תקציר ידע - סוגיות נבחרות בתולדות המדינה

תהליך הדה קולוניזציה והקמת מדינת עצמאיות בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה

רקע:

במאה ה-19 עד למאה ה-20, מדינות מאירופה שלטו על 'מדינות' אחרות, שליטה שנחשבה לחוקית וללגיטימית.

הגדרות מושגים:

קולוניה - מושבה

מדינה אירופאית חזקה משתלטת על טריטוריה מעבר לים, מתיישבת בה ומקימה בה מערכת שלטונית משלה. המטרה - ניצול המשאבים וכוח האדם וכן שליטה אסטרטגית באזור.

קולוניאליזם

השתלטות מעצמות (כגון בריטניה וצרפת) על טריטוריות מעבר לים, באסיה, אפריקה ובאמריקה. זאת בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית. הקולוניאליזם ניצל את כוח העבודה וחומרי הגלם לטובת האינטרסים הכלכליים שלו.

דה-קולוניזציה

שלילת הקולוניאליזם, שחרור משלטון קולוניאלי וסיום המשטר הקולוניאלי. מדובר בתהליך שהביא בהדרגה לסיום שליטת המעצמות על המושבות מעבר לים והקמת מדינות עצמאיות בארצות אלה (מרוקו, תוניס, אלג'יר, מצרים וגם ישראל).

הגדרת המקום

התהליך מתרחש בכל אזור בו שלטה קולוניאליזם. אנו נתמקד בשני אזורים, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

  הגדרת הזמן

תופעת הדה-קולוניזציה מתחילה כבר בין שתי מלחמות העולם, אך השיא מתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. (ראוי לציין כבר בשלב זה שהתהליך במזרח התיכון קודם לתהליך בצפון אפריקה).

הגורמים שהביאו לתהליך הדה קולוניזציה:

א. גורמים אידיאולוגיים:

 התפתחות רעיון הלאומיות: העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות האירופאים (דמוקרטיה - שוויון, חירות וכדומה) והחלו לפתח תודעה לאומית עצמית, הן בשל השפעות אלה והן כתוצאה מהתנאים הקשים תחת השלטון זה.

ב. דעת הקהל בעולם:

   לאחר מלחמת העולם השנייה, איבדה מדיניות הקולוניאליזם את הלגיטימיות שלה ודעת העולם ראתה בקולוניאליזם מדיניות בלתי מוסרית שבה עם אחד שולט על עם אחר.

בנוסף, במסגרת 'המלחמה הקרה', המעצמות רצו לסלק את צרפת ובריטניה מכל השפעה שיש להן במזרח   
התיכון ובאפריקה (ובכלל בעולם) כדי שהן יעלו ויתפסו את מקומן ולכן תמכו בסיום הקולוניאליזם. הכוונה    שלהן הייתה שהמדינות שיוקמו לאחר סיום הקולוניאליזם, יצטרפו לגוש שלהם.

ג. גורמים כלכליים:

 משבר כלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה: הנזקים הכלכליים והעלות הגבוהה של הלחימה אילצו את מדינות אירופה להשקיע את הונן בשיקום עצמי ועל כן לא יכלו להרשות לעצמן להמשיך ולשאת בהוצאות הגבוהות הכרוכות בפיתוח התשתיות במושבות ובהחזקת כוחות צבא ומנהל בארצות אלה.

ד. גורמים פולטים:

הקמת הליגה הערבית (1945) - הארגון שימש כגורם מדרבן ומסייע במאבקיהן של העמים הערביים שנשלטו עדיין על ידי המעצמות הקולוניאליות. למעשה הארגון התסיס את הכוחות הלאומיים המקומיים בכל מדינה ערבית כדי שאלו יפעלו לסילוק הכוחות הקולוניאליים - צרפת ובריטניה.

מושג - הליגה הערבית

ארגון שבו חברות כל מדינות ערב. כל מדינה שולחת נציג לארגון והם דנים בנושאים הפאן - ערביים ופועלים לקדם אינטרסים של האומה הערבית כולה. הארגון קיים עד היום.

המאפיינים העיקריים של תהליך הדה-קולוניזציה:

תהליך מורכב והדרגתי: במרבית המדינות מדובר בתהליך שחרור מתמשך ולא במלחמת שחרור חד פעמית זאת משום ניסיון המעצמות לשמור על האינטרסים שלהן ולהתנגד לתהליך הדה-קולוניזציה. המדינות הקולוניאליות ניסו לשמר את מעמדן ולא ויתרו בקלות השליטה במדינות אלו.

תוצאות תהליך הדה-קולוניזציה:

הקמת מדינות עצמאיות:

במזרח התיכון: מצריים, סוריה, עיראק וירדן וישראל.

בצפון אפריקה: מרוקו, תוניס, אלג'יריה.

גבולות המדינות נקבעו על ידי המעצמות האירופאיות - בריטניה וצרפת, עוד לפני שעזבו את המדינות עליהן שלטו. המדינות שקמו לא תמיד קמו על בסיס אתני אחד (כל תושבי המדינה הם עם אחד) ולכן נוצרו סכסוכים מתמשכים בחלק מהמדינות למשל- סוריה ועיראק.

גורל היהודים בארצות האסלאם - 1947 עד 1967

מבוא:
התהליך המרכזי שבו אנו עוסקים הוא: סיום הקיום היהודי בארצות האסלאם בתוך כ- 20 שנה בלבד. ב-1948 חיו בארצות האסלאם כמיליון יהודים. ב-1969 ירד מספרם לפחות מ-200,000 וכיום עומד מספרם על אלפים בודדים. כלומר 80% מכלל היהודים עזבו את ארצות האסלאם בתוך פחות מדור - הגירה חסרת תקדים בעם היהודי. רובם המכריע עלה לישראל ומיעוטם למדינות אחרות.

 פרק זה ננסה לברר את הסיבות לכך.

מספר נתונים לדוגמה:

(הנתונים לקוחים מתוך: ח.סעדון, עצמאות וגורל, משרד החינוך ומכון בן צבי, תשע"א, עמ' 9)

הגורמים שהשפיעו על גורל היהודים

מעמדם ומצבם הכללי של יהודי ארצות האסלאם לפני הקמת מדינת ישראל

א. עד שנות ה-30 של המאה ה- 20 סבלו היהודים בארצות האסלאם מיחס מפלה, ולעיתים אף משפיל ומזלזל מצד האוכלוסייה המקומית. הם היו בדרגה אחת יותר נמוכה משאר האוכלוסייה (ד'ימי) ולכן בעצם לא היו להם בעיות, ובדרך כלל לא חוו היהודים אנטישמיות אלימה דוגמת הפוגרומים במזרח אירופה.

ב. כאשר החל המשטר הקולוניאליסטי, היהודים קשרו את גורלם עם השלטון החדש אשר הציע להם שוויון משפטי ואפשרויות קידום ותעסוקה. הם השתלבו בו, הושפעו מהתרבות האירופאית שהביא עמו, נהנו מפירותיו ושיפרו בדרך כלל את מעמדם המשפטי ואת מצבם הכלכלי כתוצאה מהשפעת שלטון זה.

ג. ככל שהיהודים התקרבו אל השלטון הקולוניאלי הזר כך התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית, עובדה שהובילה להגברת העוינות כלפיהם מצד האוכלוסייה המקומית שראתה בהם חלק מהשלטון הקולוניאליסטי.

ד. בשנות ה- 30 חלה החמרה ביחס האוכלוסייה המקומית אל היהודים והחלו פגיעות פיזיות. התדרדרות נוספת התרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה.

ה. החל מראשית המאה ה- 20, התקיימה פעילות ציונית ענפה בחלק מארצות האסלאם שהתבטאה ב- תנועות נוער, עיתונים ובחינוך ציוני. החל מימי מלחמת העולם השנייה, התרחשה עלייה משמעותית בהיקף פעילות זו, בעיקר בשל הגעת שליחים מא"י לארצות האסלאם.

כל אילו הביאו להתגברות השנאה ליהודים - היהודים זוהו כמקורבי ותומכי המשטר הקולוניאלי. כאשר התחיל תהליך הדה-קולוניזציה העמיקה השנאה ליהודים והתגברה הפעילות נגדם. כבר בשנות השלושים יש פגיעה פיזית ביהודים ולאחר השגת העצמאות של מדינות האסלאם, המצב הלך והחמיר ותהליך הרחקת היהודים מהחברה והפגיעה בהם הגיע לשפל חסר תקדים.

הגורמים שהשפיעו על גורלם של קהילות יהודי האסלאם בעקבות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל

מלחמת העצמאות והשפעתו של הסכסוך הישראלי - ערבי בא"י הפכה את חייהם של היהודים בארצות האסלאם לקשים מאוד ואף בחלק מהמקומות היהודים היו בסכנת חיים של ממש - עיראק, לוב, מצרים.

1. ההשפעה על יהודי האסלאם מתחלקת ל-2 מעגלים

יהודים במדינות המעגל הראשון - הכוונה ליהודים ממדינות שהשתתפו ישירות במלחמת העצמאות נגד ישראל - ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. במדינות אלה הייתה למלחמה השפעה ישירה וקשה על מצב היהודים. בולטת במיוחד מצרים, אשר בה, במקביל לפלישתה לישראל, התערער לחלוטין בסיס הקיום של היהודים. כ-600 מתוכם נאסרו, רכוש רב הופקע ופגיעה פיזית אלימה גבתה מחיר כבד של הרוגים ופצועים.

יהודים במדינות המעגל השני - הכוונה ליהודים מדינות שלא לחמו ישירות נגד ישראל (איראן, תורכיה, תימן, מרוקו ושאר מדינות צפון אפריקה). גם במעגל זה נתנה המלחמה את אותותיה, אך בדרך כלל בעוצמה פחותה. יוצאת דופן בעניין זה הייתה לוב בה התחולל ביוני 1948 גל של אלימות קשה נגד היהודים.

2. השפעת הפאן - ערביות ופעילותה של הליגה הערבית

מגמת הפאן - ערביות שהתחזקה בתקופה זו הדגישה את אחדות העולם הערבי כנגד הישות הציונית שנתפסה כזרוע של האימפריאליזם המערבי. מגמה זו הכניסה גם את מדינות המעגל השני לעימות עם מדינת ישראל וכפועל יוצא מכך - גם את יהודי מדינות אלה. הליגה הערבית הייתה אחד הביטויים הבולטים במגמה זו והשתמשה בשנאה לישראל כגורם מאחד של העולם הערבי.

3. השפעת מדיניות 'חיסול גלויות':

ממשלת ישראל נקטה במדיניות שכונתה 'חיסול גלויות' משמע - העלאת קהילות יהודים שלמות לישראל שנמצאו בסכנה ביטחונית לחייהם. מדיניות זו הייתה בבסיס התפיסה לפיה מדינת ישראל היא מרכז העולם היהודי ועל כן היא האחראית לגורל היהודים בעולם כולו.

מקרה דוגמא : יהדות מרוקו - כדוגמה להשפעתם של גורמים שונים על מצבם של יהודים בארץ אסלאמית

עד למלחמת העולם השנייה ב- 1945

הקהילה היהודית במרוקו הייתה הגדולה מבין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ומנתה כרבע מיליון יהודים. הכיבוש הצרפתי של מרוקו, הביא לשינויים במעמדם ובאורח חייהם של היהודים. מעמד ה"נתין" הנחות (ד'מי) שממנו סבלו היהודים במשך מאות שנים - בוטל, והמודרניזציה שהביא עמו השלטון הצרפתי פתחה בפני היהודים אפשרויות חדשות לפרנסה ולקידום ואכן היהודים התקדמו בתעשייה ובכלכלה. רוב יהודי מרוקו היו מסורתיים באופיים, והקפידו לשמור על קשר הדוק עם הקהילה, רבניה ומוסדותיה.

ימי מלחמת העולם השנייה

כאשר נכבשת צרפת על ידי גרמניה הנאצית ובדרומה הוקם "משטר וישי" - נפלו לידי הנאצים גם יהודי ארצות "המגרב" שהיו בידי צרפת: מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. "משטר וישי" סייע לנאצים במאמציהם לשלב את יהודי צפון אפריקה בתכנית "הפיתרון הסופי". ואולם שלא כמו בתוניסיה ובאלג'יריה - השלטונות המקומיים במרוקו סרבו לשתף פעולה עם "משטר וישי". המלך הצעיר מוחמד החמישי, התנגד להכלת "חוק מעמד היהודים" על יהודי מרוקו. אולם בכל זאת, הורע מצבם של יהודי מרוקו בזמן המלחמה. רבים מהם פוטרו, הם לא הורשו להתגורר מחוץ לשכונת היהודים, ובמקרים קיצוניים אף נערכו בהם פוגרומים. דוגמה לכך היה הפוגרום הרצחני בנובמבר 1942.

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לסוף שנות ה-60 של המאה ה-20

בשנת 1945 מנתה הקהילה היהודית כ-265,000 איש. רוב יהודי מרוקו חיו בערים הגדולות, התפרנסו ממגוון רחב של מקצועות ועסקים, והיו משולבים כך או אחרת בכלכלה ובחברה הערבית. מצב זה השתנה  ללא הכר עם ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל (כ"ט בנובמבר 1947) ותחילתה של מלחמת העצמאות. הסכסוך האלים בין היהודים והערבים בארץ ישראל הקרין ישירות על היהודים במרוקו. החל משנת 1948 החלו מתרחשים פוגרומים בדרגות שונות בקהילות היהודיות במרוקו, דבר שהביא להתגברות העלייה לארץ ישראל.

בשנת 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה והמלך מוחמד החמישי שאף לשלב את היהודים בחברה ובמוסדות השלטון, אולם היהודים עדיין נחשבו לאויבי העמים המוסלמיים. התערבותה של הליגה הערבית בנעשה במרוקו וסירובה של מרוקו להכיר במדינת ישראל ערערו את מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו ונשקפה סכנה ממשית לחייהם. נאסר על היהודים לעלות לארץ ישראל, שם הם היו עלולים להצטרף למלחמה נגד הערבים.

במסגרת מדיניות "חיסול גלויות" של מדינת ישראל, נשלחו למרוקו עשרות שליחים מארץ ישראל. שליחים אלה פעלו במטרה להוציא את היהודים ממרוקו בדרכים לגליות ובלתי - לגליות. (למשל, בדרך הים לספרד). בשנת 1961 נחתם הסכם חשאי שאפשר את יציאתם של יהודים ממרוקו, אם כי לא במסלול ישיר לארץ ישראל ובתמורה לתשלום כופר 50 דולר לעולה. במסגרת "מבצע יכין" עלו לארץ כ-80,000 יהודים ממרוקו בין השנים 1961-1963. בשני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה עזבו את מרוקו כמעט כל היהודים שחיו בה, רובם עלו לארץ ישראל. כיום חיים במרוקו כ- 3,000 יהודים.

מלחמת ששת הימים - 1967

רקע: 

מלחמת ששת הימים הייתה השלישית בסדרת מלחמות שפרצו בין מדינת ישראל ושכנותיה - מדינות ערב, מיום הקמתה של המדינה. קדמו לה מלחמת העצמאות ב- 1948, ומלחמת סיני ")מבצע קדש(" ב- 1956. מלחמת ששת הימים החלה ב-5  ביוני ,1967 ארכה שישה ימים ובסיומה הגדילה מדינת ישראל את שטחה. ישראל כבשה ממצרים - את רצועת עזה ואת חצי האי-סיני, מירדן - את ירושלים העתיקה והגדה המערבית )שטחי יהודה ושומרון,( ומסוריה - את רמת הגולן.   מלחמת ששת הימים מהווה את אחד הניצחונות המפוארים ביותר בעידן המודרני בכלל ובמלחמות ישראל בפרט. תוך זמן קצר הביס צה"ל את צבאות - ערב והשתלט על שטח גדול פי 3 משטח מדינת ישראל. מבחינה היסטורית, המלחמה היוותה מפנה מהותי בתולדות מדינת ישראל מבחינה צבאית, היא הייתה המלחמה המוצלחת ביותר, אך מבחינה מדינית היא יצרה בעיות רבות.

הגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים - מתיחות הולכת וגוברת בין ישראל למדינות ערב:

ב. המאבק על האזורים המפורזים - בהסכם שביתת הנשק עם סוריה אחר מלחמת העצמאות, הוחלט כי שטחים שהסורים כבשו במהלך מלחמת העצמאות, יפונו עד לגבול הבינלאומי ויהיו במעמד של שטחים מפורזים (שטחים שאסורים בכניסת כוחות צבא ונשק).

הפרשנות של ישראל וסוריה לגבי השטחים המפורזים הייתה שונה: ישראל טענה, כי מאחר ששטחים אלה נמצאים בריבונותה, היא יכולה לפתח אותם מבחינה אזרחית ולהקים בהם מפעלי התיישבות וכלכלה, כמו: פרויקט ייבוש אגם החולה ועיבודם החקלאי של השטחים המפורזים.  מצד שני טענה סוריה, כי השטחים האלה נתונים להשגחת האו"ם, ואין לישראל היתר לפעול בהם מכל בחינה שהיא. למרות עמדת סוריה - ישראל עמדה על זכותה להתיישבות ועיבוד האדמות בשטחים אלו.

בסמוך למלחמת ששת הימים, אירעו תקריות בגבול בין חיילים סורים לצה"ל, לדוגמה: תקרית באזור קיבוץ האון )ממזרח לכינרת( - בתגובה לירי סורי, הופעל חיל האוויר בעומק השטח הסורי ובקרבות האוויר הופלו 6 מטוסים סוריים, חלק מהם מעל העיר דמשק. תקרית זו נחשבת לאחת התקריות שקרבו את מלחמת ששת הימים.  בנוסף, סוריה תמכה בגלוי בפעולות חבלה שהחלו להתבצע על-ידי ארגונים פלסטינים, ונתנה להם חסות בשטחה. המתח בגבול ישראל - סוריה החריף.

2. מתיחות בגבול המצרי: הצעדים שנקט נאצר (נשיא מצרים) בתקופה שקדמה למלחמה אפריל - יוני 1967

א. כניסת הצבא המצרי לסיני - ההחמרה במצב בגבול הסורי, והחשש של ברית - המועצות לגורל השלטון בסוריה, הובילו לכך שבריה"מ החלה להזרים למצרים ידיעות מודיעין כוזבות, כאילו ישראל מרכזת כוח צבא עצום בגבולה עם סוריה כדי לתקוף את סוריה. כוונתה של בריה"מ הייתה לדברן את מצרים לבוא לעזרת סוריה ובהזדמנות זו להשיג לעצמה הישגים במזרח התיכון במסגרת "המלחמה הקרה". נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, ידע כי ידיעות המודיעין שסופקו לו על-ידי בריה"מ הן ידיעות כוזבות. הוא גם לא היה מוכן למלחמה מיידית )צבאו היה שקוע במלחמה בתימן,( אך הוא ידע כי אם הוא יבליג, יוקרתו ומעמדו בעולם הערבי ייפגעו. לאחר התלבטות, נאצר בחר להציל את 'כבודו' בעולם הערבי, והוא הזרים כוחות צבא גדולים לסיני, באופן ראוותני ולאור היום 14) במאי .(1967 כניסת הצבא המצרי לסיני הפתיעה את ישראל בעיצומו של מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים ומכאן כדור השלג החל להתגלגל לעבר המלחמה.

ב. דרישת מצרים לפינוי כוחות האו"ם מסיני - מאז מלחמת סיני, הוצבו כוחות של האו"ם בסיני, במצרי טיראן וברצועת עזה כדי לשמור על השקט בגבול ישראל - מצרים וכדי להבטיח את השייט במצרי טיראן. ב- 18 במאי ,1967 נאצר תבע ממזכיר האו"ם לפנות את כוחות האו"ם מסיני. מזכיר האו"ם מיהר לפנות את כוחות האו"ם בצעד חפוז ותמוה ב- 19 במאי, כאשר מזכיר האו"ם לא היה חייב לפנותם )נאצר ראה בכך הוכחה ליעילות המהלך שלו.( בצעד זה נאצר רצה להוכיח למבקריו בעולם הערבי שהוא לא "מסתתר מאחורי הסינר של האו"ם" כפי שהאשימו אותו ואת כוחות האו"ם תפסו חיילים מצריים. הצעד הזה הגביר את המתיחות בין ישראל למצרים.

ג. סגירת מיצרי טיראן בפני ישראל - לאחר שכוחות האו"ם פינו את מיצרי טיראן, נאצר הכריז, בעת  ביקור אצל טייסיו בבסיס חיל האוויר המצרי בביר גפגפה בסיני, ב- 23 במאי, על סגירת מיצרי טיראן בפני אניות ישראליות. לחייליו נאצר אמר: "המים במצרי טיראן הם שלנו, ואם ישראל רוצה במלחמה, אז אהלן וסהלן." נאצר גם המשיך להזרים כוחות צבא לסיני. הצעד הבוטה והמתגרה הזה של נאצר היה הפרה של החוק הבינלאומי, ושימש עילה למלחמה.

ד. ברית הגנה הדדית עם ירדן - ב- 30 במאי 1967, המלך חוסיין התייצב בפני הנשיא נאצר בקהיר וחתם על ברית הגנה הדדית עם מצרים. בהתאם להסכם, הצבא הירדני הועמד בשעת מלחמה תחת פיקוד גנרל מצרי אשר קבע את המטה שלו ברבת עמון, בירת ירדן. כמו כן, הועברו לירדן תגבורות צבא מעיראק וממצרים. מצרים גם חתמה בריתות עם עיראק וסוריה וכך יצרה חזית מאוחדת נגד ישראל בהנהגתה.

3.מתיחות בגבול הירדני - הקמת אש"פ )ארגון שחרור פלסטין( ופעולותיו נגד ישראל:  

בוועידת הפסגה הערבית הראשונה (1964) הוחלט על הקמת אש"פ. בשנת 1965 החל פת"ח (הזרם המרכזי בארגון אש"פ,( בהנהגת יאסר ערפאת, בפעולות טרור וחבלה  נגד ישראל, ומחבלים חדרו לישראל מירדן ומסוריה. ישראל הוטרדה מאד מסוג פעילות חדש זה נגדה והגיבה בפעולות תגמול, בעיקר בשטח ירדן. (הפעולה הבולטת ביותר הייתה פשיטה על הכפר סמוע בדרום הר חברון, ביולי 1966. פעולה זו נערכה לאור היום תוך כדי הפעלת שריון ומטוסים והתנגשות עם הצבא הירדני, הפעולה הזו החריפה את המתח הכללי.( פעולות הטרור של המחבלים נעשו גם בגיבוי סוריה אשר נתנה לאנשי הפת"ח, ולארגוני חבלה אחרים, חסות בשטחה. סוריה ופת"ח האמינו, כי הפיגועים בישראל יאלצו את צה"ל לצאת לפעולות תגמול, וכתוצאה מכך תפרוץ מלחמה כוללת בין ישראל למדינות ערב.

4. תבוסתן של מדינות ערב במלחמת העצמאות  ובמלחמת סיני:

התבוסה של מדינות ערב, במלחמת העצמאות ב- 1948 ובמלחמת סיני ב- 1956 חיזקה את רצונה של מצרים לנקום בישראל על התבוסה. אם כך, המלחמה עם ישראל הייתה רק שאלה של זמן. מצרים חיכתה לזמן המתאים לתקוף את ישראל.

5. מעורבות המעצמות והשפעת המלחמה הקרה:

'המלחמה הקרה' בין ברית-המועצות וארצות-הברית, על אזורי שליטה והשפעה בעולם, הביאה בשנות ה-60 למעורבות של המעצמות במזרח התיכון: ברית-המועצות תמכה בעיקר בסוריה, אך גם במצרים וסיפקה להן נשק רב. ישראל הידקה את יחסיה עם ארצות-הברית ולראשונה - ארה"ב החלה לספק לישראל נשק כבד שכלל טנקים וטילים נגד מטוסים.  המתח הגובר בגבול ישראל - סוריה, הוביל את בריה"מ להגן על המשטר בסוריה על-ידי הסתת מצרים לצאת לעזרת סוריה שכביכול 'מותקפת'.    בריה"מ רצתה לערב את מצרים במלחמה נגד ישראל, ולכן הזרימה ידיעות כוזבות למצרים, על כוונה ישראלית לתקוף את סוריה.

6. המצב הפנימי בישראל - חולשתה של ישראל בעיני הערבים:

בשנים 1967-1966 ישראל הייתה נתונה במשבר כלכלי ופוליטי. בתחום הכלכלי חל מיתון עמוק שגרם לאבטלה גוברת ולדאגה עמוקה לגורלה הכלכלי של ישראל. דור המנהיגות הראשון, בראשות דוד בן גוריון, פינה את מקומו לאחר משבר פנימי ממושך, וראש הממשלה החדש, לוי אשכול, נחשב כאיש מתון והססן.  הערבים ובריה"מ, תפסו את המצב הכלכלי והמצב הפוליטי הקשה בישראל, כסימנים להיחלשות ישראל ולירידה בעוצמתה.

תגובת ישראל - נערכת למלחמה:

א. ישראל הגיבה בתגבור כוחות השריון בסיני, בגיוס כוחות המילואים ובכניסה לכוננות מלחמה. במהלך שלושה שבועות, שררה בישראל אווירה של 'המתנה' )תקופת 'ההמתנה') שהחריפה את החרדה והדאגה מפני הלא נודע )רמטכ"ל צה"ל היה אז יצחק רבין, ומפקד חיל-האוויר היה מרדכי הוד.( בתקופה זו גם הייתה אווירה של עזרה הדדית בעורף שהתבטאה בהכנת מקלטית ובחלוקת מזון.

ב. הוקמה ממשלת אחדות לאומית - רוב סיעות הכנסת תמכו בממשלה והיה להן ביטוי בהרכבה )ראש הממשלה היה לוי אשכול, שר הביטחון היה משה דיין - גיבור מלחמת סיני, ומנחם בגין היה שר ללא תיק.( המינוי של משה דיין התפרש בישראל כהכרעה בעד מלחמה. כך תפסו זאת גם המצרים.

ג. במקביל ישראל החלה במגעים מדיניים במטרה להגיע להסדר שימנע את פרוץ המלחמה וכשאלו לא הבשילו:

ד. ישראל פתחה ב"מלחמת-מנע" (החלטה מדינית על פעולה צבאית נרחבת שנועדה למנוע ממדינת אויב לתקוף ראשונה במלחמה מתוכננת מצדה).

צפו סרטון, האם העובדה שישראל פתחה במלחמת מנע, היא הגורם המשמעותי לפתיחת המלחמה או שיש כאן גורם משמעותי אחר?

מלחמת ששת הימים- חדשות מהעבר 

מהלך המלחמה בחזית עם מצרים, ירדן וסוריה

בחזית המצרית

ב- 5 ביוני ,1967 בשעות הבוקר, החלה התקפת פתע של חיל האוויר הישראלי על שדות התעופה של מצרים ('מבצע מוקד'). רוב מטוסי חיל האוויר המצרי הושמדו על הקרקע תוך מספר שעות, ואלה שהצליחו להמריא, הופלו בקרבות אוויר. שדות התעופה המצריים נהרסו. חיל האוויר המצרי חדל לשמש גורם העלול לסכן מטרות בישראל או לשבש את התקדמות חילות היבשה של צה"ל. חיל האוויר הישראלי המשיך ותקף את חילות האוויר של ירדן, סוריה ועיראק.  עד היום השישי למלחמה - נכבשו מידי מצרים רצועת עזה וחצי האי-סיני וחיל הים הישראלי השתלט על מיצרי טיראן.

בחזית הירדנית

למרות אזהרה ישראלית לחוסיין (מלך ירדן) לא להצטרף למלחמה, כי אין לישראל כוונה להילחם בירדן, ירדן הצטרפה למלחמה. ירי של הצבא הירדני על ירושלים הביא להתקפת צה"ל נגד ירדן, ותוך שלושה ימים ישראל כבשה מידי ירדן את הגדה המערבית )שטחי יהודה ושומרון( ואת ירושלים העתיקה ובמרכזה - הכותל וכן את מזרח ירושלים.

בחזית הסורית

צה"ל חיסל את מרבית חיל האוויר הסורי, אך בכל ימי המלחמה, הסורים הפגיזו את יישובי אצבע הגליל, עמק הירדן ועמק החולה. ב- 9 ביוני, ביום החמישי למלחמה, החל צה"ל להתקדם לעבר  רמת הגולן. תוך יומיים רמת הגולן כולה הייתה בידי ישראל, כולל החרמון והעיר קונטרה. תושבי עיירות וכפרים סוריים ברחו לתוך סוריה למעט כפרים דרוזיים(. האיום הסורי מעל יישובי הצפון הוסר.

תוצאות המלחמה (בטווח המיידי)

 1. אבדות: 

לישראל היו כ-800  חללים וכ-2600  פצועים. לצבאות ערב היו כ-20,000  הרוגים. נשק רב שהיה בידי צבאות מצרים, סוריה וירדן הושמד או נלקח שלל.

2. כיבושים/שטחים: 

- מדינת ישראל כבשה, ושלטה עתה, על שטח גדול יותר פי 3 משטחה הקודם. כיבוש חצי האי סיני, ממצרים, העניק לישראל עומק אסטרטגי ושוב לא היה חשש מהתקפת פתע של הצבא המצרי. כוחות מצריים חנו מאות קילומטרים מישראל, והצבא המצרי היה חשוף לפגיעות חיל האוויר הישראלי. שדות תעופה מצריים בסיני היו עתה בידי צה"ל, וחיל האוויר הישראלי נמצא דקות טיסה מיעדים מצריים. כוחות צה"ל הגיעו עד לתעלת סואץ והוסר ההסגר על מיצרי טיראן.

- כיבוש רמת הגולן, מידי סוריה הרחיק את יישובי הצפון והכינרת מטווח התותחים הסוריים. דרום סוריה היה נתון לתצפית של ישראל ששלטה ברמת הגולן וצה"ל חנה במרחק של שעה מדמשק.

- כיבוש שטחי יהודה ושומרון )הגדה המערבית( וירושלים המזרחית מידי ירדן, הביא להרחקת האיום הירדני ממרכזי אוכלוסייה בישראל )ביטוי נוסף לעומק האסטרטגי בו זכתה ישראל.(

3. אוכלוסייה:

לשליטת ישראל נוספו מעל מיליון פלסטינים ברצועת עזה והגדה המערבית )שטחי יהודה ושומרון.( בנוסף, ישראל שלטה על אוכלוסיית הכפרים הדרוזיים ברמת-הגולן.

4. ירושלים:

ב- 28 ליוני 1967 הכנסת החליטה על החלת המנהל והחוק הישראליים על ירושלים המזרחית, ועל איחודם של שני חלקי העיר - החלק המערבי והחלק המזרחי, ירושלים אוחדה.

השפעות המלחמה על מדינת ישראל בתחום החברתי, כלכלי, פוליטי והביטחוני

1. בתחום החברתי -  שינוי מצב הרוח: 

את אווירת הייאוש והחרדה ששררה בישראל ערב מלחמת ששת הימים, החליפה אווירה של אופוריה והתעלות. רבים נטו להאמין, כי הערבים למדו לקח וכי עתה יהיו מוכנים לעשות שלום בכל מחיר. שר הביטחון משה דיין, אמר כי הוא ממתין לטלפון מהערבים. נוצרה תחושה של עוצמה והתרוממות רוח, תחושה כי ישראל היא בלתי - מנוצחת והיא אימפריה אזורית. תחושה זו גרמה לזלזול בכוחם של הערבים ולשאננות שתתרסק מול המציאות בפניה של ישראל, כמה שנים מאוחר יותר, בהפתעת מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 .    הרגשת האופוריה גרמה להעלאת מעמדם של קציני הצבא הבכירים בציבור, והם נהנו מהערצה ללא תקדים.

2. בתחום הכלכלי :  

ישראל שיפרה את מצבה הכלכלי. בתקופה שלאחר המלחמה המשק הישראלי עבר ממצב של מיתון לשגשוג כלכלי. יבוא ההון וההשקעות למדינת ישראל גדל מאוד וכן התרומות מרחבי העם היהודי בעולם.

בנוסף, החלה ארה"ב לשלוח סיוע כלכלי לישראל. הגידול בהשקעות ההון הביא להרחבת התעשייה והיקף התעסוקה, לגידול בייצור ולירידה באבטלה. יחסים כלכליים החלו להתפתח בין מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה וסיני. המשק הישראלי קלט מוצרי חקלאות וכוח-אדם מ"השטחים." ישראל שיווקה מוצרי תעשיה לשווקים הערבים ב"שטחים," ורמת החיים שם עלתה. לגאות הכלכלית ולעליה ברמת החיים היו גם תופעות שליליות. היבוא לישראל גדל, ועמו הדרישה למוצרי מותרות. התעשרות מהירה של יזמים, קבלנים וסוחרים העמיקה את הפערים החברתיים-כלכליים בציבור. כוח העבודה שהיה כולו בידי היהודים החל עובר בהדרגה לערביי "השטחים," והחל ניצולם ככוח עבודה זול לדוגמא בענף הבנייה.

3. בתחום הפוליטי:

א. הוויכוח הציבורי על עתיד השטחים:  

לאחר המלחמה התגבשו מחנות פוליטיים שמלווים אותנו עד עצם היום הזה. בישראל החל ויכוח פוליטי, על עתיד השטחים, בין גורמי ימין לגורמי שמאל.

גורמי ימין בישראל, שמהם צמחה תנועת 'גוש אמונים' ראו ב"שטחים" - שטחים משוחררים, נחלת אבות מימי התנ"ך שחזרו לשלטון המדינה היהודית, והם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ויש ליישבם. אנשי 'גוש אמונים' החלו להקים יישובים, שהפכו עם השנים למפעל ההתנחלויות. הם רואים ב"שטחים" גם נכס אסטרטגי, ומתנגדים להקמת מדינה פלסטינית בשטחים אלו.

מולם - גורמי שמאל, הטוענים כי על ישראל למסור שטחים אלו למדינות ערב תמורת שלום. הם רואים "בשטחים", "שטחים כבושים" ההופכים את ישראל למדינה מדכאת וכובשת עם אחר. תפיסה זו המיוצגת על-ידי תנועת 'שלום עכשיו' התומכת בדרישות הפלסטינים לנסיגה ישראלית לקווי גבולות 1967 ולהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל.

ב. חיזוק הקשר בין ישראל לבין יהודי התפוצות:

לאחר הניצחון התחזק מעמדה של מדינת ישראל בעיני יהודי התפוצות והם החלו לראות בה ציר מרכזי בחיי העם היהודי ומקור לגאווה. הזדהותם של יהודים בכל העולם עם מדינת ישראל, גברה ויהודים בעלי ממון שוכנעו, כי ביטחונה ושגשוגה של ישראל נחוצים להמשך קיומו של העם היהודי כולו. יהודי העולם תמכו בישראל מבחינה כלכלית ועשרות אלפי מתנדבים ועולים הגיעו לארץ ובכך חיזקו את הקשר בין מדינת ישראל לבין היהודים ברחבי העולם. גם התיירות היהודית לארץ גדלה.

4. בתחום הצבאי - בטחוני הסרת האיום על מדינת ישראל, התעצמות צה"ל ושינוי האסטרטגיה הצבאית של צה"ל:

לאחר המלחמה ישראל החלה לשפר את אמצעי הלחימה של צה"ל. חיל האוויר גדל פי שניים ורכש מטוסים מארצות-הברית. חיל השריון הכפיל את מספר הטנקים שלו. הייצור הביטחוני גדל פי 5 בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה, ותקציב הביטחון גדל באופן ניכר. סכנת האיום הישיר על מדינת ישראל הוסרה, קווי האש היו רחוקים ממרכז הארץ. זה אפשר לצה"ל לעבור מאסטרטגיה של מלחמת מנע לאסטרטגיה של בלימה.

מלחמת ההתשה: לאחר תבוסתו המוחצת של הצבא המצרי במלחמה, החלה מצרים, באוקטובר 1968 בהפגזות כבדות על כוחות צה"ל הממוקמים בגדה המערבית של תעלת סואץ. הפגזות אלו, שהלכו והתגברו, זכו לכינוי "מלחמת ההתשה." המטרה הייתה: לכפות על ישראל נסיגה מהשטחים שכבשה.

5. בתחום המדיני - יחסים בינלאומיים:

א. קשרי חוץ של ישראל:

היחסים עם ארצות-הברית התהדקו. ארה"ב הפכה להיות בעלת הברית וספקית הנשק העיקרית של ישראל. תמיכתה של ארה"ב בישראל באה לידי ביטוי גם בסיוע כספי נרחב ובתמיכה בישראל במוסדות בינלאומיים. המלחמה הביאה להתקררות היחסים עם צרפת, שנשיאה, דה-גול, זעם על ישראל שפתחה במלחמה בניגוד לאזהרותיו. צרפת המשיכה במדיניות האמברגו )חרם( הצבאי על ישראל )צעד שדירבן את פיתוחם של תעשיות צבאיות בישראל.( ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי, שתמכו במדינות ערב, ניתקו את יחסיהן עם ישראל והאשימו אותה בתוקפנות. לצעד זה הצטרפו גם כמה מדינות באפריקה. לעומת זאת, רוב מדינות המערב חשו אהדה עצומה לישראל, נוכח גודל ניצחונה, הם ראו בה מעצמה אזורית במזרח- תיכון, דבר שהביא להתחזקות מעמדה הבינלאומי של ישראל.

ב. החלטה מספר 242

בנובמבר 1967 מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה מספר 242, בקשר למלחמת ששת הימים ותוצאותיה. ההחלטה הדגישה את הצורך בשלום צודק ובר-קיימא שבו תוכל כל מדינה באזור לחיות בביטחון ובחופש. ההחלטה קראה לישראל לסגת משטחים  שנכבשו, ובנוסף, ההחלטה קראה לסיים את מצב הלוחמה, לכבד את השלמות הטריטוריאלית והעצמאות של המדינות ואת חופש השייט בנתיבי השייט הבינלאומיים.

השפעת המלחמה על הפלסטינים ועל מדינות ערב

השפעות המלחמה על הפלסטינים:

הבעיה הפלסטינית הלכה והחריפה אחרי המלחמה. הימצאות מיליון פלסטינים, תחת שלטון מדינת ישראל לאחר המלחמה, בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה, הביאה להקצנה בעמדותיהם והזהות הפלסטינית של ערביי מדינת ישראל התחזקה, אם כי ישראל השתדלה לשמר את החוקים הקיימים בכל אזור )החוק הירדני בגדה המערבית והחוק המצרי ברצועת עזה.( בכל זאת יש לזכור, כי הפלסטינים היו תחת ממשל צבאי ישראלי ואיבדו חלק גדול מזכויותיהם הפוליטיות. מעמדו של אש"פ הלך והתחזק, ובעקבות זאת התרבו פעולות החבלה והטרור הפלסטיני נגד מטרות ישראליות בחו"ל ונגד אוכלוסייה ישראלית בתוך המדינה. ישראל הגיבה לטרור הפלסטיני בפעולות תגמול. בהיבט הכלכלי, רמת החיים של האוכלוסייה הפלסטינית, ביהודה שומרון ורצועת עזה, עלתה, בזכות שיתוף הפעולה הכלכלי בין האוכלוסייה לבין ישראל. ב- 1987 האינתיפאדה הראשונה פרצה והיחסים בין ישראל לפלסטינים - החמירו.

 השפעת המלחמה על מדינות ערב:

על מדינות ערב היה לשקם את צבאותיהן ההרוסים. מדינות ערב הסתייעו מאוד בבעלת בריתן, ברית-המועצות. בריה"מ העמיקה מאוד את מעורבותה במצרים ובסוריה והעניקה להן כמויות נשק אדירות ובאיכות גבוהה, במטרה להגדיל את עוצמתן. מדריכים ויועצים סובייטיים הגיעו למצרים, וטילי קרקע - אוויר, מתוצרת בריה"מ, הוצבו לאורך הגבולות של מצרים. הייתה לכך השפעה על החלטת נאצר לפתוח במלחמת ההתשה נגד ישראל. בעולם הערבי, תוצאות המלחמה הצטיירו כהשפלה קשה, דבר שחידד את הצורך בנקמה.

בעולם הערבי התפתחו גישות שונות ביחס לישראל:

1. גישה קיצונית - גישת הסירוב: מיד לאחר המלחמה התכנסה בחרטום, בירת סודאן, ועידת פסגה ערבית. בוועידת חרטום נקבעו "שלושת הלאווים:" לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא לעריכת משא ומתן עם ישראל. הגישה הקיצונית של 'חזית הסירוב' היא גישתן של סוריה, עיראק, לוב ושל ארגוני המחבלים, שקראו להמשך המאבק המזויין בישראל כדי להביא להשמדתה.

2. גישת ביניים: גישה שטענה, כי מאחר שאי אפשר להביס את ישראל בדרך צבאית )על רקע תבוסות הערבים לישראל במלחמות ,1948 1956 ו,(1967 - הרי שיש להיאבק בה בדרך מדינית שתביא לנסיגתה מהשטחים שכבשה, לדוגמה: להיאבק באמצעות החלטת האו"ם ,242 שקראה לישראל לסגת משטחים שכבשה. על-פי גישה זו, הזמן פועל לטובת הערבים, וישראל תיחלש בהדרגה אם לא תחוש באיום ערבי.

3. גישה מתונה: גישה שקראה לערבים להכיר, בלית ברירה, בקיומה של ישראל, אך להביא לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, ולהקמת מדינה פלסטינית לצידה. גישה מתונה זו אומצה על-ידי מדינות כמו: מצרים וירדן שאכן חתמו, לאחר משא ומתן ממושך, על הסכמי שלום והכרה בישראל - מצרים ב- 1978 וירדן ב- 1994 גישה מתונה זו מבטאת שינוי שהחל בעולם הערבי, לאחר מלחמת ששת הימים, שינוי שקורא לנקוט בדרכים דיפלומטיות להשבת אדמותיהם הכבושות של הערבים, בעוד שעד אז דובר רק על דרך צבאית.

מלחמת יום הכיפורים

להאזנה לקריינות שמלווה את התקציר שלפניכם הקליקו:

מלחמת יום הכיפורים פרצה בצהרי יום הכיפורים תשל"ג ונמשכה 19 יום (6.10.73- 24.10.73). היא הייתה אחת המלחמות הקשות שידעה ישראל. הייתה לה השפעה גדולה על תהליכים פנימיים שהתרחשו בישראל ועל תהליכים במדיניות החוץ. 

הגורמים למלחמה

1. שאיפת ארצות ערב למחוק את כישלון מלחמת ששת הימים

הגורם המרכזי והבסיסי למלחמת יום הכיפורים היה הרצון של סוריה ומצרים למחוק את חרפת מלחמת ששת הימים. להחזיר את השטחים שישראל כבשה מהם (רמת הגולן וסיני), להשיב לעצמן את כבודן האבוד ולהחזיר לצבאן את היוקרה שאבדה להן. במלחמת ששת הימים הצליח צה"ל, במתקפת פתע, לפגוע אנושות בצבאות ערב, ותוך שישה ימים הביס אותם וכבש שטחים נרחבים, ובהם חצי האי סיני, מידי מצרים, ואת רמת הגולן מידי הסורים. מלחמה זו, בהמשך למלחמות הקודמות שבהן ניצחה ישראל (מלחמת העצמאות ומלחמת סיני ב- 1956), נתפסה כ-"סיבוב" נוסף במאבק המתמשך בין ישראל לשכנותיה. התבוסה, ואתה הבושה שספגו מדינות ערב, יצרו את הקרקע להתלקחות נוספת.

2. חסימת הערוץ המדיני

נשיא מצרים אנואר סאדאת הבין כי  לא ניתן למחוק את קיומה של מדינת ישראל ולכן הוא פנה למדיניות חדשה שתכליתה השבת חצי האי סיני לידיים מצריות תמורת הסכם. במקביל להתחזקותה הצבאית של מצרים, העביר סאדאת כמה מסרים חשאיים לישראל שעיקרם שלום תמורת החזרת סיני, אולם מנהיגינו דחו יוזמה זו על הסף כיוון שלא האמינו ברצינות ההצעות. גולדה מאיר, ראש הממשלה באותה תקופה, לא הייתה מוכנה לנסיגה משמעותית מקו תעלת סואץ וסירבה לפתוח במגעים עם מצרים. צמרת השלטון הישראלית ראתה בסאדאת אדם חלש והתעלמה מסימנים שהעידו על העזה וחדשנות במדיניותו, כגון הקשרים שהחל ליצור עם ארצות הברית ופינוי אלפי יועצים צבאיים סובייטיים (רוסיים) שפעלו בשטח מצרים. המלחמה נפתחה בשעה שהערוץ המדיני נחסם. ישנם חוקרים הטוענים כי סאדאת תכנן את המתקפה על ישראל כאמצעי לכפות על ישראל משא ומתן מדיני.

הסיבות לכך שישראל הופתעה ולא הייתה מוכנה

1. המציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים, בה הייתה ישראל בעמדת כוח צבאית ברורה מול מדינות ערב וזלזול ביכולתם הצבאית.

2. אמונה ביכולתו של חיל האוויר להכריע לבדו במלחמות לאחר ההצלחה המרשימה במלחמת ששת הימים.

3. הסתמכות על קו הביצורים בתעלת סואץ, קו בר-לב, והישענות על הקונספציה שיש בו תשובה למִתְקָפה מצרית אם תבוא.

4. ביטחון כי מערך המודיעין יספק התראה מספיקה (של כמה ימים לפחות) לפני כל מלחמה, כדי שישראל תוכל לגייס את מערך המילואים שלה. כֶּשֶל של המודיעין בפרשנות הידיעות שהגיעו על הכנות של מצרים וסוריה למלחמה, ואי מתן התראה למלחמה. השפעת "הקונספציה", ההנחה שמצרים לא תצא למלחמה לפני שתשלים את בניית כוחה (לא צפוי לפני 1975), על הפרשנות שנִתְנה למידע המודיעיני שנאסף. טענת צמרת המודיעין, עד בוקר ה- 6 באוקטובר, כי יש "סבירות נמוכה למלחמה", דבר שמנע את גיוס המילואים בזמן. פרשת כִּשְלון המודיעין ואי מוּכַנוּתוֹ של צה"ל למלחמה כונתה "המחדל".

5. הצלחת ההטעיה המצרית-סורית והסוואת ההכנות למלחמה.

קשיים שנוצרו בגלל ההפתעה

1. גורם ההפתעה מנע זמן היערכות של 48 שעות, שנחשב כמינימום בתכניות צה"ל לגיוס מילואים ולהתארגנותם ללחימה. הגיוס היה מאוחר ונוהל בחיפזון, והכוחות שהיו בשטח לא החזיקו מעמד.

2. מחסני החירום לא היו ערוכים לקליטת מגויסים כה רבים ובחלקם חסרו אמצעי לחימה בסיסיים ביותר בשל ארגון ופיקוח לקויים.

3. בפיקוד העליון בצה"ל ובדרג המדיני שררו בלבול ומבוכה. צה"ל נאלץ להגיב במקום ליזום, ולכן בשלב הראשון, פעולות צה"ל נעשו מתוך מטרה לבלום ולהתגונן, ולא מתוך שיקולים ארוכי טווח.

תוצאות המלחמה (בטווח המידי)

1. מצב החזיתות בתום המלחמה: 

בצפון: צה"ל הצליח להדוף את הסורים עד לקו הגבול ואף להתקדם אל תוך שטח סוריה עד למרחק 40 ק"מ מדמשק.

בדרום: הצליח צה"ל לחצות את התעלה לצידה המערבי (המצרי), לכתר כוח מצרי גדול בשטח סיני (הארמייה השלישית) ולהגיע עד למרחק של 101 קילומטר מקהיר.

2.אבדות כבדות: לסיום המלחמה לא התלוותה אותה תחושת ניצחון ששררה בסיום מלחמות העצמאות וששת הימים. התחושה הייתה שישראל נחלצה מסכנה ממשית ויצאה ממלחמה זו בשן ועין. למרות הישגיו לא נתפס צה"ל כצבא שהצליח להשיג ניצחון מזהיר. מחיר המלחמה היה כבד מאוד:  2656 הרוגים, 7251 פצועים, 294 שבויים, עשרות נעדרים ואבדות כבדות במטוסים וטנקים ופגיעה בכושר הצבא.

השפעות ותוצאות של מלחמת יום הכיפורים

השפעות חברתיות פוליטיות :

• טראומה לאומית. פגיעה בתחושת הביטחון, באמונה המלאה בצבא ובתפיסה הביטחונית. 
• ערעור מעמדן של דמויות כמו הרמטכ"ל ושר הביטחון (משה דיין) שזכו עד כה לאמון מלא מהציבור.
• קושי רב להתמודד עם מספר הקורבנות העצום שספגה ישראל: 2,656 הרוגים ו- 7,251 פצועים, 301 שבויים, ו-17 נעדרים.
• הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט, שמצאה את הדרג הצבאי אשם במחדל אך פטרה את הדרג המדיני מאחריות.
• ביקורת אזרחית על הדרג המדיני ועל ממצאי ועדת החקירה. הקמת תנועת מחאה עממית שמארגנה היה מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפסט" בתעלה, המוצב היחיד שלא נפל בידי המצרים, אשר לאחר המלחמה פתח בשביתה מול משרד ראש הממשלה ועורר תנועה ציבורית שהובילה להתפטרות שר הביטחון משה דיין, ולאחר מכן התפטרות גולדה וכל הממשלה (אפריל 1974).
• חילופי שלטון: המהפך של 1977 שהעלה את מנחם בגין לשלטון.
• חיזוק 2 תנועות חברתיות אזרחיות: "גוש אמונים" שדגלה ביישוב שטחי יהודה, שומרון ועזה, מתוך אידיאולוגיה דתית פוליטית של אמונה בארץ ישראל השלמה, כדי לממש את הישגי מלחמת ששת הימים, וכדי לרומם את רוח העם. "שלום עכשיו" שטענה כי ישראל אינה מממשת את כל שביכולתה כדי לנסות ולהגיע להסדר שלום עם העולם הערבי והציעה הצעות לוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום.
• אבדן התמימות והאמון שאפיינו את החברה הישראלית עד למלחמה. ההכרה כי גם גנרלים בצבא שלנו יכולים לטעות והם אינם צריכים להיות המומחים הבלעדיים לנושאי צבא וביטחון.

השפעות בתחום יחסי ישראל ומדינות ערב

• השגת ניצחון צבאי על ידי ישראל למרות תנאי הפתיחה הקשים (בסיומה של המלחמה תותחי ישראל איימו על דמשק, הדרך לקהיר הייתה פתוחה לפני צה"ל) השיבה לה את גורם ההרתעה.
• תחושת ניצחון והישג ערבי בעקבות ההישגים בתחילת המלחמה, בכך שהצבא המצרי שהה ממזרח לתעלה בסיום המלחמה ובכך שאחרי המלחמה תעלת סואץ הוחזרה למצרים וקונייטרה הוחזרה לסוריה.
• תחושה של השבת הכבוד הערבי. נכונות של שני הצדדים להיכנס למו"מ על שלום שהחל בביקור סאדאת בישראל ב-1977 והסתיים בהסכם השלום עם מצריים ב-1979.

השפעות בתחום הכלכלי

העלייה בשנות החמישים והשישים

מבוא:

במגילת העצמאות ישנה פנייה ליהודי העולם  "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, התחדשה העלייה המסיבית למדינת ישראל.

היקף העלייה וארצות המוצא של העולים

תוך שלוש שנים הגיעו לישראל כ- 700,000 יהודים. אם ערב מלחמת העצמאות האוכלוסייה היהודית בישראל מנתה כ- 650,000 נפשות, אז במהלך שלוש שנים האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה. במהלך שני העשורים ('60-'50) הגיעו למדינת ישראל למעלה ממיליון (1,100,000) עולים. הגירה זו ייחודית במינה וחסרת תקדים מבחינת היחס שבין כמות המהגרים לבין כמות האוכלוסייה הקולטת.

מרבית העולים הגיעו מהארצות הבאות:

·       צפון אפריקה (לוב, מצרים ומרוקו): בשני גלים עיקריים, באמצע שנות החמישים ובתחילת שנות השישים).

·       המזרח התיכון (תימן ועיראק): במבצעי העלייה "על כנפי נשרים" ,"עליית עזרא ונחמיה". וכן עולים בדרך היבשה מסוריה ולבנון.

·       אירופה: בעיקר עקורים ששהו במחנות פליטים בגרמניה ואוסטריה וממחנות המעצר בקפריסין, וכן יהודי בולגריה שלא נפגעו בשואה, ומהמדינות הקומוניסטיות פולין ורומניה.

הגורמים לעליות

1.    מלחמת העצמאות - במהלך 1948 יהודים רבים שחיו במדינות ערב נגדן לחמה ישראל באותה שנה, קבלו בהתרגשות גדולה את הידיעה על הקמתה של מדינת ישראל. יחד עם זאת, הייתה זו התרגשות מאופקת מחשש להחמרה ביחסים שבינם לבין שכניהם המוסלמים. במדינות מסוימות, בעיקר לאחר המלחמה, היהודים סבלו מאד מיחס עוין שהתעורר בקרב שכניהם המוסלמים.

2.    הקמת מדינת ישראל (חיסול גלויות) - עבור יהודים רבים, הקמתה של מדינת ישראל יצרה אפשרות לחיים חדשים בתוך מדינה יהודית. סיום המנדט הבריטי וחוק השבות שנחקק ב- 1950 ואפשר לכל יהודי בעולם לעלות לישראל, הסירו את כל המגבלות שהיו על עליית יהודים לישראל בתקופת המנדט הבריטי.

3.    דה-קולוניזציה במזרח התיכון וארצות צפון אפריקה - סיום המשטרים הקולוניאליים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, היווה גורם נוסף לעליית יהודים לישראל. יהודים רבים נהנו מיחסים טובים מאד עם השלטונות הקולוניאליים (בריטניה וצרפת), והמעבר באותן ארצות לחיים תחת משטרים לאומיים עצמאיים, איים לפגוע באיכות החיים של חלק מן היהודים. בנוסף, התעורר חשש שעם העזיבה של הצרפתים, התנועות הלאומיות יגלו עוינות כלפי היהודים שנחשבו לזרים ונחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות הקולוניאליים. 

4.    סיומן של מלחמת העולם השנייה והשואה - עם סיומה של השואה התדלדלה באופן משמעותי כמות אוכלוסיית יהודי אירופה. חלק גדול מהניצולים היו מרוכזים במחנות עקורים באירופה ומחנות מעצר של מעפילים בקפריסין, יהודים אחרים חיו במדינות קומוניסטיות כמו ברה"מ, ורומניה. הקמתה של מדינת ישראל העניקה אפשרות מידית לשחרורם של העקורים והבאתם לישראל. מאמצע שנות החמישים ותחילת שנות השישים הגיעו לישראל גם יהודים מרומניה, פולין והונגריה.    

מאפייני העלייה: עליית הצלה, עלייה מבוקרת ועלייה חשאית.

ניתן להבחין בשלושה סוגים של עלייה לארץ בשנים הללו:

1. עליית הצלה: "חיסול גלויות" - העלאת יהודים ממדינות האסלאם שנשקפה להם סכנה קיומית ומדינת ישראל עשתה ככל שביכולתה להוציאם משם. בחירת השם משקפת את המצוקה שבה היו נתונים היהודים בארצות האסלאם.

לדפוס ארגון זה שני מאפיינים מרכזיים:

ביטחוני - מדיני: הערכה שבתוך זמן קצר יורע עוד יותר מצב היהודים בארצם, ועל כן חייבים להעלותם ומהירות: דפוס הפעולה שהתחייב היה לפעול במהירות.

2. עלייה מבוקרת: (עלייה סלקטיבית) ממדינות שבהן מצבם היחסי של יהודים היה סביר ואין סכנה שמאיימת על חייהם. ההחלטה על המיון נעשתה תוך קביעת סדרי העדיפות בהתחשב במצב הכלכלי - בטחוני של היהודים באותה מדינה, גודלה של הקהילה, ולעיתים אפילו ממצב הבריאות של היהודים החיים בה.

מדיניות זו זכתה לביקורת בטענה לפגיעה בזכויות האדם וכי היא סותרת את הכתוב במגילת העצמאות.

המועמדים לעלייה נבחרו מבין אלה שעמדו בתנאים הבאים: גיל, מס' הנפשות במשפחה וכשירות בריאותית. כלומר שהמדינה העדיפה לעלות ארצה את הכשירים בעיניה לעבודה כדי שלא יהפכו לנטל כלכלי. בנוסף, נעשו מאמצים להעניק טיפול בריאותי ביהודים שנזקקו לכך וריפויים טרם עלייתם לישראל. התהליך היה ארוך ומייגע, למשל יהודי מרוקו שהועברו למחנות טיפול בצרפת (בעיר מרסיי) והמתינו שם זמן רב לפני עלייתם לארץ. חשוב להדגיש שהמיון התקיים בפרט בקרב יהודי תוניסיה ומרוקו.

3. עלייה חשאית:

עלייה חשאית נקראת כך משום שהתבצעה באופן חשאי, שאינו גלוי. בתקופות שונות, חל איסור העלאת העולים ממדינות שונות (מרוקו ,תימן ,לוב, עיראק, ארצות מזרח אירופה), על כן התבצעה העלייה באופן חשאי. באמצע שנות ה-50 בעקבות המאבק הלאומי בקולוניאליזם עלו ממרוקו כ- 70 אלף יהודים באופן חשאי והעלייה אורגנה על ידי 'המוסד'. בעקבות 'מבצע קדש' ב-1956 הועלו האופן חשאי ממצרים 13 אלף יהודים. במהלך שנות ה-50 עלו יהודים מהמדינות הקומוניסטיות בראשן פולין ורומניה. קדם לכך משא ומתן ממושך עם אותן מדינות שמהן נאסרה העלייה.

במחצית הראשונה של שנות ה-60 הגיעו למעלה מ-200 אלף עולים רובם מצפון אפריקה אסיה ורומניה.

תהליך הקליטה - הקשיים והתמודדות:

הקשיים בהיקף העלייה:

היישוב היהודי בארץ מנה עם קום המדינה כ-650 אלף תושבים. בשנים 1948-1951 עלו כ- 700 אלף תושבים. בתוך שלוש שנים הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. העולים הגיעו בפרק זמן קצר, ממקומות שונים ומתרבויות שונות. העולים דיברו בשפות שונות וחלקם הגדול הגיע ללא רכוש. היה זה תפקידה של המדינה הצעירה לקלוט את כמות העולים הגדולה בפרק זמן קצר. דוד בן גוריון קרא לתת עדיפות לעלייה על פני כל נושא אחר, למרות הקשיים הרבים. 

צפה בסרטון מהדקה ה-07:48. באיזה אופן התמודדה מדינת ישראל עם תנאי החיים הקשים בראשיתה של המדינה?

תקופת הצנע והמעברות

הקשיים במצבה הכלכלי של הארץ בזמן קליטת העולים:

תכנון הכלכלה בארץ הביא עמו מרכיבים ייחודיים למדינה הצעירה. ההוצאות היו רבות: בניית צבא והכשרתו, גיוס חובה, 'מבצע קדש' ומלחמת ששת הימים. באותן שנים (שנות החמישים) הונהגה בישראל מדיניות צנע (מלשון צנוע). מדינות זו בקשה לאפשר למדינה לבצע חלוקה שוויונית וצודקת של מוצרי מזון בסיסיים לכלל אזרחי המדינה. זאת מאחר והמצב הכלכלי היה קשה ומוצרים בסיסיים לא היו בהישג יד עבור כולם. אזרחי ישראל קנו מוצרי מזון באמצעות תלושים בחנויות מסוימות שהיו מיוחדות עבור מוצרים מסוימים, בעיקר מוצרי מזון בסיסיים. 

התמודדות עם קשיי העולים:

בעיית הדיור :

העולים הראשונים שהגיעו לישראל (עוד בזמן מלחמת העצמאות) שוכנו בישובים ערבים נטושים, ובמיוחד בשכונות ערביות שננטשו בערים ערביות, כמו יפו, טבריה, עכו, לוד ורמלה. כאשר מקומות הדיור בשכונות הנטושות התמלאו, ולא נותר עוד מקום להקצות לטובת העולים החדשים, הוקמו מחנות עולים. מטרת המחנות הייתה לתת מענה מידי לעולים שהגיעו. עולים שהגיעו למחנות, עברו בדיקות רפואיות, ומשם הופנו לדיור קבע. תקופת השהייה במחנות העולים הייתה אמורה להיות קצרה, עד מספר שבועות, אלא שבפועל התקופה התארכה. התנאים במחנות היו קשים. העולים חיו בצפיפות באולמות גדולים בהם גרו ללא פרטיות או במחנות אוהלים.  

מעברה - כאשר ראשי הישוב נכחו לדעת כי מחנות העולים לא הצליחו להתמודד עם האתגר שהציבה העלייה הגדולה לישראל, הציע לוי אשכול (שהיה גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות), להקים שיכוני עולים לתקופת מעבר, ומכאן השם "מעברה". החל מ- 1950 הוקמו בישראל מעברות, ולהן שלוש מטרות: 

1. להוות ישובים זמניים לעולים עד אשר יעברו לשיכוני קבע. 
2. ליישם את מדיניות פיזור האוכלוסייה לאורך גבולות המדינה החדשה. פיזור האוכלוסייה נועד לתת מענה לצרכי ביטחון, מטרת הישובים הייתה לסייע בשמירה על הגבולות ופיתוח אזורי הספר של ישראל.
3. להקטין את התלות של העולים בממסד ולאפשר להם להתנסות ביוזמה פרטית.

מרבית המעברות הוקמו בסמוך לישובים וותיקים (ערים גדולות או מושבים וקיבוצים). הרעיון היה לאפשר סיוע מצד הישוב הוותיק לטובת העולים במעברה. הבתים במעברות נבנו מפחונים, צריפים ואף אוהלים. במעברה ניתן לכל משפחה בית משלה, אך ללא חיבור לתשתיות (מים, חשמל ביוב וכו'). בכל מעברה היה ביה"ס, בית-כנסת ומרפאה. הממשלה ספקה לעולים עבודות יזומות, כגון סלילת כבישים, ונטיעת עצים. עד שנות השישים מרבית המעברות נסגרו, כאשר העולים עזבו אותם לישובים אחרים או שהפכו לעיירות פיתוח או שהמעברות הפכו לשכונות שהסתפחו לערים השכנות.

קליטה ישירה: 

מאמצע שנות החמישים השתנתה התפיסה, והחלה מגמה חדשה של יישוב העולים מיד עם הגעתן ביישובי קבע: מושבי עולים או עיירות פיתוח.

היו לכך שתי מטרות: הימנעות מיישוב העולים בתחנות מעבר (מעברות), דבר שיצר סרבול בתהליך הקליטה. ויישום של מדיניות פיזור האוכלוסייה (בדומה למעברות) לאורך גבולות המדינה לצרכי ביטחון.

מושבי העולים: התבססו בעיקר על עבודה חקלאית, וסבלו מקשיים רבים. העולים היו חסרי ידע בחקלאות ותהליך קליטתם במושבים היה קשה ומתסכל. חוסר הצלחה בחקלאות הגביר את המרירות בקרב העולים.

עיירות הפיתוח:  שחלקן התפתחו מתוך המעברות, תוכננו להוות מרכזים עירוניים בשטחי הספר של ישראל, שמטרתם לספק שירותים לישובים הכפריים שסביבם (שירותי חינוך, דואר, בריאות, חנויות, בנקים, ועוד). אולם, עיירות הפיתוח התקשו לעמוד באתגר הכלכלי שהציבה העלייה הגדולה וחלק גדול מן העולים נותר מתוסכל, ללא פרנסה או עם פרנסה חלקית. אפשרויות התעסוקה בעיירות הפיתוח היו מצומצמות, ומי שיכל הוציא את עצמו ומשפחתו מחוץ לעיירה.

קשיים בתחום התעסוקה:

אחוז המובטלים בקרב העולים היה גדול וכאן היה פרדוקס. בעוד שהתעשייה הצעירה הייתה זקוקה לידיים עובדות, היו העולים החדשים חסרי השכלה מקצועית ולא התאימו לדרישות העבודה. היה צורך להעבירם תקופת הכשרה. גם רמת ההשכלה של העולים בשנים 1948-1951 הייתה נמוכה, דבר שהיקשה על קבלתם לעבודה.

ההתמודדות של הממשלה עם בעיית התעסוקה הייתה להעסיק עולים בעבודות דחק - עבודות יזומות של הממשלה - בהם נטעו עצים, סללו כבישים וסיקלו אבנים ומעבר של העולים למושבים חקלאיים או עיירות פיתוח כחלק מהקליטה הישירה.

המעבר למושבים החקלאיים ולעיירות הפיתוח לא פתר לחלוטין את בעיות התעסוקה - העולים במושבים נתקלו בבעיות כלכליות קשות שנבעו בין השאר, מחוסר הידע ומחוסר הניסיון של העולים בעבודה החקלאית. עיירות הפיתוח הוקמו בריחוק ממרכזי הכלכלה והתעסוקה ולא נבנתה בהן תשתית תעסוקתית מספקת.

משטר הצנע אשר הונהג בראשית שנות ה-50, במטרה להקל על הקליטה, גרם לתופעה הפוכה ורק הכביד על תהליך הקליטה של העולים.

מהומות ואדי סאליב

הקדמה:

תהליך הדמורליזציה (ייאוש):

התנאים הקשים, האבטלה, המחסור, אי ידיעת השפה העברית והשהייה הממושכת במחנות העולים ובמעברות גרמו למשברים פסיכולוגיים קשים אשר מנעו קליטה מהירה וטובה. העולים התמלאו טינה כלפי הוותיקים בארץ. יחסי ניכור ועוינות היו גם בין המושבים החדשים ותושבי עיירות הפיתוח לבין הישובים הוותיקים, בעיקר הקיבוצים אך לא רק. יחס הניכור נבע מן ההרגשה של הוותיקים כי הם בנו את הארץ ולכן מגיע להם יותר מאלה שבאו אל המוכן. גם הפער בין המנטאליות של הוותיקים שברובם היו ממוצא אירופי לבין המנטליות של יהודי המזרח תרם לניכור. הוותיקים ראו בתרבות העולים תרבות "פרימיטיבית" והתייחסו אליהם בהתנשאות. הציפייה הייתה, כי העולים יתאימו את עצמם במהירות האפשרית לתרבות הקיימת בארץ. להרגשה זו תרמה גם תפיסת 'כור ההיתוך' ששללה את הזהות והתרבות שאיתן באו העולים ודרשה מהם להחליפן בזהות 'ישראלית - צברית'.

מהומות ואדי סאליב

ב- 1958, חיו בארץ ישראל כ- 160 אלף יוצאי מרוקו ומצבם היה קשה. אחוז הקשישים והחולים שבהם היה גבוה יחסית. רבים מהם התפרנסו בדוחק מעבודות בלתי מקצועיות וזמניות והתגוררו בעיירות מרוחקות. אלו מהם שהגיעו אל הערים הגדולות, התגוררו בשכונות עוני צפופות, דוגמת וואדי סאליב בחיפה. רבות מבין 19 אלף המשפחות, שחיו באותה תקופה במעברות, היו מקרב יוצאי מרוקו.

ביולי 1959, בוואדי סאליב (שכונה ערבית לשעבר בתחתית העיר חיפה) שכונת עוני, שמרבית מתושביה עולים מארצות האסלאם (בעיקר ממרוקו) פרץ סכסוך בבית קפה. בעל בית הקפה, שלא הצליח להשתלט בעצמו על הסכסוך, קרא למשטרה. השוטרים השתמשו בכוח ואחד השוטרים ירה באדם, שלטענת השוטרים היה שיכור וגילה התנגדות. הפצוע נלקח לבית החולים עם פצעים קלים, אך באותו לילה נפוצה שמועה, כי הפצוע נפטר. שמועת כזב זו גרמה ליציאת רבים להפגנה נגד המשטרה. ההפגנה הפכה למהומה: מכוניות הועלו באש, חנויות נפרצו ונבזזו, שוטרים ואזרחים נפצעו ועשרות נעדרו. כעבור יום התפשטו המהומות לכל רחבי הארץ והפגנות סוערות נערכו במקומות רבים. כמה ימים לאחר פרוץ המהומות, מינתה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות משה עציוני (שופט בית המשפט המחוזי). בפני הוועדה התייצב דוד בן הרוש, מנהיג המהומות בואדי סאליב. בן הרוש היה בן עדת מרוקו וסיפורו האישי שיקף את מצבם העגום של עולי מרוקו. בן הרוש סיפר שלאחר שהשתחרר מהצבא התקשה למצוא מקום עבודה ומקום מגורים הולם, וכי חש שדוחים אותו על רקע עדתי.

 לאחר כחודש הוגשו מסקנות הוועדה:

- "לדעת הוועדה אין לזהות את העדה הצפון אפריקאית עם המעשים הללו בוואדי סאליב. אף כי הרקע של המהומות היה סוציאלי ועדתי, הן לא נשאו אופי בין - עדתי ולמעשה לא היו כל פגיעות של בני עדה אחת בבני עדה אחרת".

- לדעת חברי הוועדה "חלקים מסוימים של עדת יוצאי צפון אפריקה (בתוך השכונה) טעונים מידה מרובה של הרגשת אפליה וקיפוח… הוועדה משוכנעת, כי בקרב חלקים ניכרים של היישוב, מיוצאי צפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו, קיימת הרגשת קיפוח ואף אפליה כלפיהם".

- "יש להביא בחשבון, גם את ההשפעה הפסיכולוגית ההרסנית של מציאת ריכוזים של מאוכזבים, הנתונים במצוקה חומרית קשה ובעלי הרגשת קיפוח עמוקה".

תוצאות ומשמעות מהומות ואדי סאליב:

1. המהומות עוררו ויכוח חריף בחברה הישראלית. חלק הסכימו, כי מדובר בציבור הסובל מאפליה ומקיפוח על רקע עדתי. אחרים טענו, כי מדובר בציבור פחות משכיל אשר לא עושה הרבה לשפר את מצבו. הנושא העדתי עלה על סדר היום הציבורי.

2. הימים היו ימי בחירות, לכן הושקע הון רב יותר בהוצאת העולים מהמעברות.

3. הוגשה הצעת חוק, לפיה יוענק מענק למשפחות ברוכות ילדים והוחל בתכנון קורסים מקצועיים לחיילים משוחררים.

4. המפלגות הוותיקות, הגדילו את מספר המועמדים ברשימותיהן מבני עדות המזרח וכן הוקמו רשימות עדתיות שביקשו להיבחר לכנסת.

5. במהומות אלו ניתן לראות את ניצני הפגנות "הפנתרים השחורים" שנערכו בירושלים בתחילת שנות ה- 70, הפגנות שהעלו שוב את בעיית הקיפוח העדתי.