תקצירים: דפוסי השלטון הרומאי

דפוסי השלטון הרומאי בארץ ישראל

('מלך חסות' – הורדוס, הנציבים)

מאז כיבוש ארץ ישראל על ידי המצביא הרומאי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס ועד לפרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה הפעילו הרומאים בארץ שיטות-שליטה שונות:

• שליטה באמצעות מלך- חסות: מלך יהודי המקבל את השלטון מהרומאים ושולט בחסותם.
  היתרון, מבחינת הרומאים, בשיטה זו: למלך מקומי אמורה להיות לגיטימיות בעיני האוכלוסייה היהודית, בהיותו צאצא או קשור בקשרי-נישואים עם השושלת החשמונאית.
  החיסרון, מבחינתם: אותו מלך מקומי עלול לפתח שאיפות לעצמאות מלאה.
• שליטה ישירה, באמצעות נציב רומאי.
  היתרון, מבחינת הרומאים, בשיטה זו: יש להם שליטה מלאה והדוקה על המתרחש בארץ.
  החיסרון: הנציבים, בהיותם זרים וחסרי-רגישות להלכי-הרוח בקרב היהודים הנתונים לשלטונם, עלולים לדחוף את היהודים למרידה.

נראה שהשיקול הרומאי, בכל זמן נתון, באיזו שיטת-שליטה לנקוט היה תלוי בשאלה אם היה מועמד מתאים וזמין למלא את תפקיד מלך-החסות.
להלן סדר כרונולוגי של דפוסי-השלטון הרומאי:

• 63 לפנה"ס: כיבוש הארץ על ידי פומפיוס
• 40-63 לפנה"ס: הורקנוס ה-2 שולט בחסות הרומאים
•  4-40 לפנה"ס: הורדוס- מלך בחסות הרומאים
• 4 לפנה"ס- 6 לספירה: חלוקת הארץ בין בניו של הורדוס
• 6 -41 לספירה: תקופת הנציבים הראשונה- שלטון רומאי ישיר 
• 41- 44 לספירה: אגריפס ה-1 – מלך בחסות הרומאים
• 44- 66 לספירה: תקופת הנציבים השנייה- שלטון רומאי ישיר

הסיבות למרד הגדול והעמדות השונות בוויכוח על היציאה למלחמה ברומאים

למרד הגדול, שפרץ בשנת 66, קדמו שנים רבות שבהם גברו המתחים בין רוב האוכלוסייה היהודית לבין השלטון הרומאי. פרוץ המרד, אם כן, מסיים תהליך ארוך של הידרדרות היחסים.

מה היו הסיבות למרד?

אפשר להבחין בין גורמי-יסוד ארוכי-טווח, שהיו קיימים במהלך כל תקופת השלטון הרומאי, לבין הנסיבות המיידיות שהובילו לפרוץ המרד בשנת 66.

גורמי היסוד:

• התנגדות עקרונית לעצם השלטון הרומאי והשאיפה להחזיר את הריבונות בארץ ישראל לשלטון יהודי.
• האמונה הדתית בגאולה המשיחית הקרובה.
• העושק והשחיתות של השלטון הרומאי, שהביא להתרוששות השכבות העממיות ולהתגברות הקיטוב בחברה היהודית.
• האיבה בין היהודים לבין האוכלוסייה הלא-יהודית, שהייתה ידידותית לשלטון הרומאי.

הנסיבות המיידיות:

• זלזול ופגיעה של הרומאים בעיקרי הדת היהודית.
• התגברות הקנאות היהודית והקצנתה.
• אכזריותם ושחיתותם של הנציבים הרומאיים האחרונים.
• התנגשויות אלימות בין האוכלוסייה היהודית והנוכרית בקיסריה.

הויכוח הפנימי בקרב היהודים 

למרות כל הגורמים שצוינו, היהודים היו רחוקים מלהיות מאוחדים בתמיכה במרד. בעוד חלקים בעם נסחפים בהלכי-רוח משיחיים ומצפים לגאולה קרובה, ושואבים עידוד מהצלחה ראשונית של המרד, אחרים היו מפוכחים יותר והתנגדו למלחמה נגד האימפריה הרומית, מלחמה שנראתה בעיניהם חסרת סיכוי (אולי צודקת – אבל לא חכמה).

ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) שכתביו הם המקור העיקרי לידיעות על המרד ובעצמו לקח חלק במרד בשלבו הראשון כמפקד הגליל, מספר שחלק מיהודי הגליל סרבו להשתתף במרד ואף בקשו את חסות הרומאים. הוא גם מצטט נאום של אגריפס ה-2 (שבאותה תקופה מלך, בחסות הרומאים, על חלקים מצפון הארץ) המנסה לשכנע את היהודים בדבר חוסר-התוחלת שבמרד:

נראה, אם כן, שהעם היה מפולג בין: 

• מתנגדי המרד כמו אגריפס ה-2 וחלק מאנשי הגליל.
• תומכי המרד המתונים, ביניהם נכבדי ירושלים והכוהנים, שהצטרפו למרד בשלביו הראשונים, במטרה לשלוט באירועים.
• תומכי המרד הקנאים.

במהלך המרד נדחקו הצידה –ואף נרצחו – הגורמים המתונים יחסית והקנאים השתלטו על מהלך האירועים. הקנאים עצמם היו מפולגים לקבוצות שונות שנלחמו אלה באלה, תור כדי הלחימה ברומאים.

השלטון הרומאי הישיר: תקופת הנציבים הרומאים

רקע: 

לאחר מותו של הורדוס, נאבקו יורשיו על השלטון ביהודה, דבר שגרם לתסיסה ולאי-שקט באזור. כאשר הדברים הובאו לפני הקיסר ברומא, הוא החליט להפקיע את השלטון ביהודה מידי צאצאי הורדוס, ומינה לפרובינקיה נציב, במטרה להשיב את השקט לאזור.

תזכורת:

פרובינקיה – אזור שנכבש על ידי רומא ונמצא מחוץ לתחומי איטליה.

תפקיד הנציב וסמכויותיו

הנציב בפרובינקיה מונה ע"י הקיסר, ומשך כהונתו היה לתקופה קצרה, התלויה במידת הצלחתו לשמור על השקט ועל הסדר בפרובינקיה שבאחריותו, וכן  בקשריו ברומא. הנציבים הרומאים קבעו את מקום מושבם בעיר הנוכרית קיסריה.

תפקידי הנציב:

1. מפקד עליון של הצבא (לרשות הנציב עמד "חיל מצב" רומאי לשמירה על הסדר בפרובינקיה).

2. אחראי לשמירה על השקט,  הסדר והביטחון ביהודה.

3. סמכויות שיפוט מלאות (גם בדיני מוות)

4. עמד בראש המערכת המנהלית , והיה אחראי על גביית המיסים לרומא.
   
   

מאפייני שלטונם של הנציבים

רבים מהנציבים שהגיעו מרומא לשלוט ביהודה גילו העדפה ברורה לאוכלוסייה הלא-יהודית בארץ. בנוסף, הנציבים פעלו באופן שהתעלם מקשיי האוכלוסייה המקומית, דבר שהביא לתסיסה ולגילויי עוינות כלפיהם מצד תושביה היהודיים של יהודה:

• עול כלכלי כבד

הנציבים שמונו על-ידי הקיסר הרומאי לא היו ממעמד חברתי גבוה, ומשאביהם הכלכליים היו מוגבלים. כיון שמונו לנציבות לתקופה מוגבלת, רבים מהם פעלו להגדלת מקורות הכנסותיהם ככל שיתאפשר, על חשבון העמים המשועבדים. הדבר הביא לכך שהנציבים הכבידו את עול המיסים ביהודה, כך שיוכלו להכניס סכום יפה גם לכיסם-שלהם. הם גם ציוו על עריכת מפקד-אוכלוסין ומדידת קרקעות, במטרה לקבוע על-פיהם מיסוי מחדש.  דרישה זו, שנתפשה כפוגענית, יחד עם עול המיסים הכבד שהביא להגדלת הפערים החברתיים בעם, הביאו לאי-שקט בעם ולקריאות להתנגד לרומאים ביהודה.

• עושק ומעשי שחיתות

במסגרת ניסיונותיהם של הנציבים להגדיל את הכנסותיהם האישיות, הם שלחו את ידיהם גם לאוצרות בית המקדש ופגעו גם בכהונה הגדולה: לדוגמה, משרת הכוהן הגדול הפכה למשרה הנקנית בכסף, והנציבים גם דרשו כי בגדי הזהב של הכוהן הגדול יישמרו אצלם. בשלושת הרגלים דרשו הנציבים נוכחות של צבא בבית המקדש. הנציב פונטיוס פילאטוס משך כסף מאוצרות המקדש לצורך קיום עבודות ציבוריות – ועורר את התנגדות העם, שכן-   לא תיתכן הוצאת כספי קודש לצרכים חילוניים. (הנציב פילאטוס המשיך לפגוע בדת היהודית גם בכך שהכניס דגלים עם תמונות הקיסר לירושלים, הטביע מטבעות עם סמלים אליליים – האסורים על פי ההלכה היהודית) בנוסף, בסכסוכים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הנוכרית בארץ, פעמים רבות גילו הנציבים הרומאים עיוות הדין- תמיד בעד הנוכרים או הרומאים – ועוררו מרמור רב בקרב היהודים.

• פעילות נגד תנועות משיחיות ומורדים

מנהיגים של כתות ותנועות משיחיות שפעלו באותה התקופה, כמו ישוע מנצרת, או יוחנן המטביל, למשל – שהטפותיהם נטו לערער על הסדר הקיים, נחשבו למסוכנים על-ידי הנציבים הרומאים, שפעלו לנטרל את השפעתם (ישו הנוצרי נענש בצליבה, למשל). בנוסף, ברחבי הארץ פעלו יותר ויותר יהודים שסירבו לקבל את מרות הרומאים, בשל מעשי העושק הרבים וכן בשל הפגיעה בדת ובקדשי ישראל. הנציבים פעלו ללכוד את המורדים והענישו אותם קשות. רבים הוצאו להורג – דבר שהביא לכעס רב ולתסיסה באוכלוסייה היהודית.

שלטונו של הורדוס

מפעלי הבנייה המפוארים

"המלך הבנאי" – הורדוס נודע במפעלי הבנייה המפוארים שבנה.	שיחזור הארמון הצפוני במצדה -  ע"י Berthold Werner - מאתר ויקיפדיה
הוא שיפץ את בית המקדש והרחיב את הר הבית, עד שנהפך למתחם המקודש הגדול ביותר בעולם העתיק. על בית המקדש אמרו החכמים כי "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד א).	מראה העיר על פי דגם ירושלים בסוף ימי בית שני המוצב במוזיאון ישראל - מאתר ויקיפדיה
• בערים ההלניסטיות בארץ ישראל - בנה מבנים המייצגים את התרבות ההלניסטית: מקדשים, תיאטראות, גימנסיונים, מרחצאות ושווקים. גם בירושלים בנה מבנים המייצגים את התרבות ההלניסטית: תיאטרון, אמפיתיאטרון והיפודרום. אחת לארבע שנים נערכו בירושלים משחקים ותחרויות ספורט.	אמפיתיאטרון - מאתר Pixabay
הוא גם הוסיף חומה שנייה לירושלים, דבר שהרחיב את גבולות העיר ואפשר יישוב של אוכלוסייה נוספת בתוכה.
שתי ערים הלניסטיות חדשות הקים הורדוס, וקרא להן על שם הקיסר: סבסטיה, וקיסריה.  בעיר קיסריה הוא הקים נמל, שאפשר הגעת סחורות מן הים.	קיסריה מהאוויר - צולם ע"י ABRAHAM GRAICER - מאתר ויקיפדיה
הוא בנה ארמונות בערים בארץ, ביניהן: ציפורי, קיסריה ואשקלון.	פני אשה מפסיפס ציפורי, המכונה "המונה ליזה של הגליל".  הפסיפס הוא חלק מרצפה הנמצאת ב"בית דיוניסוס" - מאתר ויקיפדיה
הוא בנה לעצמו ארמונות שהיו מצודות מבוצרות וחזקות: מצדה במדבר יהודה, וארמון ההרודיון (שנמצא מדרום לירושלים, ואף קרוי על שמו של הורדוס).	מראה פנורמי של הארמון העליון בהרודיון מכיוון דרום - צולם ע"י איתן יערן - מאתר ויקיפדיה