לכל תשובה יש שאלה

חיזוקים והתנגדויות

ערעור או חיזוק של טיעון

כפי שראינו בפרק הקודם, שאילת שאלה עוזרת לנו לברר אם יש בעיה כלשהי בטיעון המוצג בפנינו. אולם מה קורה כשאנחנו רוצים דווקא לתמוך בטיעון? במקרה כזה, עלינו למצוא לו צידוק, כלומר למצוא דרך לבסס אותו. ביסוס הטיעון פירושו לחזק את הטיעון. הפעולה ההפוכה מביסוס הטיעון תהיה ערעור שלו, שבה נעסוק בהמשך הפרק.

ביסוס = חיזוק הטיעון

ערעור = סתירת הטיעון

קראו למשל את הדו-שיח הבא: 

הטיעון של יוסי מחזק את הטיעון של יואל בכך שהוא מביא את מקור ידיעת השפה הספרדית שלו כדוגמה לכך שצפייה בתכניות טלוויזיה ספרדיות סייעה לו בכך. כלומר, יוסי מבסס את הטיעון של יואל.

דבריה של דניאלה מחלישים את הטיעון של יואל בכך שהם מדגימים כיצד צפייה בתכניות לא בהכרח מסייעת בלימוד השפה הספרדית. כלומר, דניאלה ערערה על הטיעון של יואל. 

הטיעון של נירית אינו מחזק ואינו מחליש את הטיעון של יואל. הוא אמנם עוסק בצפייה בתכניות טלוויזיה בשפות זרות, אך נירית מדברת על השפה הצרפתית (אולי היא שונה ברמת הקושי שלה מספרדית). מעבר לכך, צרפתית היא שפת האם של נירית, כך שאין כאן שום עניין רלוונטי ללימוד שפה חדשה. 

העלאת התנגדות

דרך נוספת לבדוק אם קיימת בעיה בטיעון היא על-ידי טעינת טיעון משלנו. מטרת הטיעון החדש להצביע על הבעיה ולחייב את הטוען המקורי להתייחס אליה. לטיעון כזה, המצביע על בעיה בטיעון המקורי, נקרא "התנגדות".

כלל ראשון להעלאת התנגדות: התנגדות מנומקת

כשמעלים התנגדות, הדבר החשוב ביותר הוא לנמק אותה. מי שמעלה התנגדות חייב לדעת בדיוק לאיזה חלק בטיעון המקורי הוא מתנגד. אי אפשר "סתם לא להסכים" עם הטיעון, אלא חייבים קודם לכן לזהות בו משהו בעייתי – למשל אם יש בו טעות מסוימת, הוא לא הגיוני, או שיש משהו שלא חשבו עליו וכו'. 

ראו למשל את השיחה הבאה: 

שי מתנגד לדעתה של סיגל, ומדגיש בתשובה שלו את עמדתו ההפוכה. אך תשובתו של שי אינה מנומקת כלל. היא רק כוללת את הדעה ההפוכה, מבלי לספק סיבה לכך שהוא מחזיק בה. תשובה כזו לא מקדמת את הדיון. לכן, כשאנחנו מנסחים את ההתנגדות, עלינו לוודא שאפשר יהיה להבין ממנה מדוע אנו מתנגדים לטיעון המקורי.

כלל שני להעלאת התנגדות: התנגדות רלוונטית

כפי שמיד נראה, לא מספיק לנמק את ההתנגדות על מנת שהיא תקדם את הדיון הביקורתי. התנגדות טובה צריכה להיות רלוונטית, עניינית – כלומר להתייחס לטיעון שבעקבותיו היא נאמרת. ראו למשל את הדוגמה הבאה:

שימו לב לתשובתו של דרור.

האם היא מהווה התנגדות לעמדתה של סיגל? כן – סיגל חושבת שהורים צריכים להגביל את השימוש של ילדיהם בטלפונים, ואילו דרור לא חושב כך.

האם היא מנומקת? כן – הנימוק של דרור הוא שהטלפונים יעזרו לילדים להיות בקשר הם ההורים שלהם.

האם היא רלוונטית? לא! תשובתו של דרור מתייחסת אמנם לשאלה ועונה עליה, אבל היא לא מתייחסת לטיעון שהעלתה סיגל. שימו לב כי דרור צריך להעלות התנגדות לסיגל, ולא רק לענות על השאלה שהציתה את הדיון. לכן, התנגדותו חייבת להתייחס לטיעון של סיגל – אחרת היא לא רלוונטית, כמו במקרה הזה.

להמשיג התנגדות

כדי להעלות התנגדות טובה, כזאת שתהיה מנומקת ועניינית, אנחנו צריכים אם כן לזהות את הבעיה בטיעון המקורי, ולהתייחס אליה בהתנגדות. ניתן להיעזר לשם כך בהמשגה, שאנחנו מכירים מהפרק הקודם. ההמשגה תענה לנו על השאלה, "למה בדיוק אתה מתנגד בטיעון המקורי?" בואו נחזור לדוגמה האחרונה שראינו: 

כעת נוכל לשאול את ירון: "למה בדיוק אתה מתנגד בטיעון המקורי?" במילים אחרות, מהי המילה המסוימת בטיעון של סיגל שאליה מתייחסת ההתנגדות? במקרה הזה, המילה היא "להזיק". סיגל מעלה בטיעונה את הטענה שהקרינה של הטלפונים הסלולריים עלולה להזיק לילדים. ירון מצידו מתנגד לטענה זו בהביאו ראיות לכך שהקרינה דווקא לא מזיקה. כעת אנו יכולים לדעת בוודאות שההתנגדות של ירון מתייחסת לטיעון של סיגל, ולפיכך זוהי התנגדות רלוונטית.

לסיכום, התנגדות טובה, כזו התורמת  לדיון הביקורתי, צריכה לענות על שתי דרישות עיקריות:

1. היא צריכה להיות מנומקת. אי אפשר להתנגד לטיעון כלשהו רק לפי תחושת בטן, או רק כי "רוצים להתנגד". מעלה ההתנגדות חייב לספק את הסיבה להתנגדות. מה שמביא אותנו לדרישה השניה;
2. היא צריכה להיות רלוונטית. מעלה ההתנגדות צריך לזהות את הבעיה בטיעון שאותו הוא מבקר, ולהתייחס אליה בטיעונו.