תקציר ידע

היקף העלייה,ארצות המוצא והגורמים לעלייה

לאחר ההכרזה על הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ ויהודים יכלו לעלות אליה באופן חופשי. האוכלוסייה היהודית בארץ מנתה עד הקמת המדינה כ- 650 אלף יהודים בלבד. בשלוש השנים הראשונות לקיומה הוכפלה האוכלוסייה היהודית בישראל ומספר העולים היה גדול ממספר הקולטים, עד – 1960 קלטה מדינת ישראל כמיליון עולים. עובדה זו יצרה קשיים אדירים, הן למדינה הקולטת על מוסדותיה השונים וכמובן גם למאות אלפי הנקלטים.

הגורמים לעלייה לישראל בשנות ה-50 וה-60

מאפייני העלייה (עליית הצלה, עלייה מבוקרת, עלייה חשאית, ניצולי שואה)

70% מיהודי האסלאם עלו למדינת ישראל. השאר הגרו לצרפת, קנדה, ארצות הברית ועוד. העלייה התבצעה על ידי נציגי מוסדות המדינה והסוכנות היהודית בשיתוף עם ארגונים יהודיים בינלאומיים וממשלות ידידותיות.

ניתן לדבר על שלושה דפוסי ארגון עליה למדינת ישראל מארצות האסלאם:

עליית הצלה - חיסול גלויות (לוב, תימן, עיראק)

עלייה זו פעלה בארצות שבהן חששו להרעה במצב היהודים שעלולה לסכן את חייהם, ולכן חייבים להעלותם ובכך להצילם. פעולת העלייה הזו הייתה מהירה והזמן בו יצאו רוב היהודים היה קצר. עליית הצלה זו מתייחסת להעלאת קהילות שלמות של יהודים למדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם השלטון המקומי.

עלייה מבוקרת (מרוקו, תוניסיה, תורכיה, איראן)

עלייה שיש בה מיון. מדיניות זו של עלייה מבוקרת ננקטה בעיקר בשנים 1956-1952. צמצום וויסות העלייה ההמונית נבע מהנחת היסוד שאם תימשך העלייה ההמונית, יקרסו כל מערכות הקליטה במדינת ישראל. ולכן, בארצות כמו מרוקו, תוניסיה, איראן ותורכיה לא נשקפה סכנה קיומית ליהודים, לכן יש צורך בצמצום העלייה מהן. עד 1951 הייתה העלייה לישראל פתוחה לכל יהודי, מסוף 1951 נקבעו סדרי עדיפויות בקביעה מי יעלה, על פי קריטריונים של גיל, מצב בריאותי וסיכויי פרנסה. לפני עלייתם, רוכזו היהודים בארצות מוצאם, והופעל מנגנון מיון. התוצאה הייתה פיצול משפחות כשהזקנים, הנכים, חסרי ההכשרה המקצועית והבלתי כשירים לעבוד הושארו בארצותיהם כדי שלא יפלו לנטל על המדינה דבר שיגרום לקריסת מערכות הקליטה.

עלייה חשאית (סוריה, לבנון, מרוקו מצרים)

ממדינות אלה הוברחו יהודים מעטים בגלל הקושי לעבור את הגבול. עלייה מסוג זה הופעלה באותן מדינות שלא התירו יציאה חופשית של יהודים משטחן. מדינות אלה היו בעימות ישיר עם מדינת ישראל, והיהודים שבתוכן היו כבני ערובה של השלטונות נגד מדינת ישראל. הברחת העולים הייתה חשאית בגלל החשש מהנזק שפרסום העלייה יביא. יהודי מרוקו לעומת זאת הוברחו בכל דרך אפשרית: בים, ביבשה ובאוויר.

תהליך הקליטה-קשיים והתמודדות

השיקולים של מדינת ישראל המשפיעים על תהליך הקליטה:

1. הצורך לספק לעולים את הצרכים הבסיסיים, כמו דיור, תעסוקה, שילוב העולים במערכת החינוך, פתרון מהיר לבעיות רווחה ובריאות שעמן הגיעו מארצות המוצא שלהם

2. הרצון לשלב את העולים בתרבות ובמערכת הערכים של החברה הקולטת: סוציאליזם, חילוניות, שלילת הגולה, חשיבות העבודה החקלאית. תפיסת "כור ההיתוך" ששמה לה  למטרה להקנות לאומה הישראלית תרבות מאחדת.

בתחום הדיור -הבעיות והקשיים:

1. העלייה ההמונית של למעלה מ- 700 אלף יהודים תוך שלוש שנים שהצטרפו ל–600,000 יהודים בארץ.

2. כמו כן נוצר הצורך לפזר את האוכלוסייה באזורים שעדיין לא אוכלסו ולהם חשיבות ביטחונית.

דרכי התמודדות

1.  מציאת פתרונות דיור זמניים

• כמו מחנות צבא הבריטי שפונו עם פינוי הארץ על ידי החיילים הבריטים.

• מחנות עולים – היו מחנות שהוקמו בשנים 1948-1950 בכל רחבי הארץ. תנאי החיים במחנות היו קשים. בחלק מהמחנות התגוררו באולמות גדולים בצפיפות רבה ובתנאי תברואה ירודים. בחלק מהמחנות התגוררו באוהלים.

• מעברות – לוי אשכול, גזבר הסוכנות היהודים, הציע להקים שיכוני עולים זמניים ברחבי הארץ. מעברות אלו הוקמו ליד ישובים ותיקים על מנת שיסיעו לקליטת העולים. בשנות ה–50 הקימה הסוכנות היהודית 62 מעברות ברחבי הארץ. במעברה שוכנו העולים בתחילה באוהלים, אחר כך בפחונים ובשלב מאוחר יותר בצריפים. כמו כן הוקמו מבני ציבור מרכזיים: בית הספר, בית כנסת מרפאה ועוד. כל משפחה במעברה דאגה לעצמה לפרנסתה. (אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות)

2. חלק מהעולים הסתדרו בכוחות עצמם או נקלטו בקרב בני משפחתם.

3. בתים שננטשו על ידי הערבים בימי המלחמה – בירושלים יפו, חיפה, עכו, רמלה לוד. לאחר מכן הועברו העולים לאזורים מבודדים יותר כמו באר-שבע, אשקלון ועוד.

4. יישובי קבע – חלק מהמעברות הפכו לעיירות פיתוח. הוקמו כ–30 עיירות ברחבי הארץ.

5. ישיבו שרשרת ביטחון – שרשרת יישובים שהוקמו לאורך הגבול כמו קריית שמונה בצפון ואופקים בדרום.

בתחום התעסוקה וכלכלה- הבעיות והקשיים:

תפיסת כור ההיתוך (מיזוג גלויות) כמעצבת את תהליך הקליטה והגורמים לה

הגדרת המושג "תפיסת כור ההיתוך"

תפיסה ששמה לה למטרה לעצב חברה חדשה בארץ– חברה שתרבותה מבוססת על מורשת היישוב הוותיק: ציונות, חלוציות, אהבת הארץ, שלילת הגולה וערכים השאובים מהתרבות המערבית המודרנית. במסגרת תפיסה זו נדרשו העולים לאמץ את ערכי החברה הקולטת בדרך להפיכתם לעם מאוחד. הדמות האידיאלית שאליה חינכו הייתה דמות "היהודי החדש". ביטויה המובהק היה "הצבר" – יהודי יליד הארץ, המושרש בנופיה, חקלאי או פועל, חלוץ המיישב אזורים חדשים על פי צורכי המדינה ולוחם המוכן להגן עליה. מדיניות כור ההיתוך ומיזוג הגלויות נעזרה בעיקר במערכת החינוך ובצבא כדי להשיג יעדיה.

השיקולים שהובילו (או: הגורמים) לעיצוב תפיסה זו

• צורכי המדינה: המדינה הצעירה שקלטה עולים מכל רחבי העולם, בעלי שפות ותרבויות כה שונות, הייתה זקוקה לתרבת עברית מאחדת. הצרכים הדחופים של המדינה היו בתחום הביטחון, בפיתוח החקלאות והתעשייה, וביישוב אזורי הגבול הריקים.

• שלילת הגלות: הממסד וגורמי הכוח העיקריים במדינה נוהלו על ידי ילידי הארץ או עולים ותיקים בעלי תרבות מערבית, שהאידיאולוגיה שלהם העמידה במרכז את צורכי הלאום, את אידיאל החלוציות ואת שלילת הגלות. על פי אידיאולוגיה זו, על העולים לשכוח את עברם ואת זהותם היהודית הגלותית, שנתפסה כמנוונת ופגומה, ולהפוך לישראלים גאים.

פעולות בתהליך הקליטה של העולים המבטאות את תפיסת כור ההיתוך

1. פעילות במסגרת צה"ל: צה"ל ראה עצמו כצבא העם, השואף לכלול את כל בני מחזור הגיוס מכל שכבות האוכלוסייה. הצבא נתפס ככרטיס כניסה לחברה הישראלית, מקום שבו צעירים מכל ארצות המוצא הופכים לוחמים נאמנים לארצם ומאמצים מנהגים ושפה אחידים. צה"ל השקיע כוח אדם וזמן רב בהקניית השפה והתרבות העברית לחיילים. מורות חיילות שימשו חלק ממערכת החינוך שפעלה בתוך הצבא ואף מחוצה לו-ביישובי העולים.

2.עברות שמות: עברות שמות החל כבר בתקופת היישוב, ונשא לעיתים מטען סמלי רב, כ-"שלילת הגלות". גם רבים ממנהיגי היישוב עברתו את שמם; כך דוד גְרִין עברת את שמו לדוד בן-גוריון (על שם יוסף בן-גוריון, מראשי היישוב היהודי בימי המרד הגדול ברומאים), לוי שְׁקוֹלְניק היה ללוי אֶשְכּוֹל, משה שֶרְתוֹק למשה שָרֵת, ועוד רבים. כאשר הגיעו ארצה עולי שנות ה-50, רווח המנהג לעברת את שמם. פעמים רבות ניתן לעולים שם עברי על ידי הגורמים שטיפלו בקליטתם, כהליך בירוקרטי.

3. אימוץ לבוש, התנהגות, מבטא ותרבות "עבריים": העולים נדרשו להתנסות בעבודה חקלאית, ללמוד שירים וריקודי עם המקובלים בתרבות הישראלית, ולזנוח את השפה והתרבות שהביאו מהגולה.

הישגי תפיסת "כור ההיתוך"

1. בין ההישגים יש לציין את ההצלחה העצומה בלימוד השפה העברית. רוב העולים רכשו את ידיעת השפה וגם האנלפאבתיות כמעט חוסלה. אף שמספר העולים, כזכור, עלה פי שניים על מספר הקולטים, הפכו התרבות והשפה העברית למכנה משותף של כלל האוכלוסייה.

2. בתקופה זו גובשו סמלי תרבות ומנהגים משותפים, שהיו גורם מאחד ומקשר בין היהודים בני כל ארצות המוצא. נוצרו חגים לאומיים, כמו יום הזיכרון  או יום העצמאות, המשמשים גורם הזדהות למרבית האוכלוסייה. גם מנהגים אחרים, כגון שירה בציבור, ריקודי עם , "קומזיץ" או טיול, הפכו למאפייני התרבות הישראלית, שהייתה אז ייחודית ואחידה למדי.

3. צה"ל– צבא העם – הפך למוקד הזדהות  משותף, סמל לאחווה ולאחדות, ורבים מהעולים מצאו בו מסלול קידום/התפתחות. רבים מהעולים רכשו בצבא כלים – חברתיים, מקצועיים, תרבותיים ואחרים –שסייעו להשתלבותם  בחברה הישראלית ולהתקדמותם.

מחירים/קשיים הנובעים מתפיסת "כור ההיתוך"

1. העולים נאלצו לוותר על היבטים שונים של זהותם, מה שהקשה על תהליך הקליטה של העולים מכל הגלויות. עולים מאירופה, שחלק גדול מהם כבר היה מעורה בתנועה הציונית טרם עלייתו, היו מוכנים לשלם מחיר זה ואף אימצו החלפת זהות זאת במהלך שהותם בארץ. לעומת זאת, למרבית העולים מארצות המזרח התהליך היה קשה יותר. רבים מהם ספגו את תרבות ארצות המוצא, ולא הבינו מדוע כדי להיות ישראלים עליהם להחליף זהות, ולוותר על מסורות ועל אורח חיים שלהם הורגלו.

2. מערכת החינוך הישראלית התנהלה כמובן בעברית וכך שללה את השימוש בלשון ארצות המוצא. על העולים האשכנזים הופעל לחץ לשנות שמות יידיש (שהזכירו את הגולה) לשמות עבריים, והעולים המזרחיים נתבעו לשנות את שמותיהם משמות ערביים (שהזכירו שמות של אויבי המדינה) לשמות עבריים צבריים.

3. נוצר מתח בין-עדתי בין יוצאי ארצות אירופה הוותיקים לבין העולים יוצאי ארצות המזרח. בין העולים מארצות המזרח היו שהרגישו כי חייהם מנוהלים על ידי אנשי הממסד, האשכנזי ברובו, וכי הוא קובע את גורלם: איפה יגורו ובאילו תנאים, במה יעסקו לפרנסתם, והיכן ילמדו ילדיהם. הפער בין ישראל הראשונה- הוותיקה, האשכנזית והמבוססת לבין ישראל השנייה- שבה התרכזו רבים מעולי ארצות האסלאם, שחשו קיפוח ואפליה- הלך וגבר בהתמדה. תחושות תסכול  אלה הביאו לפרוץ אירועי ואדי סאליב. 

תרומתה של העלייה למדינת ישראל

1. בתחום הדמוגרפי: שינוי המצב הדמוגרפי במדינה, קרוב למיליון עולים הגיעו בעשור הראשון. האוכלוסייה היהודית בארץ מנתה עד הקמת המדינה כ-650 אלף יהודים בלבד. בשלוש השנים הראשונות הוכפלה האוכלוסייה היהודית בישראל ומספר העולים היה גדול ממספר הקולטים.

2. בתחום ההתיישבותי: שינוי פריסת ההתיישבות בארץ לא רק באזור החוף אלא גם באזור ההר והנגב, הוקמו עיירות פיתוח, חיזוק ההתיישבות החקלאית, הקמת יישובי שרשרת הביטחון, התיישבות באזורי הספר המרוחקים ליד הגבולות. ההתיישבות ביססה  את גבולות המדינה, אפשרה  צורות חיים שונות והבטיחה  מקורות פרנסה וייצור מזון לאוכלוסייה ההולכת וגדלה.

3. בתחום הכלכלי: גברה ההשקעה במשק – בחקלאות ובתעשייה– דבר שסייע ליצירת מקומות עבודה חדשים, הגדלת כוח העבודה, שילוב עולים בכל ענפי הייצור והשירותים והרחבת מעגל המשק.

אירועי ואדי סאליב – משמעותם והשפעתם על החברה הישראלית

וואדי סאליב היא שכונה ערבית בחיפה, בה התגוררו עולים מצפון אפריקה. כישלונות בתהליך הקליטה של העולים הביאו לתחושות קשות של אפליה בקרב עולי ארצות האסלאם שבאו לידי ביטוי במאורעות ואדי סאליב. המהומות החלו בעקבות מריבת שיכורים בבית קפה. שוטר שהגיע להפריד בין האנשים ירה באחד השיכורים ופצע אותו קל. למחרת אורגנה הפגנה שבראשה עמד דוד בן הרוש איש השכונה שהקים את ארגון "ליכוד יוצאי אפריקה", בהפגנה נשאו דגלים שחורים ואת דגל המדינה טבול בדם. ההפגנה הפכה להתנגשות אלימה והמהומות התפשטו ברחבי הארץ, בעיקר באזורים שבהם גרו יוצאי צפון אפריקה. בעקבות האירועים קמה וועדת חקירה לבדוק את האירועים.

מסקנות הוועדה היו:

1. יש לשפר את תנאי חייהם של יוצאי צפון אפריקה.
2. יש לשפר את רמת החינוך וההשכלה של ילדי השכונות.
3. יוצאי צפון אפריקה לא קופחו בהשוואה לעולים יוצאי ארצות אחרות.

השלכות אירועי ואדי סאליב על החברה הישראלית

1. הקשיים בתהליכי הקליטה של חלק מיהודי ארצות האסלאם הועלו למודעות הציבור במדינת ישראל, ובעקבות זאת נשאלו שאלות מהותיות בנוגע למדיניות הקליטה- היו שטענו כי אכן הציבור המזרחי סובל מאפליה ומקיפוח על רקע עדתי, ואילו האחרים טענו כי הסיבה למצב הירוד של העולים תלויה בכישוריהם, ועובדה היא, כי עולים חזקים יותר היגרו לצרפת וארצות אחרות.

2. בעקבות המחאה, הממשלה החליטה על הקמת ועדה חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני כדי לבדוק אם המוחים הופעלו על ידי גורמים חיצוניים, את תפקוד המשטרה ואת הסיבות למחאה. הועדה מצאה כי בקרב עולי צפון אפריקה שוררת תחושת קיפוח ואף אפליה מכוונת שגרמו להתפרצות. בעיותיה של העדה נובעות, על פי הדו"ח, מעקירתה של הקהילה מדפוסי חיים מושרשים. מסקנות הוועדה הביאו לשיפורים ותיקונים מידיים, כמו הגדלת שכר פועלי הדחק, הגדלת מכסת ימי העבודה בחודש שנותנות לשכות העבודה, זירוז מתן קצבאות למשפחות מרובות ילדים, ניסיונות לפתור בעיות של מחוסרי דיור ומפוני מעברות. שכונת ואדי סאליב פונתה מתושביה וקיבלו דירות בשכונות יותר טובות, החלו בשיקום שכונות עוני ברחבי הארץ, יוצאי צפון אפריקה נכנסו לפוליטיקה ונחלו הצלחה בפעולותיהם, חל שיפור במערכת החינוך בשכונות מצוקה ועיירות פיתוח

3. התושבים בואדי סאליב פיתחו עוינות וחשדנות כלפי הממסד (הממשלה), וראו בממסד אחראי לחוסר ההצלחה בקליטתם ולאפלייתם בהשוואה לקבוצות אחרות בחברה ההתפרצות האלימה בואדי סאליב נבעה מתחושות של תסכול, קיפוח ואפליה שנבעו מקשיי קליטתם בתחומים השונים: כמו תנאי דיור קשים, אחוז גבוה של מובטלים, רמה ירודה של שירותים קהילתיים בשכונה, בהשוואה לשכונות סמוכות בעיר.