תקציר הידע - בונים מדינה במזרח התיכון

1. מאבק הישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי בשנים 1945 -1947: מאבק צבאי ומאבק בתחום ההעפלה.

רקע:

בסיום מלחמת העולם השנייה עמד היישוב היהודי בפרשת דרכים. היישוב קיבל הבטחה מהבריטים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוא יבטל את הספר הלבן ויתיר ליהודים לעלות לארץ ישראל וזאת בתמורה שהיישוב היהודי לא ילחם בבריטים בעת המלחמה. אולם לאחר מלחמת העולם השנייה השלטון בבריטניה התחלף והבריטים לא עמדו בהבטחה שלהם. באירופה התקבצו במחנות העקורים - 100 אלף ניצולי/שורדי שואה (שארית הפליטה) שחיכו לעלות לישראל.

מושג: הספר הלבן:

הספר הלבן (על שום כריכתו הלבנה): מסמך המתאר את קווי המדיניות של ממשלת בריטניה בארץ ישראל. 

- הגביל את העלייה היהודית לא"י ואת מכירת הקרקעות ליהודים.

- בשטחי ארץ ישראל המנדטורית תוקם תוך עשר שנים מפרסום הספר, מדינה דו-לאומית לתושבי הארץ הערבים והיהודים כאחד.

בארץ פעלו שלושה גופים צבאיים - 'ההגנה' שהייתה הכוח המגן הרשמי של היישוב היהודי בא"י ושני ארגונים שכונו ה"פורשים" והם : אצ"ל והלח"י.

ארגון ה'הגנה': הוקם ב-1920 והיה הארגון הגדול והמשמעותי ביותר שפעל בארץ. בין שורותיו היו כ- 100 אלף לוחמים, רובם 'במילואים'. בארגון זה פעל הפלמ"ח שבו היו כ-2500 לוחמים קבועים והוא היווה את ראש החנית של הלחימה והפעולות הצבאיות. ה'הגנה' פעלה תחת מרותו של דוד בן גוריון ז"ל, מנהיג היישוב היהודי המאורגן בא"י.

האצ"ל-  ארגון צבאי לאומי - הוקם ב-1931 על ידי פורשים מ'ההגנה' על רקע כיצד להגיב לערבים ולבריטים. נמנו בו כ-1000 לוחמים. החל מ-1943 פיקד על האצ"ל מנחם בגין ז"ל.

לח"י - לוחמי חירות ישראל - הוקם ב-1940 על רקע הוויכוח האם להילחם בבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה. היה מזוהה עם גורמי ימין קיצוני ונמנו בו מאות לוחמים בראשו עמד יצחק שמיר ז"ל. 

תקופת הסזון - עונת הציד:

ביסוד המחלקות שבין המחתרות עמד סירובם העקרוני של מחתרות האצ"ל והלח"י לקבל על עצמם את מרותם של מוסדות היישוב המאורגן. הדבר הוביל לחיכוכים רבים ביניהם והשיא היה בנובמבר 1944 כאשר אנשי 2 אנשי לח"י התנקשו בשר הבריטי לענייני המזרח התיכון בניגוד להתחייבות ראשי 'ההגנה' שלא לפעול כנגד הבריטים. המהלך שבר את הכלים מבחינת הנהגת היישוב והוחלט ש'ההגנה' תשתף פעולה עם הבריטים כנגד האצ"ל והלח"י ולבריטים נמסרו רשימות שמות של מאות מחברי האצ"ל שחלקם נעצרו על ידי הבריטים. 

- תקופת הסזון נחשבת לאחד מרגעי המשבר הגדולים של היישוב העברי, שהעמידה אותו על סף מלחמת אחים. ניתן להסתכל על תקופת הסזון גם כצעד מכריע בביסוס מעמדה של הנהלת הסוכנות היהודית ו''ההגנה'' כמנהיגות היחידה של היישוב היהודי בארץ ישראל. 

1.1. הקמת תנועת המרי העברי - אוקטובר 1945 עד יולי 1946.

בעקבות נאום שר החוץ הבריטי, בווין, וההבנה כי מדיניות הספר הלבן לא תבוטל והיהודים העקורים באירופה לא יוכלו לעלות לארץ ישראל, בן גוריון הורה להקים מסגרת ארגונית שיצרה תיאום ושיתוף פעולה של שלוש המחתרות ('ההגנה', האצ"ל והלח"י) במאבק נגד הבריטים - תנועת המרי העברי.

עיקרי ההסדר בין המחתרות:

1. המחתרות לא מתאחדות, אלא ממשיכות להתקיים כל אחת במסגרתה. סוכם שהתכנון הפעולות וביצוען יעשה רק באישור המפקדה המשותפת שנקראה "ועדת X ", בוועדה ישבו נציגים מכל המחתרות.

2. בתחום רכישת הנשק תפעל כל מחתרת בדרכה, ואין צורך באישור מפקדת התנועה. 

3. גובשה תכנית פעולה שכללה פעולות בתחום העפלה, ההתיישבות ופעולות צבאיות נגד מנגנון הממשלה והמשטרה הבריטית. במסגרת התכנית הותקפו תחנות משטרה בריטיות, תשתיות, מתקנים צבאיים, שדות תעופה, בתי זיקוק, מסילות רכבת ועוד.  

 הסיבות להקמת "תנועת המרי העברי"

1. אכזבה מממשלת בריטניה: מדיניות הספר הלבן הבריטית לא השתנתה ואיסור העלייה של יהודים לישראל נמשך למרות ההבטחות - אבדן האמון בבריטניה.

2. השפעת המלחמה: השואה שהתרחשה לעם היהודי בתקופת מלה"ע ה- 2 והעמיקה את ההכרה בדבר הצורך שתהיה ארץ מקלט לעם היהודי.

3. יתרון האחדות: הנהגת הישוב היהודי הבינה, כי שיתוף פעולה של כל הפלגים בישוב תהייה בעלת עוצמה רבה יותר על הבריטים ועל דעת הקהל העולמי.

4. לחץ על הבריטים: מטרת התנועה הייתה להחליש את הבריטים ולגרום להם לסיים את המנדט בארץ. 

צפו בסרטון, באיזה אופן לדעתכם המאבק בתחום העפלה מתקשר להקמתה של תנועת המרי העברי 

הפעולות הבולטות של תנועת המרי העברי

הפריצה למחנה עתלית - המבצע הראשון התקיים ב-9 באוקטובר 1945, כ- 100 אנשי פלמ"ח יצאו מקיבוץ בית אורן ופרצו למחנה המעצר בעתלית שהיו כלואים בו כ-200 מעפילים בלתי חוקיים (יהודים שניסו להיכנס לארץ ללא אישור). אנשי הפלמ"ח השתלטו במהירות על המקום תוך קבלת סיוע פנימי. הם העלו את המעפילים על משאיות והתכוונו לפזר אותם בסביבה. המשטרה הבריטית הגיעה והבורחים הצליחו להימלט עד לקיבוץ יגור. 

ליל הרכבות -  ב-1 לינואר 1945 פשטו 50 חוליות פלמ"ח על מסילות ברזל ברחבי הארץ ופוצצו אותן ב- 150 מקומות שונים. בצומת המסילה בלוד הפיצוץ נעשה תוך ניהול מאבק עם הבריטים במהלכו נהרג איש אצ"ל, ערבי ושני חיילים בריטים. 

ליל הגשרים - ב-16 ליוני 1946 נערכה פעולת ליל הגשרים. הוחלט להראות לבריטים כי אם הם ימשיכו לסגור את שערי הארץ בפני יהודים, יסגרו השערים האלה גם בפניהם (בניהם גשר בנות יעקב על הירדן, גשר אלנבי, גשר שייח' חוסיין, גשרים ליד מטולה ועוד). המטרה הייתה לפוצץ את כל הגשרים המובילים לארץ ישראל בלילה אחד. יחידות פלמ"ח פעלו במקביל לפיצוץ 11 גשרים המובילים אל א"י ובתוכה. המבצע עבר כמעט כולו בהצלחה. 10 גשרים פוצצו ללא תקלה. רק בגשר הרכבת באכזיב נתגלו החבלנים ו- 14 מהם נהרגו והגשר לא פוצץ. 

מבצע זה היה המבצע הגדול ביותר של "תנועת המרי העברי". הפעולה גרמה לבריטים נזק גדול הן בתחושת השליטה שלהם על המתרחש והן מבחינה חומרית.

פיצוץ תחנות הרדאר בחיפה - פיצוץ תחנות הרדאר היה סדרת פעולות שבוצעו נגד תחנות מכ"ם בריטיות שהוקמו על הר הכרמל ושימשו לגילוי ספינות מעפילים. המטרה של הפעולה הייתה לפגוע ביותר מיעד אחד במחנה. באותה עת היה במחנה רדאר חדש ותחנות אלחוט ורדיו שמכוונות את הפעולות של האניות והמטוסים נגד אניות מעפילים. הפעולות הצליחו לשבש את פעולת הרדאר אך הוא חזר לפעילות לאחר מספר שבועות.

1.2. תגובת הבריטים לפעולות תנועת המרי העברי

היקפן הרחב של פעולות אילו העיד על עוצמתו של היישוב היהודי ויצר רושם רבה בדעת הקהל העולמית והבריטית. 

תגובת הבריטים הייתה קשה. הם הביאו לארץ כ- 17 אלף חיילים וביצעו את מבצע ברודסייד- השבת השחורה.

מבצע ברודסייד - 'השבת השחורה'. 29 ביוני 1946

במהלך יום השבת ה-29 ליוני 1946 חסמו הבריטים את כל הדרכים בארץ, ניתקו את קווי הטלפון אל היישובים היהודיים והטילו עוצר על הערים הגדולות. הם נכנסו לבנייני הסוכנות בירושלים ולמבנים ציבוריים, החרימו מסמכים ועצרו חלק גדול ממנהיגי היישוב ו'ההגנה', ראשי עיריות ובכירי ההסתדרות. (בן גוריון שהה באותה העת בחו"ל). בנוסף נעצרו מאות חשודים בהשתייכות ל'הגנה' ולפלמ"ח.

ב'שבת השחורה' נעצרו סה"כ 2700 איש. הוטל עוצר על 27 ישובים בהם נערכו חיפושים למציאת סליקים (מחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים). במהלך החיפוש הוחרם נשק רב והתגלה הסליק המרכזי של ''ההגנה'' בקיבוץ יגור שליד חיפה. בקבוץ מזרע תפסו כרטסת שמות של חברי 'ההגנה' והפלמ"ח אך לא הצליחו לפענח את קוד השמות. את הסליקים העיקריים לא הצליחו לחשוף.

1.3. תגובת היישוב ל'שבת השחורה' ופירוק תנועת המרי העברי

המכה שהנחיתו הבריטים במבצע זה הייתה קשה. הישוב היהודי הופתע מהתגובה המהירה של הבריטים אולם עמד איתן וסרב לשתף פעולה עמם, רבים אף הקשו על החיפוש ונעצרו בשל כך. זו הייתה פגיעה מוראלית, ופגיעה בתשתית הצבאית של היישוב היהודי.

'השבת השחורה' השפיעה מאוד על היישוב ומנהיגיו. ההנהגה הציונית לא ידעה האם להמשיך במאבק הצבאי או לעצור ולחזור שיחות דיפלומטיות ולהפעלת לחץ מדיני על בריטניה. נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים ויצמן, דרש מתנועת המרי העברי לעצור את פעולותיה הצבאיות כדי לחזור לשולחן הדיונים, אחרת - הוא יתפטר. הוחלט להפסיק את המאבק הצבאי נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל.     

פיצוץ מלון המלך דוד:

אנשי האצ"ל דרשו להמשיך ב-"מאבק רצוף" - מאבק אלים, להכות בריטים ללא הרף עד שיעזבו את הארץ למרות ה'שבת השחורה' וכתגובה אליה. 

כתגובה ל'שבת השחורה' תכנן וביצע האצ"ל כמה פעולות נגד הבריטים ואחת מהן הייתה פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים (יולי 1947) שבו ישבה המפקדה הרשמית של השלטון הבריטים.

במהלך הפעולה הוחדר 350 ק"ג חומר נפץ בכדי חלב למטבח המלון וכתוצאה מהפיצוץ כל האגף הדרומי קרס וכ- 90 איש: בריטים, יהודים וערבים נהרגו. הפעולה זעזעה את היישוב היהודי ואת העולם כולו. פעולה זו נעשתה ללא שיתוף מלא של "ועדת x", ומכאן ואילך סירבה ההנהגה הציונית וחברי 'ההגנה' לשתף פעולה עם האצ"ל והלח"י. כך תם עידן תנועת המרי. מרגע זה ואילך כל קבוצה פועלת לבד ללא תיאום ביניהן. 

צפה בסרטון. לאחר השבת השחורה התנהל ויכוח ביישוב היהודי - כיצד יש להמשיך את המאבק בשלטון המנדט הבריטי, היו  שטענו כי היה צריך להמשיך את המאבק הצבאי בבריטים עד לגירושם מארץ ישראל והיו שטענו כי היה צריך לשנות את הגישה במאבק ולעבור למאבק מדיני-דיפלומטי.

הבע את עמדתך בעניין זה, בתשובתך הבא נימוקים/עובדות היסטוריות שיחזקו את עמדתך. 

פיצוץ מלון המלך דוד

סיבות לפירוק תנועת המרי העברי:

1.'השבת השחורה' והמכה החזקה שהיא נתנה ליישוב.

2. פיצוץ מלון המלך דוד.

3. חוסר אמון - לכל אורך תקופת פעולתה (כ- 10 חודשים) היחסים בין המחתרות היו מלווים עוינות וחוסר אמון. 

היחסים בין המחתרות  לאחר התפרקות תנועת המרי:

היחסים בין המחתרות לוו בחוסר אמון: אנשי ה'הגנה' טענו כי האצ"ל והלח"י פועלות כארגוני טרור, וכי פעילתם מסכנת ומסכלת את הסיכוי לקבל הכרה בינלאומית להקמת מדינה יהודית. לעומתם טענו אנשי האצ"ל והלח"י, כי ה'הגנה' מתרפסת בפני הבריטים וכי מדיניותה המתונה לא תגרום לעזוב את הארץ ומרחיקה את השגת המטרה - הקמת המדינה. 

בשל כך:

- האצ"ל והלח"י תמכו בהמשך הפעולות האלימות כנגד הבריטים והמשיכו את המאבק המזוין בשלטון הבריטי לבדם.

-ה'הגנה' והפלמ"ח תומכות בקו מתון יותר שדגל בפעולות מדיניות שמטרתן - קבלת אישור רשמי להקמת המדינה, פעולות בתחום העפלה והתיישבות וכן להתארגנות לקראת המלחמה הצפויה מול הערבים. 

2. שתי גישות במאבק נגד הבריטים: מאבק מדיני- דיפלומטי מול מאבק צבאי

פירוק "תנועת המרי העברי" הבליט וחידד את הניגוד בין שתי הגישות ביישוב היהודי לארץ ישראל לגבי השאלה:
מהי הדרך הנכונה להיאבק במדיניות הבריטית שתוביל להקמת המדינה –"מאבק מדיני" או מאבק צבאי?

מדיניותם הצבאית של האצ"ל והלח"י - המאבק צבאי: (מאבק רצוף)

הגדרה: מאבק כולל, רצוף ובלתי פוסק בבריטים בתחום הצבאי, בכל מקום ובכל הזדמנות - עד לשינוי המדיניות הבריטית ובניגוד לעמדת היישוב המאורגן. 

המטרה: הטרדה בלתי פוסקת של הבריטים כדי להתיש אותם ולאלצם לסיים את המנדט, לבטל את מדיניות הספר הלבן ולעזוב את הארץ.  

סיבות להמשך המאבק צבאי:

1. אין סיכוי להידברות עם בריטניה - הבריטים מבינים רק כוח.

2. "הפורשים" האמינו שמאבק צבאי רצוף יאלץ את בריטניה לשלוח כוחות תגבור נוספים, דבר שיכביד על הכלכלה הבריטית ויגרור דעת קהל שלילית מצד הבריטים על המשך המנדט בארץ. 

3. הם האמינו שהאוכלוסייה הבריטית תלחץ על הממשלה הבריטית לאחר אבדות חיילים לעזוב את הארץ.

מקרה דוגמא למאבק הצבאי של האצ"ל והלח"י: חטיפת הסרג'נטים הבריטים והוצאתם להורג - יולי 1947.

בעקבות החלטת הבריטים לתלות 3 מחברי האצ"ל שנתפסו בפריצה לכלא עכו, חטפו חברי האצ"ל 2 סרג'נטים (חיילים בדרגת סמל) בריטיים ואיימו להוציאם להורג אם הבריטים יתלו את חבריהם. הבריטים לא הסכימו לאולטימטום שהציבו חברי האצ"ל והוציאו להורג את השלושה. בשל כך, חברי האצ"ל הרגו את 2 הסרג'נטים בתלייה ביער ליד נתניה. פעולה זו עוררה גל מחאות נרחב בבריטניה ואף מקרב היישוב בארץ.

 מאותו הרגע הבריטים לא תלו עוד אף יהודי בארץ ישראל. והמסקנה של האצ"ל הייתה שהם צדקו בגישה שלהם - הבריטים מבינים רק כוח.

 מאבק מדיני - דיפלומטי - העפלה - 'ההגנה' והפלמ"ח (מאבק צמוד)

אליהו גולומב, ראש ה'הגנה' טען שפעולות האיבה נגד הבריטים יזיקו לכלל הישוב וחשש מפעולת נקמה בריטית כוללת.

הגדרה: מאבק שצמוד ליעדים שיבטיחו את המשך המפעל הציוני, ויביאו להקמת המדינה - העפלה והתיישבות, פעילות מדינית והערכות צבאית לקראת עימות עם הערבים (מלחמת העצמאות). המאבק הצמוד שולל את המאבק הצבאי הישיר בבריטים. 

- הרגיעה היחסית שהושגה ביחסים עם הבריטים בעקבות הפסקת המאבק הצבאי אפשרה ליישוב היהודי לחזק את כוחו הצבאי על ידי רכישת נשק והקמת התעשייה הצבאית - תע"ש.

המטרה: להתמקד בתחומי ההעפלה וההתיישבות, שיקדמו את הקמתה של מדינה היהודית בארץ ישראל  ואת העמדה המדינית של התנועה הציונית.

התומכים: המוסדות הנבחרים של הנהגת הישוב היהודי המאורגן וזרועו הצבאית - 'ההגנה' והפלמ"ח, מחנה הפועלים. ההנהלה הציונית בראשות וייצמן.

הסיבות להמשך המאבק המדיני:

1.      מאבק צבאי אלים יפגע באופי ובדימוי המוסרי של המאבק הציוני ויפגע בתמיכה שמאבק זה מקבל בדעת הקהל העולמית. מאבק לא אלים עשוי להביא לתמיכת ארה"ב ביישוב.

2.      המאבק הרצוף, שנושא אופי אלים, עלול לגרום תגובה בריטית חריפה שתפגע פגיעה אנושה בהישגי היישוב בארץ.

3.      רק תכנון משותף של מוסדות ההנהלה הציונית ומוסדות היישוב יקדם את הקמתה של מדינה יהודית.

4.      לנסות להגיע לשקט זמני, כי באותה תקופה הגיעה ועדת החקירה (ועדת אונסקו"פ) מטעם האו"ם שעמדה על מהות הסכסוך בין הערבים ליהודים ובדקה אפשרות לחלק הארץ לשתי מדינות. 

3. המאבק למען ההעפלה

במקביל למאבק ההתיישבותי והמאבק הצבאי (של האצ"ל והלח"י) התקיים המאבק ברובו בתחום העפלה לארץ ישראל. מי שקיבל את האחריות להבאת העולים בדרך בלתי לגאלית היה המוסד לעלייה ב', לימים יהפוך למוסד לתפקידים מיוחדים, או בשמו המוכר - המוסד.

הגדרת העפלה - כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ההעפלה נעשתה בעיקר דרך הים, בספינות משא קטנות וישנות שניסו להגיע לחופי הארץ ולהביא אליה בחשאי פליטים יהודים. המעפילים שנכנסו לארץ הוסתרו בקיבוצים תחת שמות בדויים. אולם העפלה התרחשה גם דרך היבשה ובעיקר של יהודים מארצות המזרח.

מארצות המזרח - פרס, עיראק, תורכיה, מצרים, לבנון ולוב הגיעו עולים לא"י בדרך בלתי לגאלית בעזרת שליחי המוסד לעליה ב'. סוריה הייתה מרכז הפעילות בשל מיקומה הגיאוגרפי. מאות יהודים עלו באמצעות משאיות והליכה רגלית כאשר חוליות מיוחדות חיכו להם בחציית הגבול וליוותה אותם בדרכם החדשה בישראל.

* בין השנים 1945 - 1948 יצאו לדרך 64 אניות מעפילים. רובן מנמלי איטליה, דרום צרפת, יוון, בולגריה ורומניה. על סיפונן כ-85 אלף מעפילים שאובטחו ע"י אנשי המוסד לעליה ב' אולם רובן של האניות נתפס על ידי הבריטים. המעפילים שנתפסו הוכנסו למחנות מעצר בעתלית ולאחר מכן גם בקפריסין.

מטרות העפלה:

- גידול דמוגרפי: המשך ההעפלה יביא לגידול דמוגרפי של היישוב היהודי ולהיווצרות רוב יהודי בא"י מול הערבים.

- ארץ מקלט ל"שארית הפליטה": בן גוריון ביקר במחנות העקורים והבין כי היישוב חייב לקלוט כל ניצול בכל מחיר. חשיבות ההעפלה בעיני בן גוריון הייתה למצוא פתרון מידי לניצולים.

- גיוס דעת הקהל נגד מדיניות הספר הלבן של בריטניה: ההנהגה הציונית האמינה שהמראות של יהודים פליטי השואה, הנאבקים בבריטים כדי להיכנס בשערי א"י, יזעזעו את דעת הקהל העולמית ותפנה אותם נגד בריטניה.

- ליכוד היישוב מאחרי הנהגת היישוב המאורגן: מאז הקמת התנועה הציונית, נושא העלייה היה מאחד הנושאים העיקריים בו עסקה. התנועה הציונית ראתה בעליית יהודים לארץ ככלי שכנוע שיביא את תמיכת העולם בהקמת מדינה ליהודים. 

* בנושא העפלה כל המחתרות שיתפו פעולה ולא הייתה ביניהן כל מחלוקת.

3.1. המאמצים הכרוכים בהבאת אוניות לארץ - קשיי ההעפלה:

לאחר מלחמת העולם השנייה ניסו לעלות מאירופה עשרת אלפי מעפילים ונתקלו בקשיים רבים. 

הקשיים בארגון העפלה:

1. קושי ברכישת ספינות וגיוס אנשי צוות - היה קושי רב לרכוש אניות מעפילים עקב העלות הכלכלית שלהן והקושי למצוא בעלי אניות שהיו מוכנים למכור את האניות שלהם לאנשי המוסד לעליה ב' (עקב פיקוח בריטניה והשלטונות באירופה). האניות שכן הצליחו לרכוש, היו ברובן רעועות ולא כשירות למסע הימי. אנשי המוסד לעלייה ב' הפכו אניות מסע לאניות נוסעים אך רובן היו מסוכנות לשייט לא"י. בשל מצב האניות ובשל העובדה שמדובר בפעולה לא חוקית ואף מסוכנת, היה קושי רב גם בגיוס רבי חובלים ואנשי צוות למשימה נועזת שכזו. 

2. ארגון המעפילים לקראת עלייה - היה קושי לארגן את העולים באירופה למקומות מפגש לפני העלייה לאניות. היה חשוב לשמור על המבצע בסוד מפני הרשויות, ובעיקר מהשלטונות הבריטים שהיו פזורים באירופה כדי לתפוס אניות אלה לפני יציאתם. 

3. המצור הבריטי - בריטניה פנתה לממשלות השונות באירופה ולחצה עליהן שלא יאפשרו הפלגה מתחומיהן. בריטניה הטילה מצור יעיל על חופי הארץ באמצעות כוחות יבשה, אוויר וים. כוחות סיור פעלו מהיבשה, הופעלו מטוסי סיור, ספינות משמר החופים סיירו כל העת בגבולות הימיים ותחנות רדאר סרקו את הים התיכון וחיפשו ספינות מעפילים. 19 מתוך 64 אניות מעפילים נכנסו לא"י, השאר נתפסו והמעפילים הועברו לתחנות מעצר בעתלית או בקפריסין.

4. הקליטה בארץ - למרות הקשיים בגלל המצור הבריטי, הצליחו חלק מספינות המעפילים להגיע לארץ. אנשי הפלמ"ח והפל-ים המתינו לעולים והעבירו אותם בסודיות ובדרכים עקלקלות ליישובים הקרובים לחופים. 

מקרה דוגמא: אוניית "אקסודוס":

האנייה יצאה ביולי 1947 מצרפת לחופי ארץ ישראל כשעל סיפונה 4,500 ניצולי שואה. ספינות הצי הבריטי עקבו אחר האנייה בדרכה לישראל, ועוד לפני שנכנסה אל תחום המים הטריטוריאליים של ישראל, תקפו אותה ספינות הצי הבריטי והשתלטו עליה. לאחר מאבק קשה שניהלו הבריטים במעפילים נגררה הספינה לנמל חיפה. המעפילים הוחזרו אל נמל המוצא בצרפת, לאחר שהועלו בכוח על ספינות הגירוש של הצי הבריטי. עם חזרתם לנמל המוצא בצרפת סירבו המעפילים לרדת לחוף ופתחו בשביתת רעב. כעבור 3 שבועות גורשו המעפילים בחזרה לנמל המבורג בגרמניה, שם אולצו בכוח לרדת מהספינה ונעשה ניסיון להחזירם למחנות העקורים מהם הגיעו.

חשיבות הפרשה:

פרשת "אקסודוס" הפכה לסמל מפעל ההעפלה. במשך שבועות עקבה התקשורת הבינלאומית אחר גורל המעפילים בניסיונם הנואש להגיע לחופי ארץ ישראל. ועדת אונסקו"פ שהוקמה על ידי האו"ם כדי למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל נחשפה גם היא לאירועי פרשת "אקסודוס" והמלצותיה הושפעו מן האירועים. התנועה הציונית והמעפילים זכו לאהדת דעת הקהל בעולם. 

4. העברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם

מושג מפתח: 'המלחמה הקרה':

'המלחמה הקרה' - היא כינוי למאבק המתמשך בין הגוש המזרחי, ובראשו ברית המועצות, לגוש המערבי, ובראשו ארצות הברית. עיקר התפתחותו החלה בתום מלחמת העולם השנייה וכלה בהתפרקות ברית המועצות. לא היה מדובר במלחמה "רגילה" וזו התרחשה ללא קרבות פתוחים בין הגושים. לפיכך, נטבע הכינוי "מלחמה קרה" .

המאבק בין מעצמות היה על השפעה ושליטה בעולם בתחומים כלכליים, ביטחוניים, חברתיים וכד'. העימות בין הגושים לווה בחשדנות הדדית, פעולות ריגול, תחרות על כוח, עוצמה ואיומים צבאיים.

בעקבות המלחה הקרה הוקמו 2 בריתות:

- ברית נאט"ו: לצד ארצות הברית ניצבו מספר מדינות ממערב אירופה, ובהן בריטניה, צרפת ואחרות - מדינות דמוקרטיות.

- ברית ורשה: לצד ברית המועצות מדינות מזרח אירופה אשר היו בשליטת ברית המועצות, בהן הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין ואחרות- מדינות קומוניסטיות.

למלחמה הקרה הייתה השפעות רבות על ההיסטוריה של מדינת ישראל - מלחמות, התחמשות צבאית, ריגול, פיתוח כלכלי ועוד...

בפברואר 1947, הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, בפרלמנט הבריטי, על החלטת ממשלתו להעביר את בעיית ארץ ישראל להכרעת האו"ם. האו"ם הוא שנתן לבריטניה את המנדט לשליטה בא"י ולכן חזרה אליו בריטניה על מנת שיעזור לה לפתור את בעיית א"י.

4.1. הסיבות והשיקולים של בריטניה בהעברת שאלת ארץ ישראל לדיון באו"ם:

שיקולי מדיניות חוץ: 

1.  ירידת כוחה של בריטניה ותלותה בארצות הברית: הדיונים בשאלת א"י יצרו קרע בין בריטניה לבין ארה"ב, והיא לא יכלה להרשות זאת לעצמה. שתי המדינות היו שותפות מרכזיות במערכת הבינלאומית החדשה - ראשית 'המלחמה הקרה', ובריטניה הייתה זקוקה לתמיכתה המדינית והכלכלית של ארצות הברית.

2.  ייפויי כוח מחודש מהאו"ם: בריטניה הייתה מעוניינת להמשיך לשלוט בארץ ישראל ופנייתה לאו"ם הייתה חובתה מבחינת החוק הבינלאומי. בריטניה קיוותה לקבל כתב מנדט מחודש עם סמכויות נרחבות יותר ועזרה תקציבית שתאפשר לה שליטה והבטחת האינטרסים שלה באזור.

3.  דעת קהל בלתי אוהדת בעולם - פגיעה בשמה של בריטניה: סגירת שערי הארץ בפני מעפילים ניצולי שואה הצטיירה רע מאוד בדעת הקהל העולמית והבריטית, וממשלת בריטניה נדרשה לשנות את מדיניות הספר הלבן. 

שיקולי מדיניות פנים: 

4. פירוק האימפריה הבריטית מטעמים כלכליים - לאחר מלחמת העולם השנייה, התחזקה הגישה הדורשת לפרק את האימפריה הענקית שהחזיקה בריטניה ולהתכנס לאי הבריטי. מחיר אחזקתה של אימפריה היה עצום (צבא, פקידות, פיתוח) ולא השתלם יותר מבחינה כלכלית. 

5.מאבק המחתרות - בארץ התנהל מאבק צבאי באמצעות האצ"ל הלח"י, שגם אם לא איים על השלטון, הטריד והתיש את שלטונות המנדט וחייב אותם להחזיק צבא גדול שעלה כסף רב, במיוחד לאחר פיצוץ מלון המלך דוד.

- לאחר שהחליטו הבריטים להעביר את שאלת א"י לאו"ם, נערכו הציונים בארץ למאמצי הסברה ושכנוע למען הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל.

הדיון באו"ם נערך בשלושה שלבים:

א. דיון בעצרת והחלטה על הקמת ועדת אונסקו"פ.

ב. פעילות ועדת אונסקו"פ והמלצותיה.

ג.  החלטת האו"ם בנוגע להמלצות ועדת אונסקו"פ.

4.2. שלב א': הדיון בעצרת האו"ם בשאלת ארץ ישראל - עמדת המעצמות -

עמדת בריה"מ -

לאחר החלטת האו"ם להקים ועדת חקירה לענייני א"י - אונסקו"פ, הודיע נציג בריה"מ, גרומיקו, בנאום מפתיע, כי בריה"מ מסכימה להקמת מדינה יהודית בא"י, לצד מדינה ערבית. הייתה זו תפנית חדה בגישת בריה"מ לציונות אותה שללה החל משנת 1917. 

מניעיה של בריה"מ לתמוך בתכנית החלוקה: 

- מניע מוסרי: גרומיקו טען כי אירופה נכשלה בהגנה על היהודים בשטחה בתקופת השואה. בריה"מ גילתה הזדהות עם סבלם של היהודים בתקופת השלטון הנאצית והכרה אמיתית בזכות העם היהודי למדינה עצמאית לאחר השואה. 

בנוסף היו שיקולים סמויים:

- מניע מדיני : רצונה של בריה"מ להביא לסילוק בריטניה מהמזרח התיכון ולבסס את אחיזתה והשפעתה במזרח התיכון בתחרות מול ארה"ב במסגרת 'המלחמה הקרה' על אזורי השפעה. בריה"מ קיוותה שישראל תיהפך לידידה שלה ותצטרף לגוש שלה, בין השאר בגלל היהודים הרבים שעלו מרוסיה לישראל.

- רצון ליצור מתח בין ארה"ב לבריטניה: ברית המועצות יצרה חזית משותפת בינה ובין ארה"ב בתמיכתן בהקמת מדינה יהודית והצליחה ליצור מתח בין ארה"ב לבין בריטניה ולבודד את בריטניה. 

עמדת ארה"ב -

בארה"ב שרר ויכוח פנימי משמעותי בשאלה האם תכנית החלוקה פוגעת באינטרסים האמריקאים. לאחר לחצים רבים של יהדות ארה"ב ושל התנועה הציונית החליטה ארה"ב (הנשיא הנרי טרומן) לתמוך בתכנית החלוקה של האו"ם.

מניעיה של ארה"ב לתמוך בתכנית החלוקה: 

1.      הזעזוע הציבורי: המראות ממחנה העקורים והידיעות באמצעי התקשורת על רצח העם היהודי עוררו זעזוע קשה בציבור האמריקני, אשר הפעיל לחץ של דעת הקהל על הנשיא טרומן. גורם נוסף שלחץ על הנשיא היו הארגונים היהודיים ואישי ממשל שונים וכן פגישתו של חיים וייצמן עם הנשיא האמריקאי.

2.      'המלחמה הקרה': ארה"ב רצתה לחזק השפעתה במזרח התיכון ממניעים כלכליים ופוליטיים, ולאור העובדה שבריה"מ תמכה בתכנית החלוקה, חששה ארה"ב שהיא תדחק מאזור המזרח התיכון. 

3.      שנת בחירות: הדיון באו"ם בשאלת א"י התקיים כשנה לפני הבחירות בארה"ב. ולנשיא ארה"ב היה חשוב לזכות ב'קול היהודי'. 

4.3. שלב ב': ועדת החקירה של האו"ם - ועדת אונסקו"פ

באפריל 1947 נפתח דיון מיוחד בעצרת האו"ם והוחלט על הקמת ועדת אונסקו"פ - ועדת האו"ם המיוחדת לשאלת א"י שהורכבה מנציגי 11 מדינות עלפי עקרון הניטרליות. חברי הועדה היו מאוסטרליה, קנדה, הולנד, שבדיה, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, הודו, איראן, אורוגוואי, גוואטמלה ופרו.

סמכויות הוועדה היו: לוודא את העובדות ולרשמן, לחקור כל שאלה וכל בעיה הנוגעות לעניין א"י, לתת את הדעת לאינטרסים הדתיים של האסלם, היהדות והנצרות, להכין דו"ח לעצרת הכללית ולהציע הצעות לפתרון בעיית א"י. 

היכן גבו עדויות?  הוועדה שמעה את נציגי ממשלת בריטניה, נפגשה עם מנהיגי היהודיים שהסבירו את הצורך במדינה יהודית, את הצורך המוסרי בהקמת מדינה ליהודים ואת הקשר ההיסטורי של העם היהודי לא"י. המשלחת ביקרה במחנות העקורים באירופה וראתה את המצוקה הנפשית של מאות אלפי יהודים חסרי כול שרובם שאפו להגיע לא"י. ה'ועד הערבי העליון' (נציגות הערבים), ונציגי הערבים הפלסטינים סרבו להופיע בפני הוועדה, תוך שהם מאיימים להטביע את המפעל הציוני בדם. חברי הוועדה היו עדים לאי תפקודו של המנדט הבריטי.

המלצות ועדת אונסקו"פ: בסופו של דבר הגישה הוועדה את המלצותיה: 

1. סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות ריבוניות (רוב חברי הועדה).

2. ירושלים בינלאומית בחסות האו"ם.

3. שתי המדינות העצמאיות יקיימו אחדות כלכלית ע"י מטבע משותף, ענייני מכס, תחבורה, תכניות פיתוח וכד'.

 הצעה זאת הועלתה לדיון בפני עצרת האו"ם. 

4.4. שלב ג'- ההצבעה באו"ם - החלטת האו"ם כ"ט בנובמבר 1947.

בהחלטה 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב- 29 בנובמבר, (כ"ט בנובמבר)  1947 הוחלט על: 

1.    פינוי מיידי של הבריטים, הבריטים נדרשו להתפנות מהארץ עד לתאריך 1 באוגוסט 1948.

2. חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות ריבוניות:

מדינה יהודית: שתשתרע על פני כ- 62% משטח המנדט ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת.

מדינה ערבית: שתשתרע על פני יתר חלקי הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, יהודה ושומרון, רצועת עזה והנגב המערבי. 

ירושלים ובית לחם ערים בינלאומיות: ירושלים וסביבותיה יוכרזו כשטח בינלאומי בפיקוח האו"ם ותינתן גישה חופשית למקומות הקדושים, וזכויות דתיות לכל הקבוצות. 

3. איחוד כלכלי: עוד קבעה ההחלטה, כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ניהול משותף של מסילות רכבת, נמלים, דואר, פיתוח חקלאי, מקורות המים, חופש מעבר וכו'. 

4. עליה - כ- 15,000 יהודים יעלו מדי חודש לא"י ובמידה ויהיה מצב בעייתי תפסיק הסוכנות את העלייה.

משמעות תכנית החלוקה מבחינה טריטוריאלית: השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר במקצת, והיא נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. 

צפה בסרטון, מדוע יש הטוענים כי תמיכת המעצמות - בריה"מ וארה"ב בתכנית החלוקה היא בגדר נס?

4.5. הפעילות הדיפלומטית היהודית לגיוס רוב להצבעה באו"ם על תכנית החלוקה -

כדי שתכנית החלוקה תתקבל נקבע שיש צורך ברוב של 2/3 מהקולות שיצביעו בעד. ההנהלה הציונית החלה בפעילות דיפלומטית נמרצת לגיוס הרוב הדרוש. המשלחת המדינית באו"ם בראשות משה שרתוק (שרת) ניהלה מסע הסברה ושכנוע בקרב ראשי המדינות, ארגונים בינלאומיים וחברי משלחות באו"ם. על כל אחד מחברי הקבוצה הוטל טיפול במדינה אחרת, כדי להשיג את תמיכתה בהצבעה. החלוקה נעשתה לפי הרקע, הקשרים וכישורי השפה של החברים.

התנועה הציונית בארה"ב הצליחה לגייס את דעת הקהל האמריקאית וזו השפיעה על נשיא ארה"ב ועל משרד החוץ להיתרם למען הקמת מדינה יהודית ולשכנע מדינות נוספות שיתמכו גם הם בתכנית החלוקה (תוך ניצול העובדה שהייתה שנת בחירות בארה"ב). לפגישתו של חיים ויצמן עם נשיא ארה"ב, טרם ההצבעה - הייתה השפעה גדולה שתרמה לשכנועו של הנשיא האמריקאי לתמוך בהקמת המדינה היהודית.

מאמץ דיפלומטי ארוך הושקע גם בקרב המשלחות הערביות והמוסלמיות ובקרב הודו. הציונים שכנעו את עצמם שהודו עשויה לתמוך בישראל בגלל מספר נקודות דמיון בינה לבין המדינה שבדרך כמו המאבק בבריטים וההתעוררות לאומית בהודו. למשימה זו גויסו אנשי רמי דרג ובראשם אלברט איינשטיין שכתב מכתב לראש ממשלת הודו - נהרו.

במסגרת מאמצים אלו משה שרתוק (שרת) שלח מברק לשר החוץ היווני ובו ביקש לתמוך בעצרת בתכנית החלוקה מתוך תחושת אחריות היסטורית וסיבות נוספות. אשתו של וינגייט ז"ל, שהיה מקורב לשליט אתיופיה, גויסה אף היא ונתבקשה להפעיל את השפעתה על ראש המדינה ולגרום לו להצביע בעד הצעת ההחלטה. הבעלים היהודיים של חברת הצמיגים הענקית פייר-סטון איים על ראש מדינת ליבריה (שהייצוא העיקרי שלה היה גומי לצמיגים) שאם לא ישנה את החלטתו ויתמוך בהצעת ההחלטה, הוא יפסיק לקנות ממנו גומי. הלחץ עזר ונשיא ליבריה שינה את תמיכתו.

בסופו של דבר המאמצים נשאו פרי !

4.6. תוצאות ההצבעה על תכנית החלוקה והתגובות להחלטה

תוצאות ההצבעה על תכנית החלוקה:

ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות בעד (רוב של שני שליש), 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה, 10 מדינות נמנעו, מדינה אחת נעדרה.

הוחלט על מימוש תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית שלצידה מדינה ערבית. החלום הציוני קם והתממש. 

להלן מפת החלוקה כפי שהתקבלה בתוכנית החלוקה באו"ם. מהם הקשיים הנובעים ממפה זו ?

התגובות להחלטה - כיצד קיבלו הבריטים, הערבים והיהודים את החלטת האו"ם:

תגובת היהודים- העולם היהודי צהל ושמח. ההחלטה התקבלה בברכה. המונים נצמדו למכשירי הרדיו או לרמקולים שהוצבו ברחובות המרכזיים וקיבלו את ההחלטה בשמחה ובהתלהבות ובשירת "התקווה". משמעות ההחלטה הייתה ניצחון לעם היהודי שנאבק על זכותו למדינה עצמאית והגשמה של מטרת הציונות. העולם היהודי הסכים עקרונית לחלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ההחלטה סיימה את תקופת המנדט הבריטי בא"י ואפשרה לעם היהודי לאחר 2000 שנות גלות להקים מחדש מדינה ריבונית במולדת העתיקה.

תגובת ערבי א"י - הערבים בא"י דחו את ההחלטה והגיבו בפראות ובשביתות. הערבים התנגדו עקרונית לחלוקת הארץ, תוך דבקות בעובדה שא"י כולה צריכה להפוך למדינה ערבית. ערביי א"י הכריזו, כי יאבקו בכוח לסיכול ההחלטה וכך למעשה החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות.  

תגובת מדינות ערב - מדינות ערב לא קיבלו את ההחלטה בשמחה אולם החליטו כי הם לא נוקטים בצעדים צבאיים עד להכרזה על הקמת המדינה. יחד עם זאת תמכו כלכלית בערבי א"י ושיגרו מתנדבים לארץ להיאבק נגד היהודים ונגד יישום תכנית החלוקה.

תגובת בריטניה - בריטניה לא ציפתה להחלטה כזו, היא הודיעה שתפנה את א"י בהתאם להחלטת האו"ם, אך לא תשתף פעולה עם החלטת הוועידה באו"ם. הם קבעו את מועד יציאתם מהארץ ל-15 במאי 1948. 

- למחרת ההצבעה, ב- 30 בנובמבר, הותקף אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה בלוד ו- 5 מנוסעיו נרצחו. השלב הראשון של מלחמת העצמאות החל. המלחמה נגד ערבי א"י.

5. מלחמת העצמאות.

מבוא:

התקופה: מסוף נובמבר 1947 (יום למחרת החלטת החלוקה של האו"ם), עד המחצית הראשונה של 1949 (הסכמי שביתת הנשק).

מאפיינים כלליים של המלחמה:

1). היות והמלחמה התרחשה במשך כשנה וחצי היא התחלקה למספר תקופות:

   חלוקה ראשית:

  * ישנה גם חלוקת משנה שתובא בהמשך.

2). היסוד המארגן: 'מלחמת העצמאות כמלחמה קיומית'. "וידענו - זה או הם או אנחנו".

3). מקומה המרכזי של המלחמה בהתפתחות הסכסוך הערבי - ישראלי, ובכלל זה סוגיות שטרם נפתרו: היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים וקביעת גבולות המדינה.

הדגשה: עד מלחמת העצמאות, התמקד הסכסוך ביחסים בין ערביי הארץ לבין הישוב היהודי. המלחמה היוותה נקודת מפנה שהעבירה את המוקד לסכסוך בין מדינות ערב לבין מדינת ישראל, כאשר העניין הפלסטיני נדחק לשוליים למשך שנים רבות.

4). היעדר הבחנה בין חזית לבין עורף: מיקומם של ישובים יהודיים על הגבול, ומקומות רבים בהם האוכלוסייה היהודית והערבית חיו בקרבה פיזית (לעיתים באותה עיר - יפו, עכו, ירושלים), יצרו מציאות של מלחמה שאין בה הבחנה בין חזית לעורף.

5). נתוני פתיחה קשים לצד היהודי: הקמת מדינה תוך כדי לחימה - כינון מוסדות מדינה, הקמת צה"ל ופירוק מסגרות מחתרתיות פוליטיות, קליטת עלייה במספרים חסרי תקדים תוך כדי לחימה, בעיות כלכליות קשות, פלישת צבאות ערב למדינה בת כמה שעות בלבד.

6). ניצחון ישראלי במחיר כבד: 6,000 הרוגים - אחוז אחד מכלל הישוב היהודי בארץ, כ-1,500 מתוכם אזרחים. למעלה מ-12,000 נפצעו. מדובר במלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל.

להלן החלוקה לתקופות:

29/11/1947 - סוף מרץ 1948- נקראה גם תקופת השיירות.

אפריל 1948 - 14/5/1948- ממגנה להתקפה.

15/5/1948 - אמצע יוני 1948- פלישת צבאות מדינות ערב ובלימתם.

אמצע יוני 1948 - מרץ 1949 - מבלימה לניצחון גדול.

5.1. התקופה הראשונה - מכט' בנובמבר עד לתכנית ד' : תקופת השיירות. מקרה דוגמא - שיירת ה - ל"ה.

מאפייני התקופה הראשונה:

א. מספר הלוחמים. המלחמה החלה כאשר לרשותו של כל צד עמדו כ-30,000 לוחמים, כך שמבחינה כמותית התקיים מצב של שוויון בין שני הצדדים. לעתים הצד הישראלי סבל ממיעוט של לוחמים בזירה מסוימת על שום ההחלטה לא לנטוש ולהגן על כל ישוב.

ב. איכות הלוחמים - יתרון שלנו. ללוחמים היהודים היה יתרון גדול על הלוחמים הפלסטינים. הצבא היה גוף צבאי סדיר לעומת העיסבא – 'הכנופיה' - יחידת הלוחמים הפלסטינית שלא הייתה מסודרת וממוסדת כמו יחידות 'ההגנה'. הלוחם הישראלי היה הרבה יותר משכיל והרבה יותר מחויב למטרת המאבק מהלוחם הפלסטיני.

ג. אחדות המטרה - יתרון שלנו. הישוב כולו היה מאוחד סביב המטרה של הקמת מדינה יהודית ורבים היו מוכנים להקריב קורבן גדול לשם כך.

ד. נשק ותחמושת - יתרון שלנו. הפלסטינים היו עניים יותר מהישוב היהודי, ורמות הארגון והיוזמה שלהם היו נמוכות. הישוב היהודי גייס כסף מיהודי ארה"ב ונקנו אלפי מקלעים ורובים, עשרות מיליוני כדורים, ו-25 מטוסים מצ'כיה, בעסקת הנשק המפורסמת.

מקרה דוגמא: שיירת ה - ל"ה:

הקשר ליסוד המארגן: בגוש עציון נלחמו המתיישבים היהודים על קיומם. שיירה עם 35 (ל"ה) לוחמים ניסו להביא ציוד חיוני לגוש ונפלו במהלך המשימה.

שיירת הל"ה - נשלחה לגוש עציון מחשש לחייהם של היהודים שנשארו בו ולקיומו של היישוב. המחלקה כללה סה"כ 40 לוחמים. למפקד המחלקה מונה דני מס, מפקד נועז שהיה המפקד הקודם של גוש עציון. המחלקה ניסתה להגיע לגוש מירושלים אולם היא נתקלה במכשולים שונים ושבה על עקבותיה. בלילה שלמחרת עלתה המחלקה מכיוון הרטוב לכיוון כפר עציון.

38 הלוחמים יצאו לדרכם ב- 23:00 (המחלקה קיבלה בסופו של דבר רק 38 כלי נשק ועל כן 2 נשארו ולא יצאו למשימה). לאחר כשעה של הליכה נקע אחד הלוחמים את רגלו ומפקד המבצע הטיל על שני לוחמים ללוות אותו חזרה להרטוב. בסביבות 6:00 בבוקר, התגלו הל"ה על ידי נשים ערביות מהכפר הערבי צוריף. אחרי התלבטות החליטו לשחרר את הנשים והנשים חזרו לכפרם והן שהזעיקו את הכוחות הלוחמים.

אם היו מצליחים הל"ה להתקדם עוד שני ק"מ נוספים, הם היו יוצאים מכלל סכנה. אולם הם כותרו על ידי כוחות עדיפים, טיפסו על 'גבעת הקרב', שם נפלו עד האחרון שבהם שנצפה עם אבן ביד. אחד מהערבים שהשתתף בקרב אמר: "מי שנגזר עליו למות - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלו". 

סיכום התקופה הראשונה:

1. מדובר בחודשים הראשונים למלחמה. היישוב היהודי מותקף במקומות רבים בארץ על ידי כוחות ערבים לא מאורגנים. הבריטים עדיין שולטים בארץ, אך דואגים יותר להתארגנותם לפינוי ולשמירה על חיי השוטרים והחיילים שלהם מאשר להתנהלות תקינה של הארץ. בשלב הזה סבל הישוב מפגיעות קשות. כ-1,100 יהודים נהרגו בשלב הזה של הלחימה.

2. המאבק העיקרי מתנהל בדרכים, ביישובים מבודדים ובערים מעורבות. בתחילת התקופה ל'הגנה' עדיין אין תשובה הולמת להגעה ליישובים הללו, בעיקר לירושלים הנצורה. התשובה העיקרית להתקפות על כלי רכב יהודים בדרכים היא התארגנות בשיירות ומיגון של כלי הרכב. השיירות מותקפות ורבות מהן לא מגיעות ליעדיהן. רבים מוצאים את מותם בשיירות הללו שנקראו גם - שיירות המוות. על שיירות אלו נכתב השיר - "באב אל ואד" ואת שרידי המשאיות המשוריינות ניתן לראות כיום בדרך מתל אביב לירושלים.

3. מטרתם של ערביי הארץ הייתה לסכל את תכנית האו"ם להקמת מדינה יהודית, מתוך התנגדות עקרונית לרעיון חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות. אופן הפעולה של הפלסטינים היה תקיפת ישובים יהודיים, שכונות יהודיות בערים מעורבות, תקיפת ישובים מבודדים ותשתיות ותקיפת השיירות שניסו לפרוץ את הדרך ליישובים המבודדים.

4.מטרתו של הישוב היהודי הייתה להוכיח את יכולתו להקים מדינה ולקיימה. אופן הפעולה בארבעת החודשים הראשונים היה - התגוננות. לאחר מכן מעבר להתקפה וליוזמה.

למרות הקשיים הגדולים של הישוב, העורף היהודי הצליח לעמוד באתגרי המלחמה הקשים. בקרב הערבים החלה העזיבה של הארץ. בהתחלה העזיבה הייתה מבוקרת ובהמשך הפכה למנוסה מבוהלת.

5.2. התקופה השנייה - מעבר ממגננה להתקפה - מתכנית ד' ועד להקמת המדינה: מקרה דוגמא - מבצע נחשון:

מצבו הקשה של היישוב היהודי בארץ, הוביל לכך שהאמריקאים רצו להציע לבטל את הצעת החלוקה שהתקבלה באו"ם ולהקים בא"י משטר נאמנות בינ"ל. בשיחה עם משה שרת (שר החוץ בפועל של היישוב) אמר מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, דברים בנוסח הבא: אכזבתם אותנו, כיצד תתמודדו עם פלישתם של הצבאות הסדירים? בשל כך הנהגת היישוב החלה להיערך למתקפת נגד.

מאפייני התקופה:

א. תכנית ד' (תכנית התקפה) משנה את המצב, למרות מיעוט בלוחמים ומחסור בציוד צבאי.

ב. תכנית ד' מתחילה בפועל ב'מבצע נחשון' (שחרור ירושלים), היוזמה ללחימה עוברת לצד היהודי. הדרך לכך היא העברת כוחות ממקום למקום לפי הצורך.  

ג. ממפקדת 'ההגנה' יוצאת הפקודה לחטיבות השונות ובהתאם להחלטה מתבצעים מבצעים, שבהם מרוכזים כוחות לתפיסה של אזורים וערים מעורבות.

ד. במהלך השבועות האלה (מעט יותר מחודש) הצליחו הכוחות היהודים להביא לשינוי המצב. ערים מעורבות נכבשו, הושם מאמץ מוגבר על פתיחת הדרך לירושלים והמצב בעיר השתפר מעט.

ה. אחת התופעות הבולטות בתקופה זו, היא בריחה המונית של אוכלוסייה ערבית בתמיכת ההנהגה מקומית ומדינות ערב השכנות.

ו. שינוי זה במצב הכוח היהודי אפשר את הכרזת העצמאות ב-14.5.1948 והקמת מדינת ישראל.

ז. נפילת גוש עציון - לקראת סוף התקופה נכנסו ליהודה ושומרון חיילי צבא הממלכה הירדנית וכבשו את יישובי גוש עציון ממש ערב ההכרזה על הקמת המדינה.

תכנית ד'- תכנית התקפה

בתחילת מרץ 1948 החלה 'ההגנה' להכין תכנית התקפית שכונתה תכנית ד'. מטרת התכנית הייתה השתלטות על השטחים שעל-פי תכנית החלוקה נועדו למדינה היהודית, כולל השתלטות על ירושלים ועל הדרך אליה. התכנית כללה גם שינוי ארגוני של ה'הגנה': מזרוע חמושה של תנועה לאומית לצבא שמורכב מגדודים, חטיבות, ומפקדי חזיתיות.

מקרה דוגמא - מבצע נחשון:

מבצע נחשון מתבצע במסגרת מלחמת העצמאות כחודש לפני תחילת תכנית ד'. המבצע התקיים בתחילת אפריל 1948. מטרתו הייתה פתיחת הדרך לירושלים, חילוצה מהמצור והסרת האיום מעל כ- 100,000 היהודים שחיו בה. במסגרת המבצע היו צריכים לתפוס משלטים (מוצבים) ששולטים על הדרך לירושלים.

היה זה המבצע הצבאי היזום הראשון וגם הגדול ביותר, וכדי לרכז כוח בסדר גודל שכזה, נדרש דילול החזיתות האחרות למשך מספר ימים בלוחמים ובכלי נשק.

במהלך המבצע רוכזו 1,500 לוחמים מכל רחבי הארץ ובמשך שבועיים החזיקו הלוחמים את כל המשלטים ששולטים על הקטע הקריטי בדרך אל העיר הנצורה (באב אל ואד - שער הגיא ) ובעיקר את הקסטל. בתקופה זו הצליחו לעבור 3 שיירות לירושלים (1,500 משאיות) שהזרימו לעיר הנצורה "חמצן". השיירות אפשרו לעיר להחזיק מעמד בהמשך ולשרוד את מלחמת העצמאות, תוצאה שהייתה חשובה ביותר בעבור הכוחות היהודים.

זה היה המבצע ההתקפי הגדול והמורכב ביותר שנערך במלחמה מאז פרצה והוא היווה נקודת מפנה בלחימה.

צפו בסרטון, באיזה אופן הקרב על הקסטל מסמל את התקופה השנייה של מלחמת העצמאות?

הקרב על הקסטל

סיכום תכנית ד'

1. נכבשו הערים המעורבות: חיפה, טבריה, יפו וצפת. הכיבוש נעשה בעיקר ע"י כוחות ה'הגנה'.

2. נפילת גוש עציון בידי כוחות הלגיון הירדני.

3. עם עזיבת הבריטים את ירושלים, השתלטו כוחות 'ההגנה' על העיר המערבית. אולם העיר העתיקה והרובע היהודי שבה נפלו בידי הלגיון הירדני.

4. הרס הכוח הצבאי של הפלסטינים והוכחה לאמריקאים ולשאר מדינות העולם שהישוב מסוגל למאבקים צבאיים. הכיבושים שנעשו במהלך מימוש תכנית ד' יצרו את המצב בו השתכנע בן-גוריון, שניתן יהיה להכריז על הקמת מדינה.

5.  פתיחה זמנית של הדרך לירושלים.

6.  תחילת הגירושים והאצת הבריחה של הפלסטינים מבתיהם.

7.  במהלך התקופה השנייה של המלחמה נהרגו 1,253 יהודים, ביניהם כ-500 אזרחים.

8.  סה"כ הרוגים עד כה- כ- 2300 יהודים.

5.3. הכרזת המדינה:

הבריטים הודיעו על עזיבתם את הארץ ב-15 במאי. והמשמעות הייתה שאל הארץ יפלשו הצבאות הסדירים של מדינות ערב. בן גוריון שאל את סגן הרמטכ"ל, יגאל ידין, להערכתו בדבר סיכויי המדינה הצעירה להצליח בעימות הצבאי וידין ענה: 50%. עם ההערכה הקודרת הזו החלו הדיונים במנהלת העם, האם לדחות (להכריז על הקמת המדינה) או לקבל את ההצעה האמריקאית (לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה).

ב-12 במאי החלו הדיונים במנהלת העם, וב-14 במאי הכריז בן גוריון בכינוס חגיגי על הקמת מדינת ישראל. למחרת החלה הפלישה של צבאות ערב הסדירים (השלב השני של המלחמה) שנבלמו במחיר כבד. לאחר כחודש של לחימה הכריז האו"ם על הפוגה - ההפוגה הראשונה.

בקרב הנהגת הישוב התנהל וויכוח עמוק האם להכריז על מדינה יהודית או לדחות את ההחלטה. הדיון נסב על השאלה האם לדחות את ההצעה האמריקאית (לבטל את החלטה 181 ולכונן בארץ משטר בינ"ל כלשהו שיחליף את ממשלת המנדט) ולהכריז על הקמת מדינה יהודית או לקבל את ההצעה האמריקאית ולדחות את הכרזת העצמאות.

צפו בסרטון, באיזה אופן ניתן להסביר את הנימוקים של בן גוריון בדבר הצורך בהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל

הכל אנשים- הכרזת המדינה

נימוקים בעד קבלת ההצעה האמריקאית (ודחיית ההכרזה מיידית על הקמת המדינה): 

א. החששות היו מהתגובה האמריקאית. הממשל של טרומן איים באי מתן סיוע צבאי למדינה היהודית ובהגבלות נוספות. ללא תמיכה אמריקאית לא ברור היה אם המדינה הצעירה תוכל לעמוד או עד כמה כבד יהיה מחיר העמידה.

ב. חששות נוספות נסבו סביב השאלה - האם תוכל המדינה היהודית הצעירה להתמודד עם הקשיים שצפויים לה ובעיקר עם פלישתם של חמישה צבאות ערב סדירים לשטחה. ההתמודדות הזאת נתפסה כקשה פי כמה מההתמודדות עם הפלסטינים בחלק הראשון של המלחמה שבו נהרגו כ-2,300 חיילים ואזרחים. 

נימוקים בעד ההכרזה:

א. הקמת מדינה תאפשר לישוב להתמודד עם המתקפה באופן טוב יותר, למשל, הכרזה על גיוס כללי ומו"מ גלוי על רכישת נשק.

ב. הקמת המדינה תאפשר למצות את היתרון של הישוב על הערבים שחיו בארץ - יתרון הארגון. בנוסף לכך, התשתית למדינה היהודית בא"י כבר הוקמה.

ג. היה חשש שאם לא יוכרז על הקמת מדינה עצמאית - ייסגר חלון ההזדמנויות בו גם ארה"ב וגם בריה"מ תומכות בהקמתה של מדינה כזאת.

ההחלטה:

בן גוריון ניצל את מעמדו והצעתו להכריז מדינה עברה ברוב דחוק. לפני ההצבעה אמר משה שרת: "עכשיו או לעולם לא." לאחר ההכרזה, הרב פישמן ברך 'שהחיינו', ואבא אבן כתב ביומנו: "בתוך 24 שעות הסתיים המנדט, הוכרזה המדינה, זכתה להכרה, וכמה צבאות פלשו לגבולותיה. הייתה זו ודאי היממה העמוסה ביותר בתולדות העם היהודי."

מספר שעות, לפני עזיבת הבריטים את הארץ, חתמו חברי "מועצת העם" (הרשות המחוקקת של המדינה שבדרך) ובראשם יו"ר המועצה, דוד בן גוריון, על הכרזת העצמאות. דקות ספורות לאחר עזיבת הנציב העליון הבריטי את הארץ, הכיר נשיא ארה"ב במדינה היהודית.

למחרת בבוקר פלשו צבאות ערב לשטח המדינה היהודית והחל השלב השני של מלחמת העצמאות

לשמיעת ההכרזה על מדינת ישראל לחץ

5.4. התקופה השלישית - מלחמה מול 5 צבאות ערב מקרה דוגמא - הטנק בדגניה

1.      יחסי הכוחות והיתרונות היחסיים של כל צד בשלב זה של המלחמה.

 היתרונות של מדינות ערב:

א. היתרון של 5 צבאות של מדינות ערב (בסיוע כוח המשלוח העירקי) מול מדינת ישראל שזה עתה קמה, היה ברור במיוחד בכמות הנשק ואיכותו. צבאות ערב היו מצוידים טוב יותר ובשפע רב יותר מצה"ל היו להם יותר מטוסים, יותר קני ארטילריה ויותר שריוניות וטנקים.

ב. כוחות רעננים שטרם לחמו לעומת כוח המגן היהודי העייף והשחוק. ההחלטה של המדינה - לא לפנות אף ישוב גרמה למצב של קרבות "מעטים מול רבים". צה"ל (הוקם ב- 1.6.48) נכנס למלחמה לאחר שאיבד כ- 2,000 מלוחמיו בשלב הראשון של המלחמה שחלקם באו מקרב יחידותיו הטובות ביותר.

היתרונות של מדינת ישראל:

א. מוטיבציה: לאזרחי מדינת ישראל הייתה מוטיבציה גבוהה לתרום לניצחון במלחמה לאור התובנה שמדובר במלחמת קיום. העורף אזרחי היה איתן ושררה הסכמה לאומית רחבה סביב מטרות המלחמה.

ב. אחדות המטרה: למדינות ערב הייתה מטרה כללית והיא לבטל את החלטת האו"ם 181. מלבד מטרה לא היו מטרות משותפות, לא היה פיקוד אחיד אלא הייתה יריבות פנימית, חולשה כלכלית וחוסר היציבות של המשטרים. מכאן ואילך לא הייתה ביניהם שום הסכמה אלא רק יריבות, חשדנות, קנאות ושנאות. החיילים בצבאות ערב היו פחות קשורים מבחינה רגשית למטרות המלחמה. המלחמה התרחשה מרחק רב מבתיהם ומטרתם העיקרית הייתה לחזור לביתם בשלום.

ג. המפקדים והחיילים בצה"ל צברו ניסיון חשוב במשך חצי שנה של לחימה קשה בעוד שלרבים מחיילי צבאות מדינות ערב זו הייתה טבילת אש ראשונה.

2. יעדי הצדדים הלוחמים, אופן הפעולה שלהם ומניעיהם:

מדינות ערב:

א. חיסול קיומה של ישראל כמדינה - מתוך התנגדות עקרונית לרעיון החלוקה. התפיסה שישות מדינית לא ערבית תתקיים על טריטוריה ערבית נתפסה מבחינתם כאי-צדק משווע.

ב. התגייסות לעזרת ערביי הארץ - מדינות ערב המשיכו את המדיניות בה נקטו מאז ימי המרד הערבי על פיה הם משמשים כפטרונים של הפלסטינים, פטרונים ולא אחים לאומה שוות ערך במעמדה אליהם. 

ג. שאיפות התרחבות טריטוריאלית - המצרים רצו להשתלט לפחות על מרחב הנגב, הירדנים לפחות על אזורי הגדה המערבית, ירושלים ועד ללוד ורמלה. הסורים רצו לשלוט בגליל.

ד. שיקולים פוליטיים פנימיים - המשטרים המלוכנים של מדינות ערב היו חלשים ומהוססים. מצד אחד הם נדחפו לידי פעולה על ידי דעת הקהל והרחוב ומאידך הם ראו בניצחון על מדינת ישראל סיכוי לחיזוק מעמדם הפנימי. אופן הפעולה שלהם היה פלישה זהירה ומהוססת לשטחי מדינת ישראל כפי שהוגדרו בהחלטה 181.

יעדי מדינת ישראל, מניעיה ואופן פעולתה

יעדיה ומניעיה של מדינת ישראל היו שמירה על עצם קיומה של המדינה והבטחת שליטתה באזורים שיועדו למדינה היהודית על פי תכנית החלוקה של האו"ם. מטרה נוספת היא השתלטות על אזורים נוספים מתוך שיקולים התיישבותיים, ביטחוניים ודמוגרפיים.

מאפייני המלחמה נגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב -

תכנית הפלישה התבססה על שני עקרונות:

1. מלחמת בזק (מלחמה מהירה), משום שלרשות הצבאות הערביים לא עמד מלאי מספיק של תחמושת וציוד למערכה ממושכת.

2. ניתוק היישובים היהודיים בפנים הארץ מחוף הים, דרכו יוכלו לקבל תגבורת בכוח אדם ובנשק.

קוויה העיקריים של התכנית:

ריכוז המאמץ הצבאי העיקרי בצפון הארץ במטרה לכבוש את הגליל מצפון, את עמק יזרעאל מהמזרח ולהתקדם ביחד לכיוון מישור החוף.  הצבא המצרי אמור היה לבצע מתקפת הסחה בדרום על מנת לרתק לאזור כוחות יהודיים גדולים.

מהלכי המלחמה בחודש הראשון שלאחר הקמת המדינה: הפלישה ובלימתה, מה-15 במאי ועד ה-11 ביוני.

נחיתותם הצבאית של כוחות המגן של היהודים, מסבירה את הצלחותיהם הצבאיות המרשימות של הערבים בשלב זה של המלחמה. וכהגדרתו של ההיסטוריון מאיר פעיל: "אלה היו ארבעת השבועות הקשים ביותר בתולדות המפעל הציוני בא"י." 

המצב בחזיתות:

הצבא המצרי: בחזית הדרום הגיע הצבא המצרי למרחק של 35 ק"מ מתל אביב (גשר 'עד הלום' סמוך לתחנת הרכבת של אשדוד) ו- 5.5  ק"מ מירושלים (קיבוץ רמת רחל).

הצבא הירדני: בחזית המרכז, הלגיון הירדני חסם את כביש ת"א - ירושלים בלטרון וכבש הרובע היהודי בעיר העתיקה. ירושלים הייתה נצורה עד פריצת דרך בורמה (נפתחה לתנועה של משאיות ב- 10 ביוני 1948).

הצבא הסורי: בחזית הצפון, הסורים כבשו את משמר הירדן והשתלטו על כל אזור הגליל ההררי עד נצרת (13 ק"מ מעפולה) ושפרעם (19 ק"מ מחיפה). בנוסף פלש הצבא הסורי לגזרת צמח ולדגניה אך נבלם בקרב גבורה של לוחמי צה"ל והמתיישבים. כוחות הצבא הסורי חזרו לצמח ולא נקטו ביוזמה התקפית נוספת.

הצבא הלבנוני: לא ביצע במלחמה פעולות התקפיות.

הצבא העיראקי: השתלט על ראש העין (10 ק"מ מפ"ת) וליום אחד גם על מושב גאולים (13 ק"מ מנתניה). 

- למרות הנחיתות הישראלית, לאחר 4 השבועות הקשים, הצליחה ישראל לבלום את הכוחות הערביים. כוחות המגן הצליחו לשמור על קיום המדינה במחיר דמים כבד מאוד בהרוגים ופצועים (876 לוחמים וכ-300 אזרחים). בסיומו של שלב זה נכנסה לתוקפה, ביוזמת האו"ם ובהסכמת הצדדים הלוחמים, הפוגה במלחמה שנמשכה כחודש ימים. ה"פלישה" נבלמה במחיר כבד של מאות הרוגים ופצועים, מדינת ישראל הייתה באותה התקופה תחת איום קיומי אמיתי.

מקרה דוגמא -  הקרבות בעמק הירדן: 15-21.5.1948 הטנק של דגניה

ב-20 במאי, החלה התקפה סורית על ה'דגניות' (קיבוצים ליד הכנרת). במתקפה השתתפו חמישה טנקים וכלי רכב משוריינים. המגנים של דגניה אפשרו לטנקים הסוריים להתקרב לגדר המשק ושם הם תקפו אותם ממארב עם פגזים נגד טנקים. יחידת רגלים סורים שנעה בעקבות הטנקים הושמדה על ידי המארב שהוצב לה. לאחר ששישה משוריינים נפגעו, נסוגו הסורים מדגניה א' ופנו לדגניה ב' וגם שם הם נבלמו. שני תותחים ראשונים שהגיעו לידי 'ההגנה' הובאו לאזור וירו על הסורים מרכס אלומות. המתקפה הסורית נבלמה והם נסוגו לתל אל קאסר (תל קציר של היום). יותר מ-60 לוחמים נפלו בהגנה על עמק הירדן במלחמת העצמאות. עד היום ניתן לראות בכניסה לקיבוץ דגניה את הטנק הסורי שנבלם ממש בכניסה לקיבוץ.

5.5. תקופה רביעית: אמצע יוני 1948 - מרץ 1949 - מבלימה לניצחון גדול . מקרה דוגמא: מבצע עוּבדה - כיבוש אילת (מה-6 עד ה-10 במרץ 1949).

מאפייני התקופה :

א. לאחר התקופה הקשה של קרבות בלימה, הציבה לעצמה ישאל כמטרה להדוף את הצבאות הפולשים ולשחרר בשלב ראשון את כל השטחים שיועדו למדינה היהודית, על פי תכנית החלוקה של האו"ם. משהושג יעד זה באופן הדרגתי ובקרבות קשים, הורחבה המלחמה ונכבשו גם אזורים נוספים במטרה ליצור רצף טריטוריאלי ומתוך שיקולים אסטרטגיים של מדינת ישראל.

ב. בתקופה זו צה"ל הצליח ליטול יוזמה התקפית ולהכניע את צבאות מדינות ערב בכל החזיתות עד לניצחון.

ג. במהלך תקופה זו היו שתי הפוגות בקרבות, על פי החלטת האו"ם.

בין שתי ההפוגות התנהלו קרבות עשרת הימים בהם היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות "צבא ההצלה" של קאוקג'י (ארגון צבאי של ערביי א"י) השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.

פרשת "אלטלנה":  

אחת הבעיות הקשות בהקמת צה"ל היה שילוב ארגוני הפורשים: האצ"ל והלח"י. האצ"ל שולב בצה"ל בגדודים נפרדים ואנשי הלח"י התגייסו כבודדים לצה"ל. רק בירושלים שמרו אנשי האצ"ל והלח"י על עצמאות ולא השתלבו בצה"ל.

 המשבר הקשה ביותר התרחש ביוני 1948 כשהאנייה "אלטלנה" הוטבעה מול חופי ת"א. הסיבה להטבעה הייתה שהנהגת האצ"ל סירבה להעביר את כל הנשק שהובא על סיפון האנייה לידי הפיקוד של צה"ל. מנהיג האצ"ל, מנחם בגין, דרש שחלק מהנשק יועבר לכוחות האצ"ל בירושלים ולגדודי האצ"ל ששולבו בצה"ל.

תיאור הפרשה ומשמעותה:

כאשר הגיעה "אלטלנה" מול חופי תל אביב ב-22 ביוני, אירעו חילופי אש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל בתל אביב כשאנשי האצ"ל ניסו להשתלט על אזור החוף, כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאנייה. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה שנורה על ידי תותח של צה"ל ועלתה באש. האנייה נותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב.

בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור".

ארגון האצ"ל פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות מלחמת אחים, ממשיכות לעורר ויכוח ציבורי ופוליטי עד לימינו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת אלטלנה". הפרשה שעוררה הדים רבים נחשבת לציון דרך חשוב ושנוי במחלוקת בתולדות מדינת ישראל.

צפו בסרטון, באיזה אופן פרשת אלטלנה מקשרת לתקופת הסזון?

פרשת אלטלנה

ההפוגה הראשונה:

הושגה הפוגה בתיווכו של הרוזן, פולקה ברנדוט, שהיה נציג האו"ם באזור המזה"ת. ההפוגה נמשכה כחודש ימים. גם צה"ל וגם הצבאות הערבים היו זקוקים למנוחה ולהתארגנות. צה"ל ניצל טוב יותר את ההפוגה כשבוצע השלב השני של עסקת הנשק הצ'כית במהלכה קיבל צה"ל נשק, מטוסים ודלק למטוסים. צה"ל גייס גם את בוגרי י"ב למלחמה - ציבור עם איכויות אנושיות גבוהות.

עיקרי תכנית ברנדוט: נציג האו"ם הציע תכנית להפסקת אש ארוכה שבמסגרתה מדינת ישראל תקבל את הגליל העליון אך הנגב יימסר למצרים וירושלים תהיה בשליטת ירדן. שני הצדדים לא היו מוכנים לראות בהצעה זו בסיס להפסקת הלחימה. הרוזן ברנדוט נרצח על ידי אנשי לח"י, בירושלים בספטמבר 1948 והתכנית ירדה מהפרק. לאחר 4 וחצי שבועות ב-8 ביולי התחדשו הקרבות - 'קרבות עשרת הימים'.

קרבות עשרת הימים

במהלך ההפוגה הגדיל צה"ל את כוחותיו והם עמדו ערב חידוש הקרבות על כ-65,000 לוחמים לעומת כ-40,000 לוחמים של צבאות מדינות ערב. בניין הכוח המחודש אפשר לצה"ל לבצע יוזמות התקפיות במהלך מבצע עשרת הימים.

בחזית המרכז קיים צה"ל את "מבצע דני" (על שמו של דני מס - מפקד שיירת הל"ה). במסגרת המבצע השתלטו כוחות צה"ל על שטחים נרחבים בגזרת לוד - רמלה. שתי הערים נכבשו ולראשונה בוצע גירוש גדול של כ-60,000 פלסטינים, גירוש שזכה לאישורו של בן גוריון. הניסיונות לכבוש את לטרון במהלך המבצע כשלו. ניתן לסכם את קרבות עשרת הימים בחזית המרכז כהצלחה חלקית.

בחזית הצפון קיים צה"ל את מבצע "דקל", שכלל את כיבוש שטחים נרחבים בגליל התחתון ועמק זבולון. במבצע חוסלו כוחות "צבא ההצלה" והכוחות הלבנונים שסייעו לו. בחזית הצפון השיג צה"ל ניצחון גדול והכרעה ברורה למרות המאחז הסורי שנותרו במקומו במשמר הירדן.

בחזית הדרום בחר בן גוריון לנקוט במדיניות מגננה מול הצבא המצרי.

ההישגים הטריטוריאליים בעקבות קרבות עשרת הימים:

- לוד רמלה והמרחב שצפונה להם נכבש. חלקים ניכרים מהגליל התחתון ועמק זבולון נכבשו וביניהם העיר נצרת. הנגב נותר מנותק ממדינת ישראל והקשר אליו נעשה בעזרת מטוסים.

- מכאן ואילך הצבאות הערבים לא יזמו שום מתקפה. נפתח עידן העליונות הברורה של צה"ל אל מול הערבים, עידן שהסתיים רק במלחמת יום הכיפורים. עם סיום הקרבות הוכרזה הפוגה שנייה מה- 19.7.1948 עד ל"מבצע יואב" ו"מבצע חירם" באוקטובר 1948.

קרבות עשרת הימים ציינו את סיומו של שלב ההישרדות במלחמתה של ישראל. עצם קיומה של המדינה נראה עתה מובטח לפחות מפני המתקפה הצבאית אך לא מפני מזימות מדיניות. מעתה היה על ישראל להגדיר לעצמה מטרות מדיניות וצבאיות למלחמה מעבר לעצם ההישרדות.

ההפוגה השנייה:

ההפוגה השנייה נמשכה מה-19 ביולי עד ל-15 באוקטובר. ההפוגה נוצלה להמשך ההתארגנות של צה"ל שכלל גם את פירוק מטה הפלמ"ח. היות ותכנית ברנדוט כללה את מסירת הנגב למצרים, כוונו עיקר המאמצים המלחמתיים האחרונים במלחמה לחזית הדרומית.

בעת ההפוגה השנייה יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים שנמשכו מספר ימים כל אחד. צה"ל השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והביס את הצבא המצרי. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית.

המבצעים שלאחר ההפוגה השנייה

"מבצע יואב" - אוקטובר 1948: צה"ל פרץ את הדרך אל הנגב על ידי כיבוש משטרת עיראק - סואידן ומשלטי חוליקאת. עם סיום המבצע כבשו כוחות צה"ל את באר שבע.

"מבצע חירם" - אוקטובר 1948: צה"ל השלים את כיבוש הגליל העליון, פלש ללבנון, כבש 14 כפרים והגיע עד לנהר הליטני.

"מבצע חורב" - דצמבר - ינואר 1948- 1949: שעליו פיקד הקצין הבולט ביותר בצה"ל באותה התקופה: יגאל אלון. במהלך המבצע כבש צה"ל שטחים נוספים בנגב ופלש לתוך מדבר סיני. בעקבות מבצעים אלה הסכימו שליטי מצרים לחתום עם ישראל על הסכמי שביתת נשק.

"מבצע עובדה"- סיום המלחמה- מרץ 1949: בסיום המלחמה כבשו כוחות חטיבת הנגב וחטיבת גולני את הנגב הדרומי ואת אילת.

 מקרה דוגמא: "מבצע עוּבדה" - כיבוש אילת (מה-6 עד ה-10 במרץ 1949).

"מבצע עובדה" היה אחרון המבצעים של צה"ל במלחמת העצמאות ובו נכבשו הנגב הדרומי הערבה ואילת. בנוסף, נערך במסגרתו "מבצע ייצוב" אשר שלביו הראשונים נערכו מספר ימים קודם ל"מבצע עובדה" ובו נתפסו אזורי עין גדי ומצדה. "מבצע עובדה" היה בעיקרו מבצע לוגיסטי כמעט ללא לחימה, וללא אבדות לכוחותינו. במבצע השתתפו  חטיבת גולני, חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת הנגב.

במהלך השיחות לשביתת הנשק עם ירדן (במרץ 1949) התברר, כי היא תובעת את השליטה בנגב הדרומי. בשל כך ניתנה הוראה לצה"ל להשתלט על הנגב הדרומי וב"מבצע עובדה" ניתנו הוראות לא לעבור את הגבול עם מצרים או עם ירדן. כאשר הירדנים גילו את חטיבת הנגב המתקדמת דרומה, הם פינו את העיירה אום - רְַש רש (אילת של היום) והעיר נכבשה על ידי כוחות צה"ל. מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, שחטיבתו השתתפה בכיבוש אילת, אלתר דגל ישראל, שנודע בכינוי דגל הדיו. את דגל הדיו תלה אברהם אדן מפקד הכוחות, ובמקום זה קמה העיר אילת. במבצע לא נפגעו כלל חיילים ישראלים.

הקשר למאפייני התקופה: ’מבצע עובדה’ הוא דוגמא למבצע צבאי גדול שנועד להשתלט על שטחים נרחבים, במטרה לקבוע עובדות בשטח, כאשר הזירה המדינית (שיחות שביתת הנשק) מכתיבים את המהלכים הצבאיים.

5.6. הדרוזים והצ'רקסים במלחמת העצמאות

הדרוזים חיים בעיקר בשטחי סוריה, לבנון וצפון ישראל - בכרמל (דליית אל כרמל ועספיא) ובגליל (חורפיש, ירכא, ג'וליס, בית ג'אן). המקום הקדוש להם ביותר הינו קבר הנביא שועייב (יתרו) סמוך לטבריה. הקהילה הצ'רקסית בארץ ישראל חייה בעיקר בשני כפרים בגליל (ריחניה וכפר כמא). לאורך תקופת המנדט הבריטי התקיימו שיתופי פעולה ועזרה הדדית בין הדרוזים והצ'רקסים ובין היישובים היהודיים, גם בתקופות של מתיחות רבה בין האוכלוסייה הערבית.

מלחמת העצמאות היוותה צומת מרכזי בבחירתם של הדרוזים והצ'רקסים לתמוך במדינת ישראל במאבק על עצמאותה ולהיותם, בהמשך, חלק בלתי נפרד ממנה.

 הדרוזים במלחמת העצמאות:

כבר בשלבים הראשונים של המלחמה היו הדרוזים נתונים ללחצים מנוגדים מצד היישוב היהודי ומצד הוועד הערבי העליון, כשכל צד מבקש לצרף את הדרוזים אליו. בעדה התקיימו מגמות סותרות. הקשרים בין הישוב היהודי והדרוזים התנהלו באמצעות אנשי 'ההגנה', ואנשי הסוכנות היהודית. נכבדים מכפרים מעורבים של דרוזים וערבים כגון עוספיה, שפרעם ומע'ר נטו יותר להתקרב ליהודים. בעקבותיהם הלכו תושבי הכפרים הסמוכים לחיפה ולאזור ההתיישבות היהודית בגליל המערבי. מנגד הכפרים הדרוזים שבעומק השטח הערבי היו זהירים יותר ביחסיהם עם היהודים. הדרוזים בארצות השכנות היו מפולגים ביניהם ולא נקטו עמדה ברורה. נכבדים שהגיעו מארצות אלו לארץ סיירו בכפרי הדרוזים והטיפו לניטרליות. הפעילים היהודים בשטח פעלו למנוע מהדרוזים להיגרר אחר הערבים המקומיים. אסיפת נכבדים מכל כפרי העדה שהתכנסה בדליית אל כרמל בתחילת המלחמה, הסתייגה מהשתתפות הדרוזים במהומות שיזם הוועד הערבי העליון ומשלחת שיצאה אל הר הדרוזים קיבלה אישור ותמיכה בהחלטת הנכבדים.

ביולי 1948 התגייסה קבוצה של דרוזים מעספיא, דלית אל-כרמל (ומסוריה) לשירות בצה"ל. טקס ההשבעה הראשון של המגויסים הדרוזים נערך במחנה 'נשר' ליד חיפה. הם סופחו כפלוגה דרוזית לחטיבה 9, שלחמה בצפון מערב הארץ. פלוגה זו היוותה את הגרעין ליחידת המיעוטים. הפלוגה הדרוזית הייתה שותפה להישגיה של היחידה ב"מבצע חירם" בחזית הצפונית.

הצ'רקסים במלחמת העצמאות:

בתחילת מלחמת העצמאות לחצו הערבים על תושבי כפר כמא הצ'רקסים לסייע להם במלחמתם ביישובים היהודים באזור. הצ'רקסים סירבו בתוקף, שמרו על קשר עם ארגון 'ההגנה' ונמנעו לחלוטין מלפעול יחדיו עם הערבים המקומיים. במהלך חודש יולי 1948, במסגרת "מבצע דקל" נכבש הגליל התחתון ובני הכפר כמא שיתפו פעולה עם 'ההגנה' והצטרפו בהמשך בגלוי לכוחות צה"ל ולחמו לצדם כפלוגה נפרדת. במסגרת "מבצע דקל', באמצע יולי 1948, במהלכו השתלטו כוחות צה"ל על נצרת, שפרעם וכפרים בגליל המערבי. היישוב הצ'רקסי ריחאניה היה מוקף ביחידות ערביות החל מראשית ההתלקחות. במסגרת "מבצע חירם" צעדה לעבר יישוב זה, בראש הכוח הלוחם, כיתת חלוץ לוחמת צ'רקסית, והכפר הועבר לשליטת צה"ל.

יחידת המיעוטים: יחידת המיעוטים איגדה את הכוחות הלוחמים הדרוזים והצ'רקסים שפעלו במלחמת העצמאות. אליהם הצטרפו בהמשך גם חיילים בדואים. משימותיה של יחידת המיעוטים היו בעיקר בתחום הביטחון השוטף.

5.7. גבולות המדינה עם סיום המלחמה:

גבולות המדינה עם סיום המלחמה:

הנקודה הצפונית מערבית ביותר במדינת ישראל היה קיבוץ ראש הנקרה.

הישוב הצפוני - מזרחי הגדול ביותר היה מטולה. בדרום הגיעו גבולות המדינה עד אילת.

בצפון המזרח שלטה מדינת ישראל על השטחים עד בית שאן כולל.

בדרום המזרח שלטה מדינת ישראל עד לקיבוץ עין גדי. ירושלים נותרה מחולקת ומשלט לטרון נשאר בשליטת הלגיון הירדני. באזור נתניה הפרידו כ-12 קילומטרים בין שטחה של ירדן לבין הים התיכון והוא כונה "המותניים הצרות של המדינה". 

6. היווצרות בעיית הפליטים הפלשתינאים

מבוא

ערב מלחמת העצמאות חיו בשטחי ארץ ישראל כ1,300,000 תושבים ערבים.

עם תחילת הקרבות בשלב הראשון למלחמה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, החלה בריחה של ערבים משטחי ארץ ישראל.עד סוף מלחמת העצמאות ב1949 ברחו /עזבו/ גורשו כ700,000 ערבים זו הייתה אחת שהתופעות המרכזיות והגורליות שליוו את המלחמה.

הפלשתינאים שעזבו את שטח מדינת ישראל בשנים אילו הפכו לפליטים במדינות ערב שסירבו לקבל אותם לשטחם ולהפוך אותם לאזרחים שווים(למעט ירדן) והם נשארו לחיות במחנות פליטים של עוני ללא זכויות.המפסידים הגדולים של מלחמה זו היו הפלשתינאים שלא הסכימו לקבל את תוכנית החלוקה לשתי מדינות לשני העמים ונותרו ללא מדינה ופליטים בארצות זרות.

6.1. הגורמים לבריחת ערביי ארץ ישראל בשלב הראשון למלחמה –כ"ט בנובמבר 1949

א. בתחילת המלחמה החלה עזיבת בני השכבה העשירה והמנהיגה - המוני ערבים בערים ובכפרים נותרו ללא הנהגה .התחרות שהייתה בין הכוחות השונים שפעלו בחברה הערבית הגבירה את חוסר האמון וחוסר הביטחון לגבי עתידם .

ב. בתחילת המלחמה קראו מנהיגי מדינות ערב אל הפלשתינאים שיעזבו את הארץ עד סיום המלחמה והבטיחו להם שיחזרו עם סיומה תופעה זו היתה קיימת רק בשלב הראשון למלחמה.

ג.בשלב הראשון למלחמה לאחר מספר חודשי לחימה והכוחות היהודים החלו במתקפה על הערים המעורבות נכבשו כפרים רבים בפרוזדור ירושלים ,בשפלה .   בזמן מבצע נחשון התחולל קרב דיר יאסין שהתגלגל להרג עשרות תושבי הכפר האירוע יצר דימוי שלילי ומפחיד של הכוחות היהודים וערבים רבים ברחו מאימת הכוחות לקראת כיבוש הכפרים והערים המעורבות.

ד. בערים כמו חיפה ויפו נורתה אש כבדה על השכונות הערביות המאוכלסות פעולה זו גרמה לבריחה מבוהלת של תושבים .בשלב הזה של המלחמה נמלטו מהארץ רוב המנהיגים הערבים עזבו ולעיתים גורשו כ-300,000  הכישלונות הצבאיים הקשים של הערבים גרמו להלם . 

ה.   כמו כן ככול שהתקדם הפינוי הבריטי הלכה והתמוטטה המערכת הארגונית הערבית שלא הייתה בנויה לספק לעצמה את השירותים המינהלים ויכולת ארגונית מתאימה ובהעדר תשתיות ומנהיגות מתאימה קרסה החברה הערבית.

6.2. הגורמים לעזיבת ערבים בשלב השני של המלחמה (עם פינוי א"י על ידי הבריטים וההכרזה על הקמת מדינת ישראל)

פלישת מדינות ערב לשטח מדינת ישראל שהתבצעה על פי שקולים של כל מדינה ששאפה לספח אליה שטחים לא על פי אסטרטגיה משותפת השפיעה אף היא על תושביה הערבים של הארץ.

הגורמים לעזיבה :

1.      לראשונה נעשה גרוש יזום.- היו מקומות בהם גרש צה"ל את הפלשתינאים זו לא הייתה מדיניות מוצהרת אולם היא בוצעה באזורים מסוימים: כמו לוד ורמלה.

2.      בזמן מבצע חירם בגליל –ברחו ערבים רבים כתוצאה מהקרבות חלקם גורש והיו מקומות שהתושבים התבקשו להתפנות עד תום הקרבות אולם לא הורשו לשוב (כמו בעיקרית ובירעם)

3.      כאשר גברו הישגי צה"ל במלחמה הייתה מנוסה מבוהלת של ערבים תרמה לזאת גם ההנהגה הערבית שלא הייתה לה מדיניות ברורה בנושא והיא לא נתנה לאוכלוסייה הערבית הוראות ברורות כיצד לנהוג.

6.3. מדיניות מדינות ערב ומדינת ישראל בנוגע לשיבת הפליטים

לאחר מלחמת העצמאות עם בריחת הערבים מהרץ חל שינוי דמוגרפי מהותי ,בארץ נשאר מעוט ערבי שלא היווה איום על אופייה היהודי של המדינה ולא על בטחונה .בתחום ישראל ערים ערביות שנכבשו כמו לוד רמלה באר שבע כפרים רבים נותרו נטושים –התושבים שנמלטו הפליטים התיישבו במחנות זמניים בלבנון,סוריה, בגדה המערבית (יהודה ושומרון שהייתה תחת שליטה ירדנית) וברצועת עזה שהייתה שייכת למצריים הפליטים היו מעוניינים לחזור לבתיהם עם סיום המלחמה .

מדיניותה של ישראל 

ישראל לא מעוניינת ולא מאפשרת לפליטים לחזור לשטח מדינת ישראל ,מבחינת ישראל 

היא לא אחראית לגורלם האחריות היא של מדינות ערב.

היא מוכנה לעזור לשיקומם אולם לא תאפשר להם חזרה לתחומה. חזרתם תפגע בביטחונה של ישראל . יהיה קושי במציאת פרנסה ושכון .בעיית הפליטים צריכה להיפתר כחלק מהסדר מקיף שיבוא בעקבות השלום .

צה"ל קיבל הוראה למנוע מהפליטים לחצות את הגבול .במקום הישובים הערבים שנהרסו נבנו ישובים חדשים יהודיים ועולים חדשים נכנסו לגור בבתים בערים

מדיניות מדינות ערב ביחס לפליטים הפלשתינאים

הפליטים הפלשתינאים שעזבו את שטחה של מדינת ישראל הפכו לפליטים במדינות ערב :מצרים, לבנון, סוריה, וירדן ,למעט ירדן, מדינות ערב סרבו לקבל אותם ולהפוך אותם לאזרחים שווים והנציחו את מצבם במחנות פליטים של עוני ובערות ללא שוויון וזכויות והשתמשו בהם על מנת לנגח את ישראל.

צפו בסרטון, מהם ההנחות של אבא אבן כפי שמובאות בסרטון בקשר לאחריותן של מדינות ערב להיווצרות בעיית הפליטים הפלשתינאים?

6.4. ההסתננויות וסוגיית השיבה

מיד עם סיום מלחמת העצמאות החלה תופעה של הסתננות של פלסטינים לכפרים ולאזורים בהם הם חיו לפני המלחמה. רוב ההסתננויות לא נעשו במטרה לפגוע ביהודים אלא במטרה לקחת ציוד ויבולים שהושארו מאחור. למרות כל אלה התקיימו גם הסתננויות שמטרתן היתה טרור ופגיעה ביהודים. חשוב לציין שגם ההסתננויות ממניעים כלכליים גרמו למדינת ישראל נזק כלכלי קשה שהיא התקשתה לעמוד בו (ימי הצנע). 

הפלסטינים מעולם לא קיבלו את עזיבתם את בתיהם כעובדה מוגמרת. הפלסטינים טענו תמיד ל"זכות השיבה" (נכון ל-2007 – 4,400,000 פלסטינים) לעומת החברה היהודית במדינת ישראל שרובה הגדול אינו מוכן לחזרתם של הפליטים הפלסטינים לשטחה של מדינת ישראל.