגופות אל הנהר.

לפני הבורות הורו הנאצים ליהודים להתפשט ולמסור את חפצי הערך שלהם. אז הורו להם להתקדם בקבוצות קטנות לכיוון הבורות. היהודים הועמדו עם פניהם אל הבור והנאצים ירו בגבם באמצעות רובים או מכונות ירייה. הבורות עם הגופות הרבות כוסו בסוף היום  והפכו בכך לקבר אחים.  

דוגמה : הטבח הגדול ביותר התרחש ביער שנקרא -  "באבי יאר"  ליד העיר קייב שבאוקראינה. ביער זה  נרצחו כ- 35 אלף יהודים בתוך יומיים בספטמבר 1941. הרצח נעשה על שפת ואדי טבעי שהיה במקום ושימש  כגיא הריגה ענק.

 בסה"כ נרצחו בבורות כמיליון וחצי יהודים ( וכן אלפים רבים שהיו לא יהודים). היו אלה יהודי  בריה"מ והארצות הבלטיות, ויהודי פולין המזרחית. ההרג חסר ההבחנה בידי האייזנצגרופן סימל את  המעבר מתקופת הדיכוי 'החוקי' בגטאות, לתקופת הרצח השיטתי. בורות הירי היו השלב הראשון  בהשמדתם של יהודי אירופה.

חשוב לציין - לרצח בבורות הירי הייתה השפעה קשה על אנשי האייזנצגרופן. בקרב היורים התגלו  תופעות של שתייה מוגברת ושל הפרעות נפשיות. אפילו הימלר, שנכח באחת הרציחות ההמוניות, טען  שהוא  "סולד מן המלאכה מלאת הדם הזו". בנוסף, שיטת הרצח בבורות הייתה יקרה ולא מספיק יעילה. עם הזמן חיפשו הנאצים אמצעים 'פחות ישירים' לחסל יהודים.

מחנה ההשמדה "חלמנו" – משאיות הגז

 חלמנו היה מחנה ההשמדה הראשון. הוא הוקם עוד לפני "מבצע ריינהארד", ליד העיר לודז', והחל לפעול כבר בסוף 1941. המחנה נוהל על ידי הנס בותמן, ונועד להשמדת יהודי גטו לודז' והסביבה. הראשונים שהושמדו בו היו צוענים ויהודים. ההשמדה נעשתה באמצעות שלוש משאיות גז. הנאצים  דחסו כמה עשרות יהודים אל החלק האחורי של המשאית וחיברו לשם את צינור המפלט של המשאית (האגזוז). למשאית היה מסלול קבוע שארך כ- 20 דקות ובו היהודים נחנקו למוות. הגופות נקברו ביערות, בקברי אחים על ידי אסירים יהודים.

המחנה ניסגר בתחילת 1943 ונפתח שוב באמצע 1944 כדי לחסל סופית  את יהודי גטו לודז'. ב"חלמנו" נרצחו 320,000 איש, כמעט כולם יהודים. 

 חשוב לציין שגם שיטת הרצח במשאיות נחשבה בשלב מסוים לאיטית מדי ולא מספיק יעילה. זו הסיבה  שהמחנה נסגר בפעם הראשונה. הנאצים העדיפו לשלוח את היהודים לאושוויץ, שההשמדה ההמונית בו החלה באביב 1942. לאחר סגירתו הסופית של המחנה הוצאו הגופות מהאדמה ונשרפו. המחנה פורק  ובמקומו ניטעו עצים.

"מבצע ריינהארד"

"מבצע ריינהארד" היה מבצע רחב היקף שמטרתו העיקרית הייתה לחסל את כל יהודי הגנרל- גוברנמן, בערך כ- 3.2 מיליון יהודים.

המבצע התחיל בסוף 1941 ונמשך שנה וחצי. בסה"כ נרצחו במהלך "מבצע ריינהארד "כ- 1.7 מיליון יהודים, רובם מפולין. הוא נקרא על שמו של ריינהארד היידריך, ראש משטרת הביטחון, שחוסל בפראג (בירת צ'כיה) על ידי המחתרת הצ'כית ב-1942. מפקד המבצע היה אודיליו גלובוצניק - קצין אס.אס. בכיר ומטה המבצע (המפקדה) הוקם בלובלין.

המשימות היו: ארגון וביצוע של הגירושים ההמוניים מהגטאות אל מחנות ההשמדה; הקמתם והפעלתם  של מחנות ההשמדה; ביצוע ההשמדה בפועל; החרמת דברי ערך של קורבנות והעברתם לגרמניה.

מהלך המבצע : שלושה מחנות השמדה הוקמו במזרח פולין באזור נידח ומרוחק, דבר שהקל על הגרמנים  לשמור על הרצח בסוד. מחנה בלז'ץ הוקם ראשון והחל לפעול במרץ 1942. אחריו הוקמו סוביבור  וטרבלינקה. המחנות הוכנו לקליטה מהירה של כמויות גדולות של אנשים. יהודי הגנרל-גוברנמן הועברו  למחנות על ידי אקציות - פעולות מאורגנות לריכוז היהודים, הוצאתם מהגטאות והובלתם  ברכבות אל המחנות.

שיטת ההשמדה : במחנות נבנו תאי גזים שחוברו אל צינורות הפליטה של טנקים או של מכונות שנועדו  לכך. קליטת היהודים במחנות הייתה מהירה והתבססה על הונאה. היו אלה מחנות השמדה בלבד ! לא  היו להם מטרות עבודה ולכן כמעט שלא נערכה סלקציה (מיון) של החזקים למטרות עבודה. היהודים הורדו מהרכבת וחולקו לשתי קבוצות - גברים מכאן, ונשים וילדים מכאן. נאמר להם שעליהם להתקלח כדי למנוע התפשטות מגיפות. הם נלקחו אל המקלחות דרך מעבר מוסווה ואטום שהנאצים  קראו לו "הדרך לשמיים".

במקלחות הוחדר הגז במקום מים וכעבור 25 דקות היו כולם מתים. את הגופות  הוציאו פועלים יהודים והשליכו אותם לקברי אחים גדולים מחוץ למחנה. הבגדים, חפצי הערך  והתכשיטים של המתים הועברו לגרמניה. במחנות לא היו משרפות ורק בסוף 1942 החלו הנאצים להוציא  את הגופות ולשרוף את השאריות כדי לכסות על מעשיהם.  

עד סוף 1942 הושמדו רוב יהודי הגנרל - גוברנמן. הנותרים נשלחו לאושוויץ. בלז'ץ ניסגר ראשון ואחריו טרבלינקה וסוביבור. בטרבלינקה ובסוביבור פרצו מרידות שהאיצו את סגירתם. 

מחנה "אושוויץ-בירקנאו" ומחנה "מיידנק" - מתקני השמדה המוניים

קבלת ההחלטה על השמדת כל יהודי אירופה (הפיתרון הסופי) גרמה לנאצים לחפש אתר הרג מרכזי  שיהיה יעיל יותר מהמחנות של "מבצע ריינהארד". כמו כן, חיפש הימלר (ראש ה- אס.אס.) מקום קרוב יותר למרכז יבשת אירופה, שיהיה סמוך לצמתים ראשיים של מסילות ברזל.

 מחנה מיידנק

נתן מענה חלקי למטרות אלה. הוא לא נמצא על צומת ראשית והיקף ההשמדה בו היה דומה לזה של מחנות מבצע  ריינהארד. הוא הוקם כמחנה ריכוז (אסירים ושבויים) ובהמשך הפך גם למחנה עבודה ומחנה השמדה באמצעות תאי גזים. החידוש המרכזי במחנה מיידנק היה העובדה שהוא נועד להשמדתם של יהודים  מכל רחבי אירופה, ולא רק מפולין.

המחנה נסגר ב-1944 אך הנאצים לא הספיקו להשמיד את ההוכחות לפשעים שבוצעו בו וחיילי הצבא הרוסי מצאו במחנה עדויות רבות למתקני ההשמדה (תאי גזים, משרפות, אפר הנרצחים). עדויות אלה קיימות עד היום וזו הסיבה שהמחנה משמש מוקד חשוב במהלך  המסעות של בני הנוער לפולין. 

 מחנה אושוויץ - בירקנאו

היה זה מחנה ההשמדה הגדול מכולם. הוא החל לפעול כבר בשנת 1940 בתור מחנה ריכוז של אסירים  פולנים ושבויים רוסים. בהוראת הימלר הורחב המחנה וחלק ממנו שנקרא -"בירקנאו" הפך למחנה  השמדה.

בשער מחנה הריכוז והעונשין התנוססה הכתובת - "העבודה משחררת".

בבירקנאו נבנו מתקני  ההשמדה שכללו תאי הגזים ומשרפות. מפקד המחנה היה רודולף הס. באושוויץ הושמדו למעלה ממיליון  יהודים ! 

הנשלחים אל המחנה היו יהודים מכל רחבי אירופה הכבושה, כולל הארצות המערביות: צרפת, בלגיה, הולנד, יוון, הונגריה, איטליה וכמובן פולין (מהגטאות). הם הגיעו אל המחנה ברכבות משא שהיו מיועדות  להובלת בקר ורבים מתו בדרך. כשהגיעו לרציף בבירקנאו, הורדו מהרכבות ועברו תהליך של סלקציה - מיון לפי מין (גברים, נשים, ילדים). הם עברו בטורים לפני רופאים של ה- אס.אס. שבדקו אותם בצורה מהירה וכללית והחליטו בהינף יד מי יחיה ומי ימות ! 

אלה שנועדו להשמדה נשלחו למקלחות, הופשטו ושיערם נגזז. המקלחות היו בעצם תאי גזים אטומים. אל התאים הוחדר גז ציקלון B) ציאניד) שבמגע עם האוויר הפך לקטלני. הקורבנות מתו בתוך  דקות! מהגופות נעקרו שיני הזהב והן הועברו אל המשרפות. את כל העבודה הנוראית הזו עשו יהודים,  תחת פיקוח של הנאצים. הם נקראו - "זונדרקומנדו" (יחידה מיוחדת).  

היהודים שלא נשלחו למוות נשלחו לעבודה במחנה. שיערם נגזז והם הולבשו בחליפות עם פסים. על היד  שלהם קועקע מספר זיהוי. הם סבלו מרעב, מקור וממחלות. חלקם ירדו במשקל וחיו במצב של "מוזלמן" (חי-מת), מעיין שלד אדם ששוקל 30 קילו !!!

האסירים באושוויץ חיו בפחד מתמיד מרצח או מסלקציה. סדר יומם היה מפרך וכלל מספר רב של טקסים מתישים ומשפילים. על הצריפים ועל העבודה השגיחו אסירים אחראים שנקראו "קאפו".  באושוויץ עבד הרופא המפלצתי - ד"ר ג'וזף מנגלה, שעשה ניסויים  אכזריים באסירים - בעיקר בנשים, בתאומים ובגמדים. בסוף המלחמה הוא הצליח לברוח לדרום אמריקה ומעולם לא נתפס.

רק בסוף 1944 ,כאשר היה ברור שהנאצים בדרך לתבוסה הורה הימלר על הפסקת ההשמדה באושוויץ ועל פירוק מתקני הרצח והעברתם לגרמניה. אסירים הוכרחו לנקות את בורות העפר ולשתול דשא מעל קברים האחים. כאשר התקרב הצבא האדום (הרוסי) למחנה הוצאו ממנו 60 אלף האסירים האחרונים בצעדות מוות לכיוון גרמניה. מחנה אושוויץ שוחרר בינואר 1945.

צפה בסרטון על תכניות הבנייה של מחנה ההשמדה אוושויץ - בירקנאו, איזו השפעה הייתה להקמת המחנה על "הפיתרון הסופי"?

צעדות המוות

בשנים 1944 ו-1945 התקדמו צבאותיהן של בריה"מ ושל בעלות הברית וסגרו על הגרמנים. הנאצים נסוגו לאחור ונאלצו לפרק את מחנות ההשמדה בפולין. ואולם, גם אז הם לא ויתרו על רציחת האסירים שנשארו. עשרות אלפי יהודים ולא-יהודים הוצאו מהמחנות בפולין והוכרחו לצעוד ברגל בשיירות לכיוון גרמניה ואוסטריה, דרך של מאות קילומטרים. הם צעדו שבועות ארוכים בתנאים קשים וללא ביגוד מתאים לחורף הקשה. צעדות המוות לא תוכננו מראש.

לצעדות המוות היו כמה מטרות. בראש ובראשונה הייתה זו דרך נוספת להשמדת היהודים שנותרו בחיים בעקבות הפירוק של מחנות ההשמדה. היהודים השורדים היו אמורים להיות מנוצלים לצרכי עבודות כפיה בגרמניה. מעבר לכך, הנאצים לא רצו להשאיר מאחוריהם עדים לזוועות שהתרחשו במחנות ולכן לקחו את היהודים איתם. יש הטוענים שהנאצים רצו להשתמש ביהודים בתור קלף מיקוח במשא ומתן  עתידי שינהלו עם בעלות הברית, במקרה של תבוסה וכניעה.

דילמות ודרכי התמודדות של היודנראטים בגטאות במזרח אירופה בזמן ביצוע 'הפתרון הסופי"

כאשר החלו האקציות כחלק מביצוע הפיתרון הסופי נאלצו חברי היודנראט להתמודד עם דילמות קשות. הדילמות המרכזיות היו:

האם לפתח גטו יצרני?

הייתה זו דילמה מרכזית מבחינת היודנראטים שהנהיגו את הגטו וניהלו את החיים בו. מצד אחד, גטו יצרני יאריך ימים מכיוון הוא ישרת את האינטרסים של הנאצים. כך יהיה ליהודים העובדים סיכוי לשרוד עד שתסתיים המלחמה. מהצד השני, גטו ייצרני משרת את מכונת המלחמה הנאצית ומקשה בעקיפין על בעלות הברית לנצח במלחמה. מעבר לכך העבודה הקשה מתישה  את היהודים הרעבים, החולים והחלשים.

 כיצד להתייחס למחתרות בגטו?

חברי המחתרות היו צעירים שהתנגדו לנאצים ובכך סיכנו את  חייהם של כל תושבי הגטו. הנאצים הגיבו לפעולות המחתרות בעונשים קולקטיביים קשים. חברי היודנראט לא ידעו כיצד עליהם לנהוג ביחס למחתרות - לתמוך במורדים, להתעלם מהם או אולי  אפילו להסגירם לנאצים. 

האם לומר את האמת לתושבי הגטו?

חברי היודנראט ידעו שהמשלוחים הם אל המוות, אך האם  כדאי לספר זאת לתושבי הגטו הרבים? איזו תועלת תהיה לזה ? אנשי הגטו עלולים להתנגד ואז העונש  יהיה כבד, ולא יהיה לאף אחד סיכוי להינצל. 

 את מי לשלוח אל הרכבות?

חברי היודנראט ידעו שהרכבות מסיעות את היהודים אל מחנות ההשמדה. היה עליהם לבחור את מי לשלוח אל המוות ! את הילדים והזקנים? את החולים? לשלוח משפחות או יחידים? מה אמורה להיות המדיניות שעל פיה יפעלו? כמה ימותו או  כמה ניתן להציל? הייתה זו הדילמה הקשה ביותר שלהם. 

דוגמא מגטו אחד : ראש היודנראט בגטו וילנה, יעקב גנס 

יעקב גנס היה דמות שנויה במחלוקת. הוא היה נשוי לאישה ליטאית. שיתף פעולה עם הנאצים ועשה כל מה שביקשו ממנו. הוא האמין שכך יוכל להציל כמה שיותר יהודים. לטענתו, כל זמן שיהודי הגטו יעבדו וייצרו לטובת  מכונת המלחמה הגרמנית - רבים מהם יישארו בחיים. הוא העדיף שהיודנראט והמשטרה היהודית יבצעו את 'העבודה השחורה' של איסוף היהודים לגירושים ולאקציות (במקום הנאצים) ובחר לשלוח להשמדה את  הזקנים והחולים.

לגנס היו לא מעט מתנגדים בתוך הגטו, בעיקר במחתרת היהודית. הם ראו בו בוגד שכרת ברית עם השטן (הנאצים) ואפילו האשימו אותו בכך שחיפש הטבות לעצמו ולמקורביו. הדברים לא היו מבוססים שכן בשנת 1944 ,כאשר חוסל גטו וילנה, הוצא גם גנס להורג ביחד עם כל השאר וזאת למרות שיכול היה להינצל.

  לסיכום:

דרכי ההתמודדות של חברי היודנראט עם הקשיים והדילמות שניצבו בפניהם היום קשים על גבול הבלתי אפשריים. היו חברי יודנראט שניצלו את קשריהם עם המפקדים הנאצים בשטח והצליחו לדחות את ביצוע  האקציות. הם גם פעלו במטרה לצמצם את מספר היהודים שנשלחו בכל אקציה. במקרים מסוימים הם העדיפו להזהיר את יהודי הגטו מפני מה שמחכה להם ובכך לאפשר להם לבחור את גורלם בעצמם. במקרים אחרים בחרו חברי היודנראט שלא לשתף את אנשי הגטו בידיעות השונות וזאת כדי למנוע  פאניקה ואי-סדר. היו חברי יודנראט שלא השלימו עם חלקם בתהליך ההשמדה ולכן ויתרו על תפקידם והתפטרו - חלקם נרצחו בידי הנאצים. היו כאלה שהתאבדו - למשל אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט  בגטו ורשה. היו ראשי יודנראט, כמו יעקב גנס מווילנה וחיים רומקובסקי מלודג' שבחרו לשתף  פעולה באופן מלא עם הנאצים, ופעלו בנחישות במטרה לקיים גטו ייצרני. אחרים בחרו לשתף פעולה עם המחתרות בגטו. היו אפילו כאלה אשר דרשו מאנשי המחתרת בגטו שיסגירו את עצמם לנאצים. 

דרכי הלחימה של היהודים בזמן ביצוע 'הפתרון הסופי': המרד בגטאות

את הלחימה היהודית במהלך השואה ניתן לחלק לארבע קבוצות:

מרידות בגטאות.

מרידות במחנות  ההשמדה.

לחימה במסגרת הפרטיזנים.

ולחימה במסגרת צבאות בעלות הברית .

המרידות בגטאות 

המרידות בגטאות השונים התחילו לאחר שהתברר ליהודי הגטו שהם מועמדים להשמדה ודאית. הדבר קרה כבר ב-1942. הראשונים שחשו בכך היו הצעירים, רובם אנשי תנועות הנוער השונות, שהמידע על הרציחות הגיע אליהם לפני כולם. הם היו חדורי אידאולוגיה ורצו להטביע את חותמם על ההיסטוריה. הם היו אקטיביסטיים וסרבו להשלים עם מצבם הקשה בגטאות. הם היו הראשונים שהכירו בעובדה  שמתקיים רצח עם מתוכנן ושאין טעם לחכות לעזרה מבחוץ. עדיף להילחם ולמות - אין מה להפסיד. עד תחילת "הפיתרון הסופי" לא התעמתו אנשי תנועות הנוער עם היודנראט, אבל לאחר שהבינו שכל יהודי הגטו היו מיועדים להשמדה, החלו להתארגן במטרה למרוד ולמות  "בכבוד".

מי היו המורדים ?

ברוב המקרים היו אלה בני תנועות הנוער – 'השומר הצעיר', 'בני עקיבא', 'דרור' 'בית"ר' וצעירים אחרים  שהצטרפו אליהם במהלך ההכנות למרד, חלקם חברים בתנועות פוליטיות (קומוניסטים). הם היו בגילאי 17-25. במקרים מעטים מאוד הצטרפו אל הצעירים גם תושבים אחרים מהגטו ובגטו ורשה, למשל, תמכו  במרד כל תושבי הגטו שעדיין לא הושמדו. בכל מקרה, ראשי תנועות הנוער הם אלה שארגנו את המרידות, דאגו לנשק ולאספקה ופיקדו על פעולות הלחימה.

מדוע חברי תנועת הנוער הם אלה שיזמו והובילו את המרידות ברוב הגטאות? 

1. גילם הצעיר וחברותם בתנועה הכשירו אותם לדבקות אידיאולוגית ולנקיטת צעדים מהפכניים תוך מודעות חברתית - לאומית לציבור הגטו. הם היו משוחררים מעול המשפחה (אחריות ודאגה לקיומם) והתפנו לתור אחר פתרונות קיצוניים. הם היו משוחררים מקיבעון מחשבתי הן בחיפוש אחר פתרונות והן בראיית המציאות הקשה בגטו.

2. לתנועות הנוער היה ארגון מובנה ומסודר היררכית. בראש תנועות הנעור עמדה מנהיגות חזקה וסוחפת אשר ליכדה את בני הנוער. בנוסף, שררו ביניהם יחסי אמון, דברים שהקלו עליהם בהתארגנות למרד. יתרונם מול המבוגרים היה ארגונם התנועתי, שאפשר מעבר לתאים קטנים בפעילות המחתרתית. עם בוא השמועות על השמדה המונית של יהודים החלו חברי תנועות הנוער להקים ארגוני לחימה בגטאות. כך למשל, בורשה הוקם ארגון אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שהחל להיערך למאבק מזויין בגטו. ארגון זה הוקם על ידי שלוש תנועות נוער שפעלו בגטו- 'דרור', 'השומר הצעיר' ו'עקיבא' בנוסף אליהן הצטרפו מפלגות פוליטיות. בראש הארגון עמד מרדכי אנילביץ'.

3. חברי תנועות הנוער היו הראשונים להבין שמדיניות גרמניה היא השמדה טוטאלית. הדור הצעיר היה מסוגל להפנים ביתר קלות את האפשרות שמדובר ברצח עם שיטתי ועל כן ממילא "אין לו מה להפסיד". חברי תנועות הנוער שהחליטו לחזור לפולין (כפי שעשו חברי תנועת 'השומר הצעיר'), העבירו ידיעות על הרצח ההמוני שביצעו הנאצים בשטחי רוסיה הכבושים. ידיעות אלו תרמו רבות להבנה שהמדובר בהשמדה טוטאלית והביאו להתגבשות חברי תנועות הנוער לקראת ההתנגדות בגטאות. 

מטרות הלחימה בגטאות:

1. הרצון לנקום בגרמנים על רצח היהודים ובמקומות רבים שבהם נשרפו גטאות נכתבו כתובות נקמה בדם ופיח.

2. רצון למות בכבוד ולא ללכת 'כצאן לטבח', כדי להוכיח לכולם, כי יהודים אינם נכנעים בקלות.

3. "למען שלוש שורות בהיסטוריה" - כדי שהדורות הבאים יידעו שהייתה התנגדות יהודית לנאצים והיהודים לחמו ומתו כבני חורין. למות בדרך שנתנה ביטוי גם לתחושה לאומית - יהודית.

4. רצון לשמש דוגמה ומופת לנוער בארץ-ישראל.

5. רצון למצוא מפלט מהייאוש - הם התאכזבו מרעיון "קדוש החיים", שהתנפץ לנוכח הידיעה על  השמדת העם היהודי.

הדילמות, לבטים שעמדו בפני חברי המחתרות:

א. האחריות הקולקטיבית:

הגרמנים נהגו בגטאות בשיטה של אחריות קולקטיבית שמשמעותה הייתה: הקהילה כולה או חלק ממנה נותנים את הדין על מעשה של פרט אחד או יותר. חברי תנועות הנוער שרצו בהקמת מחתרות התלבטו בשאלה המוסרית האם מותר להם להסתכן בהקמת מחתרת העשויה לסכן אחרים שאינם מסוגלים ואינם רוצים להשתתף במרד.

ההתמודדות:

•  יציאה ליער כמו בגטו וילנה והצטרפות של חלק מן המורדים לפרטיזנים.
• הסגרה עצמית של מנהיג המחתרת כמו בגטו וילנה. כשנודע דבר פעילותה של המחתרת לאנשי הגטו וגנס יושב ראש היודנראט, דרש גנס להסגיר את מפקד המחתרת בגלל הסיכון להשמדת הגטו. כל אנשי הגטו תמכו בהסגרה מתוך תקווה שימשיכו לחיות.
• הימנעות מיציאה למרד - בוילנה הייתה התנגדות של תושבי הגטו למרד, הם לא רצו להאמין שיהודים נשלחים להשמדה ולכן התנגדו למרד.
• 
  

ב. מקום הלחימה:

בקרב חברי המחתרת היהודית שבחלק מן הגטאות התנהל ויכוח נוקב על מקום לחימתם: יציאה אל היערות וניהול לוחמה פרטיזנית או מרד בתוך הגטו. היו שיקולים לכאן ולכאן, וההכרעה הייתה קשה.

מצדדי הלחימה בגטאות טענו, כי ליערות יכולים לצאת רק הצעירים והבריאים, ובעיקר גברים. הוצאת הנוער מן הגטו פירושו: הפקרת הורים וילדים למוות ולנקמת הגרמנים. כמו כן ביערות יש יחידות פרטיזניות לא יהודיות ואז הלחימה היהודית לא תהפוך לסמל של מלחמתו הלאומית של היהודי.

לעומתם טענו מצדדי הלחימה הפרטיזנית: כי אין כל סיכוי להגן על הגטו. מרד בגטו תהיה התאבדות קולקטיבית, ללא כל סיכוי לנקום בגרמנים. מה גם שקיים קושי להתארגן ולהתאמן במסגרת צפופה עירונית וסגורה.

ההתמודדות:

בורשה הדעה הרווחת הייתה שמקום המאבק בנאצים צריך להיות בעיקר בתוך תחומי הגטו - מלחמה יהודית למען עניין יהודי ובפיקוד יהודי מקומי. בנוסף לכך, טענו אנשי ורשה, שבגטאות לא קיים שום כוח לוחם אחר מלבד היהודים בעוד שמחוץ לגטו היו מחתרות פולניות.

לעומת זאת, בקרקוב בחרו בדרך הפוכה. במקום להוציא בוגדים להורג ולהתנקש במשתפי הפעולה והיודנראט בתוך הגטו, דגלה המחתרת כי יש לעזוב את הגטו ולהתמקם בצד הארי של קרקוב. מפקדות שני הארגונים הלוחמים בקרקוב היו נחושות בדעתן שהגטו אינו מתאים לשימוש כשדה קרב. הרחובות צפופים מאוד ולכן חשופים במידה רבה לפיקוח גרמני.

ג. האם לצאת למרד שתוצאותיו ידועות מראש:

ברור הוא שהיסוד המשותף לכל הלוחמים היה הרצון העז ללחום בגרמנים, לנקום את נקמת הדם היהודי הנשפך, וברוב המקרים הייתה זו גם נקמה אישית על רצח המשפחות אך הייתה התלבטות האם לצאת למרד כשיודעים שאין סיכוי מול הנאצים.

התמודדות :

אצל חלקם של יושבי הגטו הייתה התנגדות לצאת למרידה מתוך אמונה דתית. חלק גדול בציבור היהודי במזרח אירופה השתייך ליהדות החרדית. ביהדות מופיעה הגבורה כקידוש השם ומושג הגבורה בא לידי ביטוי באומץ רוחני ובהקרבה למען הדת. הלחימה הפיזית הייתה זרה להם, ותפיסתם הייתה שאין להכריע את הרע בכוח פיזי, הכול תלוי בהשגחה האלוהית.

לעומתם אלה שבחרו בלחימה בתוך הגטו, כדוגמת מרד גטו ורשה, שבה מנהיגי המחתרת עשו זאת למרות שידעו שאין כמעט דרך להינצל. מטרת מלחמתם הייתה על כבודו עם ישראל ועל מוות של כבוד. לגבי האוכלוסייה האזרחית בגטו ורשה נוצר שיתוף אינטרסים ביניהם לבין הלוחמים, שהיה מושתת על התקווה, כי הלחימה בנסיבות הקיימות עשויה לשמש דרך להצלה והמרד הפך למרד עממי.

ד. עיתוי (זמן) הלחימה: 

קושי בקביעת העיתוי למרד בגלל החשש מחיסול מידי של תושבי הגטו.

ההתמודדות:

הלוחמים היהודיים החליטו שלא לפתוח בפעולה קרבית בגטו כל עוד הגרמנים לא פתחו בחיסולו הסופי של הגטו. מאחר שהגירושים למחנות ההשמדה התבצעו בשלבים, היה קשה למורדים לדעת האם הפעם מדובר בפעולה סופית שמיועדת לחסל את הגטו. כל עוד לא היה ברור שהמדובר בחיסול מוחלט של הגטו הערכת המורדים הייתה שאין לפתוח בפעולה, שכן עדיין יש סיכוי להצלת חלק מיושבי הגטו על ידי הימנעות ממרד. ולכן המרידות בגטאות תוכננו סמוך לעיתוי המשוער של האקציה האחרונה וכשהיה ברור שהגרמנים באים לחסל את הגטו וממילא אין מה להפסיד.

קשיים נוספים בארגון ובביצוע המרידות:

1. מחסור בנשק וקושי להשיג נשק: היעדר האמצעים והניסיון הדרוש לבנייתו של גוף לוחם, חמוש וערוך לקרב שכן חברי המחתרות היו ברובם צעירים, חסרי כל הכשרה וניסיון צבאי. רק מעטים שירתו בצבא הפולני, ולכן לא היה ליהודים בגטו ניסיון בלחימה. בנוסף סבלו המורדים ממחסור חמור בכלי נשק מתאימים ומקושי רב בהשגת נשק.

2. להנהגת המחתרת לא היה עם מי להיוועץ: המנהיגות היהודית מלפני המלחמה פונתה, חוסלה, או ברחה. לכן הפכו תנועות הנוער למאגר האנושי שממנו צמחה מנהיגות המחתרת היהודית, אולם מנהיגותם לא הייתה מוכרת על ידי הציבור היהודי. מנהיגות תנועות הנוער הוכרה רק לקראת סוף המלחמה כשכולם חשו שהקץ מתקרב, אבל אז כבר היה מאוחר.

3.סביבה עוינת: רבים מהפולנים לא תפסו את היהודים כבני העם הפולני ואף החזיקו בתפיסות אנטישמיות. חלקם לא נרתעו מלהלשין על היהודים בגלוי בפני הנאצים (הלשנה על המחתרת הפולנית, לעומת זאת, נתפסה בחברה הפולנית כמעשה בלתי ראוי ונעשתה בדרך כלל בחשאי). דבר זה חשף את היהודים שביקשו למרוד לסיכונים רבים יותר מאלו שניצבו בפני המחתרת הפולנית. היהודים שביקשו למרוד לא יכולים היו לסמוך על שיתוף פעולה מצד הסביבה, שרבים בה היו עלולים להלשין על פעילותם.  

מרד גטו ורשה - מקרה דוגמא:

ייחודו של מרד גטו ורשה בהשוואה למרידות בגטאות אחרים:

1.זמן התרחשות המרד ומשך הזמן שלקח: יהודי גטו ורשה מרדו באביב 1943, ואילו רוב המרידות החשובות של עמי אירופה פרצו מאוחר יותר, כאשר בעלות הברית סיפקו תמיכה לתנועות ההתנגדות או כאשר בעלות הברית עמדו לכבוש את האזורים האלה. לדוגמה, מרד הפולנים פרץ רק בקיץ 1944, כאשר הצבא האדום ניצב בשערי ורשה כלומר יותר משנה לאחר מרד גטו ורשה. משך הזמן לו נזקקו הנאצים עד שחיסלו את הגטו היה ארוך במיוחד ונמשך כחודש ימים, מ-19 באפריל ועד 16 במאי 1943. חודש של קרבות בין הנאצים לבין הכוחות היהודים הלוחמים, מה שהפתיע את הנאצים.

2.מספר גדול של אבדות גרמנים באופן יחסי למרידות אחרות: חיסולו הסופי של הגטו החל ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. הגרמנים הודיעו מראש על האקציה והכניסו בכוח צבאי כבד אל הגטו, אולם לא מצאו איש. בהתנגשויות הראשונות עם לוחמי הגטו נעצר טנק גרמני והובער, והגרמנים נאלצו לסגת כשהם סופגים אבדות בנפש. למעלה ממאה גרמנים נהרגו במרד זה.

3.למרד קדמו הכנות מקיפות: ההכנות למרד החלו זמן רב לפני שהוא פרץ. במשך חודשים ארוכים אספו היהודים בגטו נשק, תחמושת, תרופות, מזון ומים וחפרו מחילות ובונקרים לצורכי הסתתרות ומילוט. ההכנות למרד כללו אימונים בלוחמה בשטח בנוי וחלוקת אזורי פיקוד. לפחות 750 לוחמים השתתפו במרד באופן פעיל. בגטאות אחרים היה מספר הלוחמים מצומצם יותר. בגטו וילנה למשל מנה ארגון המורדים כ-300 חברים בשיאו. 

*מרד גטו ורשה השפיע להמרצת ההתנגדות היהודית בגטאות ובמחנות ההשמדה ועודד את המאבק המחתרתי נגד הנאצים. המרד השאיר רושם רב גם על המחתרות בפולין ובעולם.

צפו בסרטון על מרד גטו ורשה. כיצד "קידוש החיים" בא לידי ביטוי במעשיו של מרדכי אנילביץ'?

מרד גטו ורשה- חדשות מהעבר

לוחמים יהודיים בצבאות בעלות הברית

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות: מה היה חלקם של היהודים במלחמת העולם השנייה? מדוע הצטרפו הלוחמים היהודים לצבאות השונים? מה הייתה תרומתם של הלוחמים היהודים?

לוחמים יהודיים בצבאות בעלות הברית:

לוחמים יהודים השתתפו במלחמה נגד הנאצים במסגרת צבאות שונים, סך הכל שרתו כ 1.5 מיליון חיילים. בכל הצבאות, הלוחמים היהודים היו רבים יותר ביחס למספרם באוכלוסייה הכללית. הלוחמים היהודים ידעו, שאם יפלו בשבי הגרמנים הם ישלחו למחנות ההשמדה.

מניעים של לוחמים יהודים להצטרף לצבאות הברית:

1. הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה פעלו מתוך הכרה שהם תורמים למיגור האויב הקטלני והאכזר ביותר שקם אי פעם לעם היהודי, אויב שתכנן וביצע גזר דין מוות על היהודים והיהדות ועל כן יש לנקום בהם.

2. רבים מהם השתתפו מתוך מסירות למולדתם כאזרחי המדינה שבשורות צבאה לחמו וגם כיהודים הנלחמים למען בני עמם.

3. בארצות מסוימות חלה חובת גיוס על כל האזרחים.

4. רצון לחזק את הגאווה של היהודים במדינות האלה.

5. המתנדבים לצבא הבריטי שאפו לקבל תמורה פוליטית – מדינה מן הבריטים, על כך שהיהודים תרמו להם במלחמה.

תרומתם של היהודים למאבק בגרמניה הנאצית:

יהודים ב-"צבא האדום" - ל-"צבא האדום" היה חלק מכריע בניצחון על גרמניה הנאצית. מספר היהודים ששרתו בו היה למעלה מחצי מיליון. כ-200 אלף מתוכם נפלו במערכה. אלפים שמשו כקצינים ויותר ממאה הגיעו לדרגת גנרל. כ-150 מתוכם קבלו את אות ההצטיינות הגבוה ביותר "גיבור ברית המועצות", ובתוכם הייתה טייסת יהודיה. יהודים לחמו בגבורה בקרבות הגדולים והחשובים שניהל ה-"צבא האדום". במערכה בסטלינגרד היו יהודים שפקדו על יחידות גדולות של חיל רגלים, תותחנים ושריון שזכו לאות "גיבור ברית המועצות" בזכות גבורתם, תושייתם וכישוריהם הצבאיים כמפקדים. בחיל הים – הוענקו אותו הצטיינות ל-3,000 יהודים, חלקם אנשי צוללות. הלוחמים היהודים בצבא האדום היו ממשחררי מחנות ההשמדה ומן הראשונים שכבשו את ברלין ב-1945 .

יהודי צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות :כיצד השפיעו המלחמה ורדיפות היהודים על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה? האם יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הנאצי חוו שואה?

בעקבות כיבוש צרפת וכינונו של משטר וישי האנטישמי בחלק הדרומי של צרפת נכללו רוב יהודי צפון אפריקה, כ-415,000 איש, בתוך מעגל הנרדפים. עם כינונה של "צרפת הלאומית" בראשותו של המרשל פטן   חל שינוי לרעה במעמדם של יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, לאחר שנאכפה שם חקיקה גזענית אנטישמית בנוסח וישי. ב-7 באוקטובר ‏1940 פרסמה ממשלת וישי את "תקנון היהודים", ובו תקנות אנטי-יהודיות, שביטאו את המדיניות הגזענית של גרמניה ברוח חוקי נירנברג ."תקנון היהודים" הגדיר כיהודי כל מי ששלושה מסביו היו יהודים - או מי שרק שניים מהם היו יהודים, אבל הוא היה נשוי ליהודי. על פי התקנון, הורחקו היהודים מכל תחומי החיים בצרפת ובמדינות שהיו נתונות להשפעתה, וחל שינוי במעמדם. בהשפעת התקנון, באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו הוטלו הגבלות על היהודים: נאסר עליהם לעבוד בשירות הציבורי - כפקידים, כמורים וכשופטים.

תוניסיה:

בהשפעת כניעת צרפת ביוני ‏1940,הגבירה האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה את ההסתה נגד היהודים. יהודים הותקפו, וחנויות ובתי מסחר שלהם - נשדדו. חוקרים טוענים כי תבוסת צרפת, המדינה הקולוניאלית, עודדה את האוכלוסייה המקומית להיאבק לעצמאותה. הלאומיים המוסלמים בחרו לתקוף את היהודים דווקא, כי היהודים נתפסו בעיניהם כמי שנהנים מן השלטון הקולוניאלי האירופי בצפון אפריקה - בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית. 

בנובמבר 1942, לאחר פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה, נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שתפקידה היה להחיל בה את המדיניות האנטי-יהודית. לאחר התבססות קצרה החלו הגרמנים להחרים נכסים של יהודים ורבים גויסו לעבודות ביצורים. גזרות הגרמנים פגעו בעיקר ביהודי הבירה, אבל גם קהילות נוספות, כגון ג'רבה, סבלו מיחס מחפיר ומגיוס לעבודת כפייה. יהודי הבירה נאלצו להקים מעין יודנרט מקומי והוטל עליו לבחור 6,000-5,000 יהודים ומקצתם רוכזו במחנות עבודה. הם היו נתונים למשטר קפדני של משמעת והוענשו 
על כל מעשה שנחשב לחריגה מן ההוראות. תנאי ההיגיינה במחנות העבודה היו ירודים, והעובדים היו בסכנת חיים בגלל ההפגזות של בעלות הברית. מעת לעת הטילו הגרמנים קנסות על היהודים והחרימו את רכושם. נוסף על קנסות בכסף הוטל על היהודים לספק את צורכי הצבא, למשל - לספק לצבא שמיכות ומגבות. בפקודה אחרת נשלחו -20כ פעילים פוליטיים מן הקהילה היהודית למחנות השמדה באירופה. 
בראשית מאי 1943, בעקבות התפתחויות בזירה הצבאית, נסוגו הכוחות הגרמניים מן המקום.

מנובמבר 1942 החלו בעלות הברית לשחרר את צפון אפריקה ובכך ניצלו יהודי צפון אפריקה מגורל אחיהם באירופה.

 כאשר מנסים להשוות את גורל יהודי תוניסיה לשואת יהודי אירופה – מסתמנות שתי גישות מנוגדות: 

יש הטוענים כי אין לכלול בשואת העם היהודי את האירועים שהתרחשו בתוניסיה במשך ששת חודשי הכיבוש הנאצי מהסיבות הבאות:

1. הגזרות נגד היהודים והרדיפות שמהן סבלו אינן דומות לרצח השיטתי והמתוכנן של יהודי אירופה. על זה נוסף, הריחוק הגיאוגרפי של תוניסיה ממרכזי ההשמדה באירופה ומתשתיות התחבורה של גרמניה הנאצית. הקהילה היהודית בתוניסיה שרדה, ולאחר המלחמה המשיכו להתקיים בה חיים יהודיים. 
2. המצב המלחמה בזירת צפון אפריקה - הפצצות בעלות הברית, אי יציבות קווי הגבול, החשש הגובר של חיילי הצבא הגרמני מפני בעלות הברית שגרם להם לעסוק בעיקר בהישרדותם, והעובדה כי הכיבוש הגרמני בתוניסיה נמשך שישה חודשים בלבד - כל אלו מנעו מגרמניה הנאצית לנקוט מדיניות קיצונית נגד היהודים ולהקים מנגנון של טרור, הטעיה ורצח, כפי שהיה באירופה הכבושה. 

מנגד מסבירים היסטוריונים כי למרות השוני בין גורלם של היהודים בצפון אפריקה לגורלם של יהודי אירופה, הרי שגם סבלם בימי מלחמת העולם השנייה הוא חלק משואת העם היהודי. האידיאולוגיה הגזענית הנאצית התייחסה לכל היהודים באשר הם. דוגמאות: 

1. האירועים הקשורים ביהודים בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה התרחשו באותו הזמן שבו התרחשו האירועים באירופה. אירועים אלו הושפעו מאותה אידיאולוגיה, מאותם עקרונות ומאותן דרכי פעולה .פגיעה ביהודים בכל מקום בגלל היותם יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה - היא חלק מן השואה. ולכן, גם גורלם של יהודי תוניסיה (כמו יתר ארצות צפון אפריקה) הוא חלק משואת העם היהודי. 
2. מדיניות גרמניה הנאצית בששת חודשי הכיבוש אף היא מחזקת את הטענה כי גורל יהודי תוניסיה הוא חלק מן השואה. בדוח ועידת ונזייַ בינואר ‏1942 הוצגו המדינות והיהודים שעליהם חל" הפתרון הסופי".בצד שמה של צרפת (האזור הלא כבוש) נמנו ‏700 אלף יהודים, מספר זה כולל את שטחי צרפת שבצפון אפריקה, ובהם תוניסיה.

זאת ועוד: בשלהי שנת ‏1942 מונה ולטר ראּוף לממונה מיוחד מטעם האס-אס לטיפול ביהודי תוניסיה. מינוי של איש האס-אס - שהיה אחראי לייצור ולהפעלה של כ-20 משאיות גז שבהן השתמשו לרצח היהודים במזרח אירופה - יכול לרמוז על כוונות גרמניה הנאצית לגבי יהודי תוניסיה. גם מברק ריבנטרופ לשגריר גרמניה ברומא -בינואר ‏1943 חוזר ומבהיר כי מעצבי המדיניות של גרמניה הנאצית ראו ביהודים בכל מקום - אויב. 

צפו בסרטון על יהדות תוניסיה בזמן הכיבוש הנאצי. כיצד נוכל לברר האם יהדות תוניסיה הייתה חלק מהתכניות הנאציות של "הפתרון הסופי" ?

יהדות תוניסיה בתקופת הכיבוש הנאצי

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש באירופה ליהודים בזמן ביצוע הפתרון הסופי

הפרק שלפנינו עוסק בשאלות המרכזיות: אילו דפוסים שונים של תגובה גילתה האוכלוסייה בארצות הכיבוש באירופה כלפי היהודים? אילו גורמים השפיעו על דפוסי התגובה של האוכלוסייה בארצות הכיבוש? מי הם חסידי אומות העולם?

שלושה דפוסי התייחסות: משתפי הפעולה עם הנאצים, הרוב הדומם, העומדים מן הצד: 

1. הרוב הדומם, העומדים מן הצד: 

תושבים רבים הגיבו באדישות למצוקת היהודים ולא הגיבו כאשר גורשו למחנות ההשמדה. אלו היו מרבית אזרחי המדינות שהיו מעורבות במלחמה. רוב האזרחים נקראו "הרוב הדומם" מפני שהם לא עשו דבר במהלך המלחמה לעזור ליהודים או לפגוע בהם. רוב האוכלוסייה ראו את המעשים נגד היהודים – ושתקו.

2.משתפי פעולה:

אחרים בחרו לשתף פעולה עם הנאצים: הסגירו יהודים, הלשינו עליהם ולעיתים השתתפו באופן פעיל ברציחתם. אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר לשיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית עם מדיניות ההשמדה הגרמנית הייתה רצח יהודי העיירה ידוואבנה בפולין ביולי 1941. לאחר סדרת מעשי התעללויות ופגיעה ביהודים, הובילו תושבי העיירה את 1,600 יהודי העיירה שנשארו בחיים אל אסם תבואה והעלו את האסם באש. אף יהודי לא ניצל. בהוראת הגרמנים קברו הפולנים את שרידי הגופות. חשוב להדגיש שבפוגרום השתתפו רוב תושבי העיירה.

מצילים:

היו מעטים שהסתכנו שהצילו יהודים או השתתפו בהצלתם: אזרחים ודיפלומטים לא יהודים שהושיטו עזרה ליהודים, סיכנו את עצמם ואת משפחותיהם. חלקם קיבלו אחרי המלחמה את התואר "חסיד אומות עולם". בפולין פעל ארגון ז'גוטה, שהיה ארגון מחתרתי שפעל להסתיר יהודים ולזייף עבורם תעודות. הארגון גם מסר ילדים יהודים למשפחות אומנות פולניות ולבתי יתומים. אירינה סנדלר שעמדה בראש מחלקת הילדים של הארגון, הבריחה 2,500 ילדים יהודים מגטו וורשה. הארגון העניק טיפול רפואי ליהודים במסתור כדי למנוע את חשיפתם. הארגון פעל בתיאום עם ממשלת פולין הגולה ונוהל על ידי פולנים ויהודים. גם במערב אירופה היו מספר גילויי עזרה ליהודים.

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש היה תלוי במספר גורמים:

א) מסורת אנטישמית: האנטישמיות הייתה נחלתם של חלקים גדולים של הציבור, בעיקר במזרח אירופה, שם היה מספר גדול של יהודים והאוכלוסייה הייתה אנטישמית יותר ושיתפה פעולה יותר עם הנאצים. לעומת זאת בדנמרק, בה כמעט לא הייתה אנטישמיות, ניצלו רוב היהודים בזכות האוכלוסייה המקומית. 

ב) מצוקה של המלחמה: תושבי המדינות הכבושות חיו בעצמם בתנאי מלחמה והיו טרודים קודם כול באספקת צרכי הקיום שלהם ושל קרוביהם. הם היו מרוכזים במאבק שלהם בצל הכיבוש הנאצי. מחסור במזון, מאסרים ומות מכרים וקרובים – גרמו להם לראות במצבם של היהודים עניין שולי. רצח מאות אלפי פולנים הפך רבים מהם סגורים באסונם הם. כך לגבי אוכלוסיות רבות אחרות במזרח אירופה שנפגעו מהנאצים. לעומת זאת בצרפת בה לא חיו בתחושת איום קשה על חייהם, התנגדות האוכלוסייה המקומית לאכזריות הגרמנית כלפי היהודים הובילה אותם לסייע בדרך זו או אחרת ליהודים.

ג) מקומה של המדינה "בסדר החדש" והמרחב השלטוני שהוקצה לאוכלוסייה המקומית: השפיע על יחס השלטון הנאצי לתושבים המקומיים ועל דרגת הכיבוש. משטר צבאי או משטר אזרחי גרמני לעומת משטר חסות בו הושארו סמכויות מסוימות בידי גורמים מקומיים. במזרח אירופה הכיבוש היה אכזר וטוטאלי שראה בפולנים גזע נחות והגיב בפעילות זוועה על כל ניסיונות הצלה. לעומת זאת הנאצים ראו בדנים עם הקרוב להם מבחינה גזעית ונתן להם להתנהל באופן אוטונומי. הם השאירו בשלטון את המלך, הפרלמנט והצבא. הדנים סרבו לחוקק חוקים נגד היהודים והגרמנים לא התערבו.

ד) זיהוי היהודים עם הקומוניסטים: היהודים נחשבו לקומוניסטים. במקומות רבים שאליהם נכנסו הסובייטים, כגון פולין וליטא האשימו את היהודים בכך שקיבלו בשמחה את פני הצבא האדום. בעיני הפולנים והליטאים היו הסובייטים בבחינת כובשים שמטרתם לחלק את המדינה. לפיכך נוצר דימוי שהיהודים הם בוגדים ומשתפי פעולה עם האויב ולפיכך היה זה בסיס מספק שהצדיק את ההתנהגות הפסיבית של רוב האוכלוסייה בנושא רדיפת היהודים.

ה) מסורת דמוקרטית: במדינות בהן הייתה מסורת דמוקרטית הנכונות של האוכלוסייה לסייע ליהודים הייתה גדולה יותר. לדוגמא הולנד, צרפת, בלגיה: ההנהגה לא תמכה בפעולות אלה, מידת ההצלה גדולה ומשמעותית. בדנמרק היהודים נתפסו כחלק מהעם ופגיעה בהם מהווה פגיעה בעם הדני. לעומת פולין או הונגריה בהם היה נהוג שלטון סמכותי.

ו) התנאים הגיאוגרפיים: ככל שהמיקום של המדינה היה בעל נתונים גיאוגרפיים שמאפשרים להבריח יהודים מעבר לגבול, כמו בדנמרק הקרובה לשבדיה הניטראלית, האוכלוסייה עזרה שם להציל יהודים. מצרפת ניתן היה לברוח לשוויץ או לספרד. מפולין ושטחי ברית המועצות הכבושים היה קשה יותר לברוח. מהולנד לא ניתן היה לצאת ישירות לארץ ניטראלית, או בלתי כבושה.

ז) מספר היהודים ומשטר ההפרדה בכל מדינה ומדינה: ככל שמספר היהודים היה רב כך הצלתם הייתה קשה ומורכבת. גם להפרדת היהודים משאר האוכלוסייה השפעה לרעה על אפשרויות ההצלה. בפולין היו 3 מיליון יהודים לעומת 7600 יהודים בדנמרק. עד להפרדה עוד ניתן היה להציל יהודים, אבל מרגע שבוצעה הפרדת היהודים מיתר האוכלוסייה כמו בפולין, כאשר רוכזו היהודים בגטאות הצלתם של היהודים הייתה קשה ואף בלתי אפשרית. 

חסידי אומות עולם – הגדרת המושג, מניעים, דפוסי עזרה והצלה (דוגמה אחת):

הגדרה: חסידי אומות העולם היו יחידם ומשפחות, לא יהודים, שסיכנו את חייהם ואת חיי קרוביהם למען הצלת יהודים, ללא תמורה ומטרת רווח, בתקופת השואה. מדובר ביחידים או במשפחות, שמצפונם לא אפשר להם לעמוד מנגד בזמן שהיהודים נרדפים ונשלחים להשמדה המונית. מושיעים אלו עמדו בפני סכנת הלשנה לידי הנאצים ובפני סכנת גילויים על ידי אנשי האס.אס. אנשים שנטלו חלק בהסתרת יהודים או בסיוע להם ונלכדו בשעת המעשה, נשלחו למחנות ריכוז או שהוצאו להורג. רבים מהם נשלחו בעצמם למחנות השמדה לאחר שנתפסו.

דפוסי הפעילות של חסידי אומות עולם:

1. מתן מסתור: המסתור היה בבית המציל או בקרבתו, במקום חבוי, כגון בבורות ובונקרים מתחת לאדמה, במרתפים, באורוות, במחסנים או בעליות גג. המסתתרים היו סגורים במקומות אלו במשך תקופות ארוכות ביותר, חודשים ואפילו שנים. לעיתים התחבאו במנזרים, בתים נטושים או מפעלים. מבוגרים כילדים , היו לרוב תלויים לחלוטין במציליהם באספקת צורכיהם הבסיסיים. סוג זה של הצלה היה כרוך בסכנת חיים ממש, משום שהמציל היה צריך להסתיר את דבר הסיוע מן הסביבה, מחשש להלשנה, חיפושים נרחבים בבתים. במקרים שנתפסו, הוטלו עליהם עונשים כבדים והוצאות להורג.

2. אספקת מסמכים מזויפים:  בעזרת מסמכים מזויפים התחזו המסתתרים ללא יהודים וחיו בזהות בדויה מחוץ לגטו. מצילים שנקטו בדרך זו סייעו ליהודים במציאת עבודה ומקומות מגורים.

3. תעסוקה: היו מצילים שהעסיקו יהודים במפעליהם, בתואנה שעבודתם מועילה לגרמנים והכרחית למען המאמץ המלחמתי ובכך הצילו אותם מגירוש למחנות לדוגמה אוסקר שינדלר.

4. הברחה: הברחת יהודים למקומות בטוחים יותר- אם בתוך השטחים שבשליטת הנאצים, אם באמצעות הברחת גבולות למדינות ניטרליות, למשל, שוויץ, שבדיה, ספרד , פורטוגל ותורכיה.

5. אימוץ ילדים: מצילים אחרים אימצו ילדים יהודים שהופרדו מהוריהם בזמן המלחמה. היו אלה אנשים פרטיים- ידידי משפחה, שכנים וכד. וגם מנזרים או גופים מחתרתיים לקחו ילדים תחת חסותם.

6. ניצול מעמד דיפלומטי: דיפלומטים שהשתמשו בסמכותם על מנת להצילם. לדוגמה, ראול ולנברג.

מניעים להצלה:

1.מניעים אנטי נאציים: היו כאלה שראו בהצלת היהודים חלק בלתי נפרד במאבק נגד הכיבוש הנאצי.

2.מניעים דתיים: בין המצילים היו גם אנשי כנסיה, כמרים ונזירים. פעילותם בולטת במיוחד לאור היחס האטום והשתיקה הרועמת של האפיפיור פיוס ה-12, כלפי השמדת היהודים.

3.מניעים הומניטריים: היו שפעלו למען הזולת באשר הוא אדם וראו ביהודים בני אנוש במצוקה אשר חובתם המוסרית והחברתית לסייע להם בשעת מצוקה.

4.יחסי שכנות: היו שסייעו ליהודים בהיותם ידידיהם ושכניהם המסורים במשך שנים לא רצו להפקיר אותם בשעת מצוקה זו.

שתי דוגמאות:

אוסקר שינדלר – שינדלר היה תעשיין גרמני בכיר. הוא הציל יהודים רבים על די העסקתם במפעלו, באזור קרקוב יותר אשר יצרו לטובת המלחמה של הגרמנים. בזכות קשריו עם בכירים במפלגה הנאצית ובעזרת שוחד, קיבל אישור להעסיק מאות יהודים. תחת חסותו זכו היהודים לתנאים אנושיים ולדאגה לכל צרכיהם. בזכות העבודה במפעלו ניצלו יהודים אלה ממשלוחים למחנות ההשמדה. בשנת 1944 הצליח שינדלר להשיג אישור להעביר את כל פועליו היהודים מפולין בתעודות מזויפות, בהיותם אמורים להישלח לאושוויץ עם יתר יהדות זו, למפעל בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. בזכותו של אוסקר שינדלר, ניצלו 1,200 יהודים.

ראול ולנברג – ולנברג היה דיפלומט שוודי בשגרירות ארצו בהונגריה ומתוקף כך ניצל את מעמדו כנציג מדינה ניטרלית במלחמה. מתוקף תפקידו סיפק אלפי "דרכוני חסות" ליהודים, שהגנו עליהם מפני שילוח למחנות השמדה. בעזרת דרכונים אלו, שכובדו על ידי הגרמנים ועל ידי ההונגרים, הצליחו היהודים לצאת משטח הכיבוש הגרמני. בעזרת לחץ על ממשלת הונגריה הצליח ולנברג להעסיק 300 יהודים במחלקתו בשגרירות הונגריה. לצורך התרת יהודים, רכש ולנברג למעלה משלושים דירות ובתים, בעזרת דיפלומטים ממדינות אחרות. בתים אלה שימשו כבתי מחסה וסיפקו הגנה דיפלומטית ליהודים. כמו כן, הוא דאג לאספקת מזון, ולשירותי רפואה (בשני בתי חולים שהקים למטרה זו).

בעת צעדות המוות של יהודי בודפשט, שהחלו בסוף 1944, רדף אחריהם ולנברג וחילק ליהודים הצועדים מזון, בגדים חמים ונעליים. הוא הצליח לשלוף מתוך הטורים מאות יהודים בעלי דרכוני חסות ולהחזירם לבודפשט. בסוף המלחמה נאסר ולנברג על ידי הסובייטים ועקבותיו נעלמו. בעקבות לחץ בינלאומי הודתה לבסוף ברית המועצות שהוא נאסר על דיה ב-1947. הרוסים טענו שולנברג לקה בהתקף לב בכלא ונפטר. ברם, במהלך השנים התקבלו עדויות של משוחררי מחנות עבודה בסיביר, שראו אותו חי במחנות העבודה.

חסידי אומות העולם באו מכל שכבות האוכלוסייה, היו ביניהם משכילים, איכרים, כמרים דיפלומטים ועוד. כמוכן, לא ניתן להצביע על מניע אחד משותף לכולם.

חסידי אומות עולם היו בכל מדינות אירופה, כולל ארצות אנטישמיות ביותר כדוגמת פולין. עד היום הכיר "יד ושם" בכ-22,000 איש כחסידי אומות העולם.