תקצירים

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי בתחומי ההעפלה, ההתיישבות והמאבק הצבאי (תנועת המרי, מאבק צמוד ומאבק רצוף)

להאזנה לקריינות שמלוות את התקציר שלפניכם הקליקו:

הגורמים שהובילו את התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל למאבק על הקמת מדינה 1947-1945

1.      עם סיום מלחמת העולם השנייה נוצרה בעיית שארית הפליטה ששרדה את השואה. היה לחץ של עשרות אלפי עקורים יהודים במחנות ובדרכים באירופה והתחדדה ההכרה שיש הכרח למצוא להם פתרון דחוף.

2.      ניצול הסיטואציה הפוליטית שלאחר המלחמה- תקופה של הסדרים פוליטיים. ההנהגה הציונית הבינה שיש לנצל שעת כושר היסטורית זו ולהעלות את שאלת ארץ ישראל בפני ארגון האו"ם שזה עתה קם ויש להפעיל לחץ על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

3.      הקשחת מדיניות בריטניה בנושא ההעפלה - סגירתה את שערי הארץ בפני מעפילים וגירושם למחנות מעצר בקפריסין בתנאים איומים.

4.      הקשחה גוברת והולכת במדיניות בריטניה בשאלת ארץ ישראל ובשאלת העקורים –ממשלת בריטניה סירבה לקבל המלצות דו"ח הריסון בדבר העלאה מיידית של 100,000 עקורים לארץ ישראל. 

5.      מנהיגי התנועה הציונית הבינו את עובדת ירידת כוחה של בריטניה בפוליטיקה הבין לאומית ועליית כוחה של ארצות הברית למעמד של מעצמת-על בתקופת "המלחמה הקרה". 

6.      תהליכים שעברו על הישוב בתקופת המלחמה הביאו להתעצמותו, התחזקותו ונחישותו להיאבק על עצמאות מדינית: התעצמות כלכלית ומספרית, גיבוש מסגרות של מדינה שבדרך וגיבוש כוח צבאי שסר למרות הנהגת הישוב ("ההגנה" והפלמ"ח, וכן האצ"ל והלח"י)

מכאן ההחלטה לצאת למאבק על המדינה. 

המאבק התבצע בדרכים שונות: 

• במישור המדיני-דיפלומטי להשגת הכרה משפטית בינ"ל ליציאת הבריטים מהארץ ולמתן עצמאות מדינית ליהודים. 
• מאבק להתיישבות – מתוך הנחה שבכל מקום שבו קיים ישוב יהודי שם יעבור גבול המדינה היהודית. 
• מאבק למען המשך ההעפלה – מטרתו להלחם במגבלות הבריטיות, להעלות את שארית הפליטה,ליצור רוב יהודי בארץ. ההעפלה הייתה גם מכשיר מרכזי של הנהגת התנועה הציונית לעיצוב דעת קהל בארץ ובעולם. המאבק של הישוב למען העפלה היה מכוון להשפיע גם על שארית הפליטה באירופה והעביר את המסר לעקורים שלא למהר לפתור את הבעיות באירופה. היה בכך גם עידוד לשארית הפליטה להחזיק מעמד.
• האצ"ל והלח"י נקטו בשיטה של מאבק רצוף – מאבק כוחני בבריטים שהוא רצוף גם בזמן וכולל את כל התחומים כמו מאבק מזוין ופגיעה באנשי ממשל בריטים באזור, עד שאחרון הבריטים יעזוב את הארץ.

תנועת "המרי העברי" - המאבק הצבאי

הנהגת הישוב שתחת מרותה פעלו "ההגנה" והפלמ"ח הגיעה להסכמה על איחוד כוחות עם האצ"ל והלח"י למאבק משותף לפעולות מבצעיות. באוקטובר 1945 קמה "תנועת המרי העברי". ההחלטה באה מתוך ההכרה כי פעולה משותפת של שלוש המחתרות "ההגנה", האצ"ל והלח"י, תגביר את עוצמת ההשפעה על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית. בנוסף, פעולות בהיקף גדול חייבות להיות מתואמות בין כל המחתרות. 

"תנועת המרי העברי" לא הייתה בבחינת איחוד מלא של כל הארגונים, דבר שהאצ"ל סירב לו בכל תוקף, אלא רק איחוד לצורך תיאום הפעולות המבצעיות. בראש התנועה הייתה מפקדה משותפת לכל הארגונים שנקראה: "ועדת האיקס", שהורכבה מנציגי כל הזרמים הפוליטיים בישוב. היא הייתה צריכה לאשר את התכניות המבצעיות של הארגונים השונים. האישור הושג בפגישות הקבועות בין נציגי המחתרות: משה סנה ("ההגנה"), מנחם בגין (האצ"ל) ונתן ילין מור פרידמן (הלח"י). 

דוגמאות לפעילות שננקטו בתקופת קיומה של תנועת המרי העברי:

• ליל הרכבות (31.10.1945) – בלילה זה יצאו כוחות משלוש המחתרות למבצע רחב היקף: הפלמ"ח יצאו לחבל במסילות הברזל ופגעו ב-243 מקומות בכל רחבי הארץ. חבלני הפלמ"ח פוצצו ספינות משמר בריטיות בנמלי חיפה ויפו, במקביל אנשי האצ"ל והלח"י פגעו בתחנת הרכבת של לוד, הרסו מתקנים, קטרים וקרונות. אנשי הלח"י ניסו, ללא הצלחה, להעלות באש את בתי הזיקוק במפרץ חיפה. הבריטים בתגובה שלחו לארץ אלפי חיילים בריטים מיומנים היטב בניסיון להחזיר את השקט לארץ. 
• תקיפת שדות התעופה הבריטים בקסטינה, בלוד ובמחנה סירקין (פברואר 1946) –  כוחות האצ"ל והלח"י גרמו נזק קשה לשמונה מטוסים והשמידו 12 מטוסים נוספים. 

בחודשים מרץ אפריל תנועת המרי הפסיקה את הפעילות הצבאית בציפייה להמלצות חיוביות של הועדה האנגלו-אמריקנית.ומשעה שהבריטים החליטו לדחות את המלצות הועדה התחדשו פעולות תנועת המרי העברי ביתר תוקף.

• ליל הגשרים (17 ביוני 1946) – פשיטה משולבת של הפלמ"ח על 11 גשרים שקישרו את ארץ ישראל עם הארצות השכנות. 14 אנשי פלמ"ח נהרגו ליד א-זיב (אכזיב) מפיצוץ מטען חבלה שיהיה בידיהם. בנוסף, תשעה אנשי לח"י שנסוגו מתחנת הרכבת בחיפה נהרגו מפגיעת הבריטים 22 מהם נתפסו וחלקם נדונו למוות. 
• מאמצי העפלה – בין החודשים נובמבר 1945 ועד מרס 1946 היו ניסיונות רבים להביא ארצה אוניות מעפילים. חלקן נתפסו וגורשו (ביניהן האונייה "ברל כצנלסון") ומעטות (ביניהן האונייה "חנה סנש") הצליחו להגיע לחופי הארץ בלי להיתפס.
• פרשת ההתיישבות בביריה (מרס 1946) – בתגובה למעצר מתיישבי ביריה (יישוב ליד צפת) עלו 2300 איש בלילה גשום ליישוב והקימו התנחלות אוהלים שנקראה ביריה ב'. לאחר שעזבו רוב האנשים עצרו הבריטים את הנותרים והרסו את המחנה. בתגובה עלו שוב מאות יהודים למקום והבריטים הניחו להם. הישוב ראה זאת כניצחון העיקרון שלא נוטשים ישוב.

תגובת הבריטים למאבק תנועת המרי – מבצע "ברודסייד" ("השבת השחורה") 29 ביוני 1946

הבריטים החליטו לעקור את הטרור כי חששו מאד למעמדם המתערער בארץ ישראל וקיוו שמכה גדולה למחתרות תחזיר את השקט, תפגע בהנהגה האקטיביסטית ותצמיח מדיניות מתונה יותר כפי שאפיינה את הישוב קודם לכן. 

וכך ב-29.6.1946 פתחו במבצע שפעל בכמה מישורים:

1.      פשיטה על בניין הסוכנות היהודית ועל מבני ציבור נוספים כמו הועד הפועל של ההסתדרות ומעצר ראשי הישוב (בן גוריון ניצל כי שהה בחו"ל). 

2.      פשיטה על 27 ישובים יהודיים, רובם קיבוצים, במטרה לחפש נשק ולעצור חברי ארגוני המחתרות. בקיבוץ יגור הצליחו הבריטים לתפוס נשק רב, ובקיבוץ מזרע נתפסה כרטסת השמות של חברי ההגנה, 

3.      כ -2700 איש נעצרו ונכלאו במחנות מעצר ברפיח, לטרון, ועתלית. המטרה לנטרל אותם מפעילות בהמשך וכן לחקור אותם ולקבל מידע על פעילות המחתרות. 

פירוק "תנועת המרי העברי". מעבר ההנהגה למאבק הצמוד, והמשך המאבק הרצוף על ידי האצ"ל והלח"י

האפקט התעמולתי של המבצע הבריטי ב"שבת השחורה" היה עצום. הנהגת הישוב החליטה להפסיק את מעשי האלימות נגד הבריטים ולהמשיך להיאבק בדרכים שפעלו לפני כן במאבק צמוד. מדיניות זו הובלה באמצעות זרועות הנהגת הישוב: ארגון "ההגנה" והפלמ"ח. המאבק היה צמוד ליעדים הציונים כפי שהוחלט עליהם במוסדות הלאומיים ולסעיפי הספר הלבן שהפריעו להגשמת אותם יעדים:ההגבלות על העלייה ועל ההתיישבות.המאבק על העלייה התבטא בהפעלת המוסד לעלייה ב' –עלייה בלתי לגאלית ("ההעפלה").בשנים 1945-1948 ניסו כ-70000 מעפילים להגיע לארץ, ב-64 אניות. רובם נעצרו על ידי הבריטים. המאבק על התיישבות התבטא בקניית קרקעות והקמת ישובים יהודים על מנת ליצור עובדות בשטח ולהרחיב את אזורי ההתיישבות היהודית. כמו כן, דאגו להתחמשות והכנת הכוחות לקראת המלחמה הקרובה על מדינה ריבונית. במקביל, התנהל מאבק במישור המדיני.

המאבק של הישוב – במיוחד ההעפלה – אמנם לא הצליח להביא לארץ מספר משמעותי של עולים, אך הצליח להשפיע על דעת הקהל העולמית. התמונות של יהודים, ניצולים מן השואה, המפליגים בספינות רעועות ,נחושים להגיע לארץ ישראל, ומנועים מכך בידי כוחות האימפריה הבריטית, נצרבו בתודעתם של רבים בעולם החופשי, והועילו למאבק הציוני.

"ההגנה" קיבלה הוראה ברורה לחדול ממעשי האלימות שלה ומשה סנה התפטר מתפקידו לאות מחאה.. הרעיון המרכזי שעמד בבסיס החלטת הנהגת הישוב לפרק את תנועת "המרי העברי" הייתה ההבנה שהמאבק הצבאי אינו מקדם את המטרה המדינית ואף מסכן את ההישגים הציוניים. הנהגת הישוב הייתה נגד טרור, נגד מאבק רצוף מחשש שדרך זו תגרור הסלמה בתגובה הבריטית ועימות ישיר עם בריטניה.

בהתאם לגישה זו ראשי התנועה הציונית ניהלו מגעים דיפלומטים אינטנסיביים על-מנת לזכות בתמיכת ארצות הברית בשאלת הקמת מדינת ישראל, לאחר שהיה ברור בשלב זה שבריטניה היא כבר לא בת ברית של התנועה הציונות.

העילה הישירה לפירוק תנועת המרי היה פיצוץ מלון "המלך דוד" על ידי האצ"ל ב-22 ביוני 1946. הנהגת הישוב ואנשי ההגנה טענו שהפעולה נעשתה ללא אישור של תנועת המרי, ובכך הפרו אנשי האצ"ל את ההסכם. אנשי האצ"ל טענו שהיה אישור כזה. מכל מקום, פעולה זו הייתה בבחינת "הקש האחרון" שהביא לפירוק תנועת המרי .

דוגמאות לביטויים של המאבק הצמוד

• בתחום ההתיישבות: רכישת קרקעות להתיישבות יהודית נמשכה, למרות הקשיים שהערימו הבריטים, והאיומים הגוברים על מוכרי קרקעות ערבים. על אף הקשיים, בשנת 1946 הצליחה הקק"ל לרכוש 52,000 דונם. הנהגת הישוב פעלה מתוך הנחה שגבולות המדינה היהודית העתידה לקום ייקבעו במידה רבה על פי מפת ההתיישבות. כלומר: אזורים ללא ישובים יהודיים לא ייכללו במדינה היהודית. לאור התפיסה הזאת התבצעו פעולות ההתיישבות: הקמת 11 הישובים בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946), עיבוי ישובי גוש עציון והקמת ביריה על יד צפת, לאחר שלושה ניסיונות ולמרות מעצרים וחיפושי נשק מצד הבריטים..
• בתחום ההעפלה (עלייה בלתי לגאלית): 

מאבק רצוף

האצ"ל והלח"י בתמיכת הרוויזיוניסטים התנגדו בכל תוקף להוראה לחדול מפעולות אלימות נגד הבריטים. הם ראו בפעילות הצבאית את חזות הכול ובבריטים את האויב הגרוע מכל שרק פעולות אלימות ישכנעו אותו לעזוב את הארץ. לכן החליטו להמשיך במאבק הרצוף- מאבק כולל נגד הבריטים. המאבק כלל מאבק מזוין וטרור אישי לצד פעולות העפלה. היה זה מאבק בלתי מוגבל בזמן או בתחומי פעילות.

מטרות המאבק: 

• ההנחה הבסיסית הייתה שאין כל סיכוי להידברות עם הבריטים ורק מאבק בכל התחומים בלי הפסקה יביא לסיום השלטון הבריטי בארץ. מאבק רצוף יחייב את הבריטים לתגבר את הכוחות בארץ, דבר שיכביד על התקציב של בריטניה ויזרז את סיום המנדט בארץ. המאבק ימשך עד להשגת גירוש הבריטים ועזיבתם את הארץ. 
• המאבק הרצוף יעורר את דעת הקהל בבריטניה נגד הממשלה שלהם, שהציבור ילחץ להחזיר הביתה את החיילים הבריטים החשופים לסכנה ולפגיעה בא"י.

ניתן לראות בפיצוץ מלון המלך דוד, שהוזכר לעיל, דוגמה לסוג הפעולות שאפיין את המאבק הרצוף. במלון היה המטה הצבאי הראשי של הבריטים בארץ. במבצע זה נהרגו יותר משמונים בריטים,יהודים וערבים שעבדו במקום ועוד עשרות נפצעו.

דוגמאות נוספות לביטויים של המאבק הרצוף 

• הפריצה לכלא עכו (מאי 1947)
• תליית הסמלים (הסרג'נטים) הבריטים בנתניה (יולי 1947)

העברת שאלת א"י לאו"ם

להאזנה לקריינות שמלוות את התקציר שלפניכם הקליקו:

הסיבות להחלטת בריטניה להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם (פברואר 1947):

1.     כשלון המדיניות הבריטית שרצתה לאחר המלחמה ולמרות השואה, להמשיך ולמנוע עליית יהודים לארץ ישראל, ולא לקחה בחשבון אפשרות של התנגדות צבאית מצד הישוב ("תנועת המרי העברי")

2.     חוסר הנכונות להיענות לדרישה האמריקאית בדבר התר כניסה חד פעמי ל 100,000 פליטים יהודים ממחנות העקורים, שהוביל את מדיניותה של בריטניה למבוי סתום.

3.     המאבק בהעפלה (תפיסת אוניות מעפילים ובהן ניצולי השואה, העברתם בכוח לספינות גרוש, כליאתם במחנות מעצר קפריסין), בעקבות המאבק שניהל הישוב נגד מדיניות הממשלה הבריטית, יצר באנגליה ובארצות הברית דעת קהל שלילית נגד מדיניות בריטניה.

4.     הכרזתו של נשיא ארצות הברית, טרומן, כי יתמוך בהצעת פשרה להקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ ישראל, שמשמעותה סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בודדה את בריטניה שנותרה לבדה בעמדתה בדבר המשך מדינות הספר הלבן השלישי. 

5.     היחלשותה של בריטניה והתפוררות האימפריה שלה, התלות של בריטניה בסיוע כלכלי מארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה יצרו קושי בניהול מדיניות המנוגדת לעמדת ארצות הברית.

6.     כשלון ניסיונותיה של בריטניה להגיע לפשרה עם היהודים והערבים (תכנית בווין, ועידת לונדון).

7.     העברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם נעשתה אולי מתוך תקווה לקבלת מנדט מחודש בתנאים משופרים, או כדי להביא לסיום המנדט בדרך שתבטיח המשך החזקה של אזורי ותחומי השפעה במזרח התיכון שיבטיחו שמירה על האינטרסים הבריטיים.

הדיון באו"ם ועמדת המעצמות

שלב א': דיון בעצרת הכללית, והקמת ועדת אונסקופּ (UNSCOP), ועדת החקירה לענייני ארץ ישראל. פעולתה בחודשי הקיץ 1947 לגביית עדויות בארץ ישראל, במדינות ערב,בניו יורק ובמחנות העקורים. במקביל לכך התנהלותם של מבצעי העפלה גדולים: שנת 1947 שנת שיא בהעפלה. מסעה של הספינה אקסודוס התנהל במקביל לעבודת ועדת האו"ם והשפיע עליה.

המלצות ועדת אונסקופּ (המלצת הרוב בועדה): סיום המנדט, הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, שתבאנה בברית כלכלית (ההצעה שהתקבלה באו"ם בסופו של דבר שונה מהצעת ועדת אונסקופ).

שלב ב': דיון בעצרת הכללית של האו"ם והצבעה.

עמדת המעצמות:

תמיכת ארצות הברית וברית המועצות בהקמת מדינה יהודית, למרות המתיחות הבינגושית החריפה ביניהן בתקופה זו כחלק מן המלחמה הקרה (ב -1947 הפעלת "תכנית מרשל" לסיוע כלכלי במטרה לבלום את התפשטות הקומוניזם ולהגביר את הקשרים הכלכליים של מדינות אירופה עם ארצות הברית). 

הסיבות לתמיכת ארצות הברית:

• מחויבות לעם היהודי לאחר השואה שהוכיחה את הצורך המדינה יהודית. ההכרה בצורך הזה חוזקה על ידי פעולות ההעפלה שזכו לסיקור תקשורתי רחב והשפיעו על דעת הקהל בארצות הברית.
• רצון לפתור את בעיית העקורים היהודים בשטח הכיבוש האמריקאי באירופה, אשר שהו במחנות עקורים שמומנו על ידי ארצות הברית. 
• חשיבותו של הקול היהודי לממשל האמריקאי, במיוחד בשנת בחירות. 
• השפעת הפעולה המדינית של התנועה הציונית בארצות הברית.

הסיבות לתמיכת ברית המועצות:

• רצונה לדחוק את הבריטים מן המזרח התיכון.ציפייה להשגת דריסת רגל במזרח התיכון על ידי רכישת השפעה במדינת ישראל החדשה. מחשבה שהדבר יהיה אפשרי בגלל קיומה של התיישבות שיתופית חשובה ומרכזיותן של מפלגות הפועלים במפה הפוליטית של "הישוב". בשנים האלה היה לסובייטים סיכוי מועט להשגת תמיכתן של ארצות ערב שממשלותיהן היו אנטי-קומוניסטיות וקשריהן עם המערב חזקים.
• מדיניות של מחויבות כלפי העם היהודי כחלק מהיותה שותפה בכירה בניצחון על הנאצים.

במהלך הדיון באו"ם נשא הנציג הסובייטי אנדריי גרומיקו נאום יוצא-דופן, בו הביע את תמיכת ברית המועצות בתכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית.
נאומו של גרומיקו (שהיה לימים שר החוץ ואחר כך נשיא ברית המועצות) נחשב למפתיע וחשוב בשל הנימוקים שהוא מביא לתמיכת הסובייטים, נימוקים הנשמעים כמעט ציוניים, למרות האיבה האידיאולוגית ההיסטורית ששררה בין הציונות לקומוניזם. הנאום הוא אבן דרך בדרכה של התנועה הציונית להשיג לגיטימציה בינלאומית להקמת מדינה יהודית.

החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947

1.     ב-29 בנובמבר 1947 החליט ארגון האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. על הבריטים לעזוב את הארץ לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948.נקבעה תקופת מעבר קצרה.בתקופת המעבר תכהן ועדה של נציגי מדינות החברות באו"ם.

2.     הוחלט על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית.

3.     ירושלים תהיה איזור בינלאומי תחת משטר של האו"ם.

4.     יהיה שיתוף פעולה כלכלי בין שלושת הגופים: המדינה היהודית, המדינה הערבית והאו"ם.יהיה שתוף פעולה בין המדינות בענייני תחבורה ומקורות מים.

התגובות להחלטת האו"ם בקרב היישוב היהודי והפלשתינאי ועמדת מדינות ערב

בישוב היהודי:

החלטת עצרת האו"ם התקבלה בשמחה גדולה בארץ ישראל ובעולם היהודי. אלפים יצאו לרקוד ברחובות עם היוודע תוצאות ההצבעה. ההצבעה בכ"ט בנובמבר אפשרה את הגשמת המטרה הציונית העליונה – הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
הנהגת הישוב, למרות גילויי השמחה, הייתה מודעת לבעיות שנוצרו בגלל החלטת החלוקה:

א.     דוד בן גוריון הבין כי החלטת האו"ם תגרום תגובה מלחמתית מצד כל צבאות עמי ערב. הוא הבין כי יש להיערך מיידית לקראת מלחמה מול ערביי ישראל ומדינות ערב. 

ב.     ישובים יהודיים- כ-30 ישובים יהודיים, ובכללם ירושלים, לא נכללו במדינה היהודית.

ג.      משאבים כלכליים- תחנת הכוח בנהריים ומפעל האשלג בצפון ים המלח נותקו מהמדינה היהודית.

ד.     גבולות- ארץ ישראל חולקה לשלושה גושים עם מעברים צרים, גבולות ארוכים ומפותלים.

ה.     אוכלוסיה ערבית- בגבולות המדינה היהודית הייתה גם אוכלוסיה ערבית.

תגובת הפלשתינאים (הערבים תושבי הארץ) ונציגי מדינות ערב:

א.     הערבים תושבי ארץ ישראל ומדינות ערב דחו לחלוטין את החלטת עצרת האו"ם והכריזו כי יאבקו בכח ויעשו ככל שביכולתם כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. 

ב.     הליגה הערבית החליטה עוד לפני ההצבעה באו"ם, כי אם יצביע האו"ם בעד תוכנית חלוקה, היא תרכז צבא מתנדבים בגבולות ארץ ישראל.

ג.      הוועד הערבי העליון הכריז על שביתה בת שלושה ימים. למחרת ההצבעה באו"ם התחילה מלחמת העצמאות בהתקפה ערבית על אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה לוד בו נהרגו שישה יהודים. 

למחרת ההצבעה באו"ם ב-30 בנובמבר 1947 החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות  בהתקפות הפלשתינאים (ערביי ישראל) על היהודים.

מלחמת העצמאות

להאזנה לקריינות שמלוות את התקציר שלפניכם הקליקו:

החלטת העצרת הכללית של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 קבעה את חלוקת ארץ ישראל המערבית ל-3 חלקים: מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור ירושלים בשליטה בינלאומית.

עמדות הצדדים: 

• ההנהגה היהודית: קבלת התכנית
• העולם הערבי בכלל וההנהגה הפלשתינית בפרט: סירוב. הודעה כי ינקטו פעולות נגדה.
• בריטניה: קבלת הדין והתחלת ההכנות לפינוי.

מלחמת העצמאות החלה למחרת החלטה באו"ם ונמשכה עד חתימת הסכמי שביתת הנשק ב – 1949.

הצדדים הלוחמים בשלב הראשון

הישוב הערבי המקומי מנה ב-1947 כ-1.3 מיליון נפש. 

הכוחות לוחמים:

• 2 ארגונים חצי צבאיים, בעיקר בני נוער: הנאג'אדה והפותווה.
• ותיקי הלוחמים במאורעות 1936-1939
• משוחררי הצבא הבריטי, ותיקי משטרת המנדט וחיל הספר של עבר הירדן
• "הלגיון הערבי"
• מתנדבים מארצות ערב השכנות שאורגנו ע"י "הליגה הערבית" והסתננו לארץ ("צבא ההצלה" של קואקג'י בצפון, "האחים המוסלמי" בדרום)
• יחידות מתנדבים מהכפרים הערביים בפיקודם של חסן סלמה ועבדול קאדר חוסייני.

מטרות הכוח הערבי: סיכול ביצוע החלטת האו"ם, מניעת הקמת המדינה היהודית, השתלטות על שטחים המתפנים ע"י הבריטים. 

היערכות: שליטה באזורים בארץ ישראל (הגליל, לדוגמא), שליטה על עורקי תחבורה,היערכות לניתוק אזורים וישובים מבודדים. קבלת סיוע מארצות ערב השכנות.

הישוב היהודי מנה ב-1947 כ-600 אלף נפש (כמחצית מהערבים) 

הכוחות הלוחמים:

• הכוחות הלוחמים של ארגון ה"הגנה: הפלמ"ח, חיל השדה (חי"ש), חיל המשמר (חי"ם), הגדנ"ע, כ- 55,000 
• משטרת הישובים העבריים כ- 1800 איש
• אצ"ל כ- 5000 איש
• לח"י כ- 800 איש.
• חיילי הבריגדה ומשוחררי הצבא הבריטי
• גח"ל (גיוס חוץ לארץ) ומח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שהגיעו ברובם לאחר הכרזת העצמאות.

הנשק שעמד לרשותם היה בעיקר נשק קל.

מטרות הכוח היהודי: קיום החלטת האו"ם בדבר הקמת מדינה יהודית. שמירה על הישובים הקיימים ואי נטישת ישובים. הגנה על ישובים מבודדים, עורקי תחבורה וערים מבודדות. השתלטות על שטחים המתפנים מידי הבריטים. 

היערכות: מסגרת צבאית ארצית (ה"הגנה") הכפופה להנהגה מדינית (הועד הלאומי והסוכנות), והכוח של ארגוני הפורשים: אצ"ל ולח"י. הכנת תשתית ארגונית שיכלה להיהפך במהירות לצבא עם הקמת המדינה והכרזה על גיוס חובה. תשתית יישובית וכלכלית תומכת, סיוע של יהודי העולם.

הקליקו על התמונה הבאה על מנת להגיע לארגון השלבים במלחמת העצמאות

מוקדי הלחימה בארבעת החודשים הראשונים 29 בנובמבר 1947- 3 באפריל 1948 (השלב הראשון)

השלב הראשון של המלחמה התאפיין בחלקו הראשון ביוזמה שהייתה בידי האוכלוסייה הערבית:

• מלחמה בערים מעורבות: צפת, טבריה, חיפה, ירושלים, תל אביב-יפו.
  פעולות של הערבים לדוגמה: שוד ושריפה של המרכז המסחרי בירושלים יומיים אחרי החלטת האו"ם, פיצוץ מכונית תופת ברח' בן יהודה בירושלים (50 הרוגים), פיצוץ משרדי "סולל בונה" בחיפה, פיצוץ בניין המוסדות הלאומיים בירושלים (מרץ 1948).
• התקפות על ישובים מבודדים. החלטת ארגון ה"הגנה" ומוסדות הישוב שלא לפנות אף ישוב, כולל ישובים קטנים ומבודדים. התקפות ערביות על ישובים מבודדים במטרה לחסל ולו אחד, ולזכות ביוקרה.
  לדוגמה: ההתקפה על קבוץ כפר סאלד, התקפות ראשונות על יישובי גוש עציון.
• מלחמה בדרכים. המלחמה הקשה ביותר. ההחלטה שלא לפנות ישובים מבודדים חייבה שמירת הדרכים אליהם. התנאים: ישובים ערביים לאורך כל צירי התנועה. המאבק הקשה על הדרך לירושלים. הנסיעה בשיירות. אסון שיירת נבי דניאל, שיירת יחיעם, שיירת חולדה (מרס 1948) ספגו כולם מכה קשה.

תחושת משבר בסוף מרס 1948:

בזירה הפוליטית: כשלון "ועדת הביצוע" של האו"ם, נסיגת ארצות הברית מתמיכתה והעלאת תכנית הנאמנות, איסור מוחלט על יבוא נשק לארץ ישראל (הערבים הביאו דרך ארצות ערב).
בזירה הצבאית: 1200 הרוגים לישוב היהודי במהלך ארבעת החודשים, מחציתם אזרחים. ניתוק חלק גדול מעורקי התחבורה ע"י הערבים. ניתוק הגליל המערבי וירושלים מהמרכז.
לאחר תחושת המשבר כתוצאה מארבעת חודשי הלחימה הראשונים, שונתה התפיסה של הישוב היהודי והוחלט לעבור מהגנה פסיבית להתקפה יזומה, הבאה לידי ביטוי בצורה בולטת ב-2 המאורעות הבאים- אותם ניתן לסמן כתחילת החלק השני של השלב הראשון במלחמה:

1. מבצע נחשון 3.4.1948

מבצע להשתלטות על נקודות חשובות בהרים החולשים על הדרך לירושלים במטרה להעביר שיירות לעיר הנצורה שסבלה ממחסור במים, מזון ונשק. החידושים: יוזמה התקפית של ה"הגנה", ריכוז כוח לוחמים גדול בן 1500 איש מכל רחבי הארץ.שימוש בנשק שנקנה (בצ'כוסלובקיה) במיוחד לצורך המבצע והועבר לארץ בחשאי למרות הפיקוח הבריטי. במהלך המבצע: השתלטות על הנקודות בדרך לירושלים (כולל הקסטל ומותו של עבדול קאדר חוסייני) והעברת שתי שיירות. פרשת דיר יאסין. המבצע הוכיח את יעילותם של ריכוז מאמץ נקודתי ויוזמה התקפית. הוא היווה התחלה לשיטת היוזמה הצבאית שהישוב המשיך בה לאחר מכן.

2. תכנית ד' 

 תכנית מבצעית של ה"הגנה" שהוכנה לקראת הפינוי הצפוי של הבריטים. מטרותיה:

• השתלטות על השטח המיועד למדינה היהודית (לפי תכנית החלוקה) מיד עם הפינוי לרַבות שטחים נוספים המאוכלסים ביהודים.
• היערכות לקראת הפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים ותפיסת עמדות מפתח בעת הפינוי.

ביצוע התכנית

באמצע אפריל 1948, בשלב האחרון של הפינוי הבריטי, הוחל בביצוע. התכנית חייבה את הנהגת הישוב וה"הגנה" לארגון יחידות גדולות וריכוז נשק לצורך מבצעים ביוזמת ה"הגנה" (ה"הגנה" קבעה את העיתוי והמיקום). המבצעים העיקריים במסגרת תכנית ד': 
השתלטות על ערים מעורבות: טבריה, חיפה, צפת, בית שאן ויפו (במבצע "חמץ" שנערך ערב חג הפסח). שיפור עמדות ה"הגנה" בירושלים המערבית ע"י כיבוש השכונות הדרומיות (קטמון), והמבצעים: קלשון ויבוסי שנועדו ליצור רצף של שכונות יהודיות בעיר החדשה.
מבצעים להשתלטות על אזורים: לדוגמא: "מבצע בן עמי" להשתלטות על עכו וסביבתה.
באפריל 1948, עם התקרב מועד סיום המנדט, היה צורך למהר ולהקים את מוסדות המדינה היהודית שעומדת לקום, ולקבל את ההחלטה הגורלית.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והקמת צה"ל

להאזנה לקריינות שמלוות את התקציר שלפניכם הקליקו:

הכרזת העצמאות

הרכב המוסדות של הישוב 

הממשלה הזמנית שפעלה עם קום המדינה הוקמה על בסיס מוסדותיו הנבחרים של "הישוב" (הועד הלאומי והסוכנות היהודית ). הרכב הגופים וחלוקת העבודה ביניהם התנהלה באופן הבא:

1.     מועצת העם הזמנית - הגוף המחוקק של הישוב היהודי (התפקיד שממלאת היום "כנסת ישראל") הורכב מ-37 חברים: 14 חברי הועד הלאומי, 12 חברי הנהלת הסוכנות ו-11 נציגים מגופים וארגונים שונים. לאחר הכרזת העצמאות היא תהפוך להיות "מועצת העם".

2.     מנהלת העם הזמנית - הגוף המבצע (התפקיד שממלאת היום הממשלה) הורכב מ-13 חברים נבחרים מ"מועצת העם", כאשר בראש עמד דוד בן גוריון (היה אחראי גם על הביטחון- ולכן על ניהול המלחמה). לאחר ההכרזה היא תהפוך להיות "מנהלת העם" (הממשלה הזמנית).

עמדת ארצות הברית בנושא המדינה היהודית

עם התקרב מועד סיום המנדט הכריזו האמריקאים על אמברגו (חרם) על מכירת נשק. נסיגתה מתכנית החלוקה במרס 1948 לאור המלחמה בארץ ישראל והצעת "משטר נאמנות". 

חזרה לתמוך בתכנית החלוקה שוב, לאחר ההצלחות של תכנית ד' ואחר כך דרשה לדחות את ההכרזה בשלושה חודשים ולהשיג קודם הפסקת אש, דרישה לוותה באיום של סנקציות.

ישיבת "מנהלת העם" ב- 13.5.1948 

נדונו הנושאים הבאים: 

• שאלת המו"מ על הפוגה בירושלים. 
• נושאי רכש ובעיות בעורף בזמן המלחמה הצפויה.
• קבלת ההחלטה על דחיית ההצעה האמריקאית ועל הכרזת המדינה בערב היום שנקבע, ה- 14 במאי 1948.

השיקולים בעד

1.     צורך למלא את החלל השלטוני שיוָוצֶר עם סיום המנדט ב 15 במאי.

2.     התחושה כי לא תהיה הזדמנות שנייה. "עכשיו או לעולם לא ".

3.     קיומו של ישוב יהודי בארץ ישראל בעל תשתית כלכלית, מוסדות ארגוניים וגרעין לצבא.

4.     המחשבה כי הקמת מדינה ריבונית תאפשר גיוס חובה.

5.     הקמת מדינה עצמאית תציג את הפלישה הצפויה של מדינות ערב לארץ ישראל כפגיעה בחוק הבינלאומי ובהחלטות האו"ם. 

השיקולים נגד

1.     לחץ כבד של ארצות הברית שלוּוָה באיום של סנקציות (הקפאת כספי המגבית של יהודי ארצות הברית). היה ברור, כי אפשרות של סיוע אמריקאי אינה אפשרית.

2.     חשש כי המדינה החדשה לא תוכל לעמוד בהתקפה של ארצות ערב (ברקע: נפילת גוש עציון). משמעות התבוסה עלולה הייתה להיות חיסול המפעל הציוני.

3.     לחצים של חוגים שונים בישוב לדחות את ההכרזה בגלל הסיכון בדבר. 

הקמת צה"ל ופירוק המחתרות

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והקמת הממשלה הזמנית על בסיס מוסדותיו הנבחרים של "הישוב" שפעלו כל תקופת המנדט ("הוועד הלאומי" והסוכנות), הוחלט על הקמת צבא ההגנה לישראל – צה"ל. על פי כללי הדמוקרטיה נקבע קיומו של צבא אחד הכפוף לממשלה בלבד. הקמת צה"ל התבצעה תוך כדי מצב של מלחמה קשה ותחושת סכנה קיומית עקב פלישת צבאות מדינות ערב לתחומי מדינת ישראל החדשה, פלישה שהחלה למחרת ההכרזה על הקמת המדינה. צה"ל לא הוקם "יש מאין". ארגון ה"הגנה", הארגון הצבאי הגדול בתקופה שקדמה להקמת המדינה, שהיה כפוף למוסדות הלאומיים, היה הבסיס להקמת צה"ל. ערב הקמת המדינה השלים ארגון ה"הגנה" את היערכותו במסגרת של חטיבות המופקדות על הגנת האזורים השונים בארץ, תחת מרותו של המטה הארצי הכפוף ל"וועד הלאומי". אל הבסיס הזה נקראו "ארגוני הפורשים" - אצ"ל ולח"י - להצטרף.

פקודת היום להקמת צה"ל, צבא ההגנה לישראל. נקודות מרכזיות:

• סקירת פעילות ה"הגנה" מראשיתה, דרך הקמת היחידות המיוחדות במאורעות 1936-1939 (הנוטרים, חי"ש), הקמת הפלמ"ח, ההתגייסות לבריגדה והלחימה בשלב הראשון של מלחמת העצמאות (מ 29.11.1947 – 14.5.1948).
• קריאה להקמת הצבא הסדיר של מדינת ישראל שבו יכללו כל מי ששרתו עד כה בחטיבות ובענפים השונים והשתתפו בהגנת הישוב וכן כל אלה שיגויסו מתאריך זה.
• קביעת שבועת החייל "לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים...." אשר כוללת מרכיב חשוב של נושא המרוּת למוסדות הנבחרים של המדינה בלבד. 

משמעות: 

• פרוק הארגונים אצ"ל ולח"י, וקריאה לאנשיהם להצטרף לצה"ל. קביעה כי משמעות הקמת צבא במדינה דמוקרטית היא שלילת אפשרות קיומם של ארגונים צבאיים נוספים, ארגונים שאינם סרים למרות הממשלה הנבחרת. 
• החלת חוק גיוס חובה לצה"ל על כל אזרחי המדינה בגיל הגיוס. ב- 29.5.1948 הצטרף ארגון לח"י לצה"ל. ב- 1.6.1948 נחתם הסכם בגין-גלילי לפרוק האצ"ל. סוכם בו כי חברי אצ"ל יתגייסו לצה"ל ויישבעו את שבועת האמונים הנהוגה בצה"ל, נשקם יימסר לצה"ל ותופסק כל פעולה נפרדת של רכישת נשק.

הפלמ"ח, שהיה קודם לכן יחידה בתוך ארגון ה"הגנה", והיה בו מרכיב חשוב של אנשי מפלגת "אחדות העבודה" (מינואר 1948 בתוך מפ"ם), ו"ההתיישבות העובדת" (קיבוצים ומושבים), פורק בנובמבר 1948 וחדל להתקיים כיחידה נפרדת בצה"ל. פרוק מטה הפלמ"ח סימן עבור ראש הממשלה הזמנית, בן גוריון, את הביטוי הברור למימוש הרעיון של צבא אחד ואת ההדגשה כי פרוק אצ"ל ולח"י היה חלק ממטרה זו ולא נבע משיקולי מאבק ביריביו הפוליטיים.
נושא זה היה שנוי במחלוקת בהמשך.

הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

היווצרוּת בעיית הפליטים הפלשתינאים

בעיית הפליטים הפלשתינים נוצרה במלחמת העצמאות. היא מהווה נושא מרכזי השנוי במחלוקת בין ישראל, הפלשתינים והעולם הערבי. (ההגדרה: "פליט" מציינת את הערבים שברחו משטח ישראל). השאלות המרכזיות הן: מספר הפליטים והמניעים לעזיבתם: בריחה או גירוש.

מספרי הפליטים: על פי אומדן ארגוני הסיוע, מספר הפליטים עם סיום המלחמה היה כ-765 אלף. לפי גרסת ישראל, שהתבססה על נתונים ומחקרים דמוגרפיים, לא יכול היה מספר הפליטים הערבים שעזבו את ישראל עד אמצע שנת 1949 לעלות על 525 אלף.

סיבות ושלבים לבריחת ערבים משטח ישראל

• בשלב הראשון של מלחמת העצמאות (מ - 29.11.1947), כאשר הבריטים היו עדיין בארץ, הבריחה היתה בעיקר מהערים והושפעה מסיבות כלכליות ("העשירים יצאו לבירות, הפועלים הכפריים חזרו לכפריהם". כן עזבו מי שפוטרו ממנגנון הפקידות הבריטי עקב תהליך הפינוי).
• בחודשים דצמבר עד מרץ 1947 עזבו חלק מאנשי הכפרים שלידם בוצעו פיגועים נגד התחבורה היהודית מחשש לתגובה של ה"הגנה" (לדוגמא: הכפר דיר מוחֶיזין, דצמבר 1947),וכן תושבי שכונות ערביות שגבלו בשכונות יהודיות בערים המעורבות. מרביתם מצאו מקלט ארעי בעורף הערבי המקומי (בירושלים, בשכם, ג'נין, נצרת), והיותר עשירים – בארצות ערב השכנות. זה היה חלק מדפוס מסורתי של יציאת אוכלוסייה אזרחית מאזורי לחימה ושיבה בסיומה. 
• בחודשים מרץ-אפריל 1948, הביאה הגברת הלחימה לקריסתה של החברה וההנהגה הערבית, ולבריחה המונית מאזורי הלחימה. השמועות שנפוצו בקרב ערביי א"י בעקבות אירועי "דיר יאסין" הגבירו את הבריחה. כיבוש הערים המעורבות (יפו, טבריה חיפה) במסגרת "תכנית ד", גרם לעזיבת חלק גדול מתושביהן הערבים.
• מדיניות הנהגת ה"ישוב" בתקופה זו (כולל תכנית ד'): לא היתה מדיניות מכוונת של גירוש ולא כיבוש כפרים במטרה לגרש את תושביהם. למעשה לא היתה מדיניות כלשהי בענייני הערבים. בריחת  ערביי ישראל, בשלב הזה, דמתה לדפוסי התנהגות קודמים בעת מלחמה או אנרכיה והיתה קשורה להתפתחות הלחימה. הבורחים ציפו לחזור לבתיהם במהרה או ברחו מחשש ואי השלמה עם השלטון היהודי הצפוי.

עמדת הצד הערבי, מדיניות ערב וההנהגה הערבית המקומית (הוועד הערבי העליון)

הם לא עודדו את הבריחה ואף ניסו לבלום אותה, ללא הצלחה. יצאו מכלל זה ניסיונות לפַנות אוכלוסייה בלתי לוחמת מאזורי קרבות, בעיקר ביוזמה מקומית. האצת תהליך התפוררות ההנהגה והחברה הערבית בחודשים אפריל-מאי 1948 הגבירה את הבריחה.מתחילת דצמבר 1947 ועד סיום המנדט ב – 15 במאי, נטשו את בתיהם בין 250 – 300 אלף ערבים.

• פלישת צבאות מדינות ערב ב-15 למאי 1948, שהכניסה לזירה כוחות סדירים והיוותה איום קיומי על מדינת ישראל, שינתה את התמונה. גל נוסף של פליטים ברח מאזורי הלחימה. היו בתקופה זו מפקדים מקומיים שראו בנוכחות ערבית במקומות שנכבשו סיכון ביטחוני וגיס חמישי, וכן ראו בפלשתינים את מי שהביאו את האסון על עצמם בכך שהזמינו את הפולשים. במקומות אחדים ננקטה יוזמה מקומית לגירוש התושבים. לדוגמא: פעולות גבעתי, לקראת האיוּם המצרי המתקרב, לפינוי תושבי כפרים  סמוכים לישובים יהודיים או לציר התנועה הראשי בדרום, והעברתם אל מחוץ לאזורי הקרבות. כמו כן גרוש ערביי לוד ורמלה לאחר כיבושן בקרבות עשרת הימים, ולאחר ההתקוממות שפרצה בלוד. עם זאת, אירועי לוד ורמלה לא היו הדפוס המקובל בקרבות עשרת הימים. לא היתה החלטה מדיניות כוללת על גירוש ערביי א"י.  השארת מרבית ערביי הגליל, ביניהם תושבי נצרת, שפרעם, סחנין, כפר מנדה שנכבשו באותם הימים במקומם, מעידה על מגמה הפוכה.            

חסימת השיבה

ממשלת ישראל התנגדה לשיבת הפליטים אל מקומות מגוריהם הקודמים, ופעלה למניעת הדבר. היתה נכונות להחזיר מספר קטן של פליטים מטעמים הומניטריים, אך המדיניות הכללית היתה כי האחריות לישוב הפליטים חלה על מדינות ערב אשר פתחו במערכה ואשר אליהן נמלטו הפליטים.