אמירים אביב לבגרות - היסטוריה תשפ"ב

"המבקשים לעזוב את ברית המועצות חייבים היו להגיש ויזֹוב [=הזמנה] שהגיע מבן משפחתם בחו"ל המזמין אותם לבוא ולהתאחד עמו. השולח, מתחייב לתמוך בבן משפחתו. הוויזֹוב חייב היה להיות מאושר על ידי נוטריון במקום מגוריו, ולאחר מכן נשלח בדואר לקרוב משפחתו בברית המועצות. מקבל הוויזוב צריך היה לפנות למשרד המקומי של אוביר (המשרד לאשרות ולרישום של משרד הפנים) לשם מילוי טפסים, ועליו היה להמציא מסמכים פורמליים שונים, שהשגתם יצרה אי נעימות למבקש. הוא חייב היה להודיע לגורמים רבים אליהם היה קשור על רצונו לעזוב את הארץ. היה עליו להביא "קרקטריסטיקה" – מכתב המתאר את אופיו שנכתב על ידי המנהל במקום עבודתו. כל מבקש היה חייב להמציא אישורים מבתי הספר של הילדים, ממקום מגוריו, אישור שאין למבקש חובות כספיים, אישור מהוריו ובמידה והוא גרוש אזי גם אישור מגרושתו. במידה שהיה חבר מפלגה, היה עליו להמציא אישור ממשרד המפלגה המקומי ומהאיגוד המקצועי.

"לאחר השגת כל האישורים, כאשר כבר נודע לכל החברה הסובבת אותו על רצונו לעזוב, היה עליו להגיש את כל המסמכים למשרד האוביר בתוספת תשלום של ארבעים רובל, ולחכות כשישה חודשים עד לקבלת תשובה פורמלית. במידה שתשובה זו הייתה חיובית, היה עליו להביא, תוך חודש ימים, אישורים המעידים כי סיים את כל ההליכים הפורמליים לעזיבה כגון: שילדיו עזבו את בית הספר, שפינה את דירתו וששילם את חובותיו."

(ב' גור-גורביץ, "מדיניות ההגירה הסובייטית בשנות השישים והשבעים", בתוך: חיפוש זהות בין התבוללות להגירה: היחסים בין השלטון הצארי, הסובייטי והרוסי לבין היהודים, עמ' 182)