תקצירים: דפוסי השלטון הרומאי והמרד

דפוסי השלטון הרומאי בארץ ישראל

('מלך חסות' – הורדוס, הנציבים)

מאז כיבוש ארץ ישראל על ידי המצביא הרומאי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס ועד לפרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה הפעילו הרומאים בארץ שיטות-שליטה שונות:

• שליטה באמצעות מלך- חסות: מלך יהודי המקבל את השלטון מהרומאים ושולט בחסותם.
  היתרון, מבחינת הרומאים, בשיטה זו: למלך מקומי אמורה להיות לגיטימיות בעיני האוכלוסייה היהודית, בהיותו צאצא או קשור בקשרי-נישואים עם השושלת החשמונאית.
  החיסרון, מבחינתם: אותו מלך מקומי עלול לפתח שאיפות לעצמאות מלאה.
• שליטה ישירה, באמצעות נציב רומאי.
  היתרון, מבחינת הרומאים, בשיטה זו: יש להם שליטה מלאה והדוקה על המתרחש בארץ.
  החיסרון: הנציבים, בהיותם זרים וחסרי-רגישות להלכי-הרוח בקרב היהודים הנתונים לשלטונם, עלולים לדחוף את היהודים למרידה.

נראה שהשיקול הרומאי, בכל זמן נתון, באיזו שיטת-שליטה לנקוט היה תלוי בשאלה אם היה מועמד מתאים וזמין למלא את תפקיד מלך-החסות.
להלן סדר כרונולוגי של דפוסי-השלטון הרומאי:

• 63 לפנה"ס: כיבוש הארץ על ידי פומפיוס
• 40-63 לפנה"ס: הורקנוס ה-2 שולט בחסות הרומאים
•  4-40 לפנה"ס: הורדוס- מלך בחסות הרומאים
• 4 לפנה"ס- 6 לספירה: חלוקת הארץ בין בניו של הורדוס
• 6 -41 לספירה: תקופת הנציבים הראשונה- שלטון רומאי ישיר 
• 41- 44 לספירה: אגריפס ה-1 – מלך בחסות הרומאים
• 44- 66 לספירה: תקופת הנציבים השנייה- שלטון רומאי ישיר

הסיבות למרד הגדול והעמדות השונות בוויכוח על היציאה למלחמה ברומאים

למרד הגדול, שפרץ בשנת 66, קדמו שנים רבות שבהם גברו המתחים בין רוב האוכלוסייה היהודית לבין השלטון הרומאי. פרוץ המרד, אם כן, מסיים תהליך ארוך של הידרדרות היחסים.

מה היו הסיבות למרד?

אפשר להבחין בין גורמי-יסוד ארוכי-טווח, שהיו קיימים במהלך כל תקופת השלטון הרומאי, לבין הנסיבות המיידיות שהובילו לפרוץ המרד בשנת 66.

גורמי היסוד:

• התנגדות עקרונית לעצם השלטון הרומאי והשאיפה להחזיר את הריבונות בארץ ישראל לשלטון יהודי.
• האמונה הדתית בגאולה המשיחית הקרובה.
• העושק והשחיתות של השלטון הרומאי, שהביא להתרוששות השכבות העממיות ולהתגברות הקיטוב בחברה היהודית.
• האיבה בין היהודים לבין האוכלוסייה הלא-יהודית, שהייתה ידידותית לשלטון הרומאי.

הנסיבות המיידיות:

• זלזול ופגיעה של הרומאים בעיקרי הדת היהודית.
• התגברות הקנאות היהודית והקצנתה.
• אכזריותם ושחיתותם של הנציבים הרומאיים האחרונים.
• התנגשויות אלימות בין האוכלוסייה היהודית והנוכרית בקיסריה.

הויכוח הפנימי בקרב היהודים 

למרות כל הגורמים שצוינו, היהודים היו רחוקים מלהיות מאוחדים בתמיכה במרד. בעוד חלקים בעם נסחפים בהלכי-רוח משיחיים ומצפים לגאולה קרובה, ושואבים עידוד מהצלחה ראשונית של המרד, אחרים היו מפוכחים יותר והתנגדו למלחמה נגד האימפריה הרומית, מלחמה שנראתה בעיניהם חסרת סיכוי (אולי צודקת – אבל לא חכמה).

ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) שכתביו הם המקור העיקרי לידיעות על המרד ובעצמו לקח חלק במרד בשלבו הראשון כמפקד הגליל, מספר שחלק מיהודי הגליל סרבו להשתתף במרד ואף בקשו את חסות הרומאים. הוא גם מצטט נאום של אגריפס ה-2 (שבאותה תקופה מלך, בחסות הרומאים, על חלקים מצפון הארץ) המנסה לשכנע את היהודים בדבר חוסר-התוחלת שבמרד:

נראה, אם כן, שהעם היה מפולג בין: 

• מתנגדי המרד כמו אגריפס ה-2 וחלק מאנשי הגליל.
• תומכי המרד המתונים, ביניהם נכבדי ירושלים והכוהנים, שהצטרפו למרד בשלביו הראשונים, במטרה לשלוט באירועים.
• תומכי המרד הקנאים.

במהלך המרד נדחקו הצידה –ואף נרצחו – הגורמים המתונים יחסית והקנאים השתלטו על מהלך האירועים. הקנאים עצמם היו מפולגים לקבוצות שונות שנלחמו אלה באלה, תור כדי הלחימה ברומאים.

העמדות השונות בויכוח על היציאה למלחמה ברומאים

התומכים ברומאים - המתנגדים למרד

חלק מהיהודים, בדרך כלל העשירים, העירוניים, התנגדו למרד. הם לא האמינו כי מאבק צבאי נגד האימפריה הגדולה של התקופה יכול להצליח. הם לא נאבקו בקבוצות המורדים, אך נזהרו שלא להיפגע. דוגמא אפשר לראות בציפורי בגליל. שם, כאשר המורדים שלטו, שיתפו איתם פעולה, לפחות למראית עין. כשנתן יוסף בן מתיתיהו, מפקד המרחב, הוראה לבצר את העיר החלו בעבודות, אך מיד כשהגיעו הכוחות הרומאים לשער העיר פתחו בפניהם אנשי ציפורי את השער והבטיחו את נאמנותם לרומא. המתונים -  מדובר באנשים שהבינו שאם יפרוץ מרד יש סכנה שהוא יסתיים באסון נורא. בראשם משפחות הכהונה הגדולה בירושלים - ניסו לפעול כדי לעצור את ההתפרצות שתביא למרד. המתונים פעלו לעצור את המרד - מתוך הבנה שמאבק צבאי נגד רומא הוא חסר סיכוי ותוצאותיו יהיו איומות. חלק מהמתונים הצטרפו בתחילה למרד, מתוך אמונה שמדובר במשהו מקומי, שיביא לשיפור המצב עבור היהודים (החלפת הנציב, פיוס).

יוסף בן מתתיהו ביצירה שהופיעה בשנת 1854, בספר בו תרגום של ויליאם ויסטון לדבריו של בן מתתיהו - מאתר ויקיפדיה

הקנאים – התומכים במרד (המתנגדים לרומאים)

קנאים הם אלה שיוצאים למרד ומובילים אותו עד סופו המר. גם בתוך מחנה הקנאים לא מדובר בקבוצה אחת מאורגנת, אלא במספר קבוצות שנאבקו ביניהן. מה שאיחד אותם במאבק נגד הרומאים היה הקנאה לה' - "קנא קנאתי לה'". הקיצונית בין הקבוצות הייתה הסיקריים.
הקנאים שאפו למאבק צבאי ברומאים וגייסו רבים מהעניים לצידם. מיד עם תחילת המרד שרפו את ארכיון ירושלים, שבו היו כל שטרי החוב. בכך הצליחו להעביר לצידם עניים רבים ששמחו על שריפת העדות לחובם.
המאבקים בין הקנאים נמשכו לאורך רוב תקופת המרד. גם בתוך ירושלים הנצורה על ידי הרומאים המשיכו להיאבק ביניהם על ההנהגה ולרצוח אחד את השני. אחד ממנהיגי הסיקריים היה אלעזר בן יאיר, שברח עם אנשיו מירושלים בעקבות המאבקים בין הקנאים, למבצר מצדה.

תוצאות המרד וחורבן בית-המקדש

המרד נגד רומא הסתיים באסון נורא, כפי שהזהירו אותם גורמים בעם שהתנגדו לדרכם של הקנאים:

• מספר רב של נספים: במלחמה נגד הרומאים, במלחמה הפנימית, וברעב. שבויים, שנפלו לידי הרומאים, הוצאו להורג או נמכרו לעבדות. האוכלוסייה היהודית בארץ הידלדלה. 
• הרס ישובים שהשתתפו במרד (כמו גמלא ויודפת), פגיעה קשה במשק החקלאי.
• חורבן ירושלים: העיר שהייתה המרכז היהודי החשוב ביותר בארץ ישראל, נהרסה לחלוטין.
• חורבן בית המקדש: לבית המקדש היה מרכז הפולחן הדתי היהודי. הדור ששרד את המרד עמד בפני משבר קיומי- מצד אחד סכנת הייאוש נוכח אבדן המקדש וחוסר האפשרות לקיים את מצוות הדת התלויות בקיומו, ומצד שני ההכרה בכך שאם העם היהודי רוצה להמשיך להתקיים, הוא חייב להסתגל-מחדש לשלטון הרומאי, ולמצוא פתרונות שיאפשרו המשך החיים היהודיים גם ללא בית המקדש. דמות המפתח בהקשר זה הוא רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מירושלים בזמן המצור והקים, בהסכמת השלטון הרומאי, את המרכז ביבנה.

מצדה – השלב האחרון במרד נגד הרומאים

אחרי חורבן ירושלים ובית המקדש בשנת 70, נשארו עוד שלושה מבצרים בידי המורדים הקנאים: הרודיון (ליד בית לחם), מכוור (ממזרח לים המלח) ומצדה. לאחר שגם הרודיון ומכוור נכבשו על ידי הרומאים נותרה מצדה לבדה, כמבצרם האחרון של הקנאים שהחזיקו בה עד לשנת 73.

במה ייחודה של מצדה, ומדוע החזיקה מעמד כמעט שלוש שנים אחרי נפילת ירושלים?

• הטופוגרפיה: מצדה בנויה על צוק מבודד, מוקף תהומות מכל עבר.
• ביצורים: הורדוס ביצר את מצדה (כדי שתוכל לשמש לו מקום מקלט בעת מצוקה), הקיף אותה בחומה, בנה בה ארמונות, ודאג לחפירת בורות לאגירת מי שיטפונות.
• אספקה: הקנאים נהנו מאספקה שוטפת של מזון (אותו גדלו בעצמם) וממים בשפע.

 המצור:

המצביא הרומאי פלאוויוס סילווה הורה לבנות דייק מסביב להר, ולשפוך סוללה מצידו המערבי. כאשר הסוללה הגיעה לגובה החומה הציתו הרומאים את החומה, וציפו לכבוש את המבצר.

ההתאבדות:

על פי יוסף בן מתתיהו, לאחר שהאש אחזה בחומה, הבינו הנצורים שהמבצר עומד ליפול. מנהיגם, אלעזר בן יאיר, נשא נאום בו שכנע אותם לשים קץ לחייהם במו ידיהם, ובלבד שלא ליפול לידי הרומאים. ואכן כל 960 הקנאים העדיפו להתאבד, למעט שתי נשים וחמישה ילדים שהסתתרו, נותרו בחיים וסיפרו את אשר התרחש.