אמירים אביב לבגרות היסטוריה

מסגרות בתחום החינוך

התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל בשנים בין 1881-1914 כללה גם את החייאת השפה העברית, לצד טיפוח תרבות וחינוך לאומיים.
רוב היהודים במאה ה-19 לא דיברו בגלותם עברית אלא שפות יהודיות אחרות כמו יידיש ולדינו, וכן את שאר שפות העולם. משימה חשובה של התנועה הציונית הייתה להשיב בארץ ישראל את העברית כשפת הדיבור ושפת התרבות של העם היהודי. המשימה לא הייתה קלה שכן אנשי הישוב הישן, אשר למדו לימודי קודש, התנגדו לכך מפני שעברית הייתה שפת הקודש. 
בארץ ישראל פעלו אז, לצד בתי הספר של היישוב הישן שלימדו בעיקר לימודי קודש, בתי ספר נוספים של ארגונים יהודיים מאירופה: "כל ישראל חברים" הצרפתית ו"עזרה" מגרמניה. בבתי ספר אלו הושם דגש על תכנים לאומיים, שפה וספרות עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה ותנ"ך, לצד תכנים כלליים. רק מיעוט שעות הלימוד היו בשפה העברית ורובן בצרפתית או בגרמנית.

מלחמת השפות

אחד ממחוללי השינוי במעמדה של השפה העברית היה אליעזר בן יהודה שהוציא לאור עיתון עברי בשם "הצבי" ואת מילון הלשון העברית הישנה והחדשה. בן יהודה, המכונה "מחייה השפה העברית", עמד בראש מצדדי העברית ב"מלחמת השפות".

ב-1903 הוקמה בזיכרון יעקב הסתדרות המורים, שדאגה לטיפוח החינוך העברי בערים ובמושבות, הוציאה ספרי לימוד וקיימה השתלמויות למורים. עם זאת, בשנת 1904 רק 6 מבחן 29 בתי הספר המאורגנים בארץ ישראל לימדו בשפה העברית.

המלחמה על השפה העברית ועל מקומה במוסדות בארץ-ישראל אשר נקראה "מלחמת השפות" הוצתה בשנת 1913 עם הכוונה להקים בחיפה בית ספר תיכון ומוסד טכנולוגי גבוה. ארגון "עזרה" אשר תרם את רוב הכסף התעקש כי שפת ההוראה במוסד תהיה גרמנית ואילו מצדדי העברית בראשותו של בן-יהודה דרשו, גם מההסתדרות הציונית, כי שפת ההוראה תהא בעברית.

מצדדי העברית, אשר ניצחו במלחמה הקימו מוסדות חינוך אשר שפת ההוראה – העברית הוצמדה לשמם: בית הספר הריאלי העברי בחיפה; הגימנסיה העברית הרצליה בתל-אביב; בית המדרש העברי למורים והאוניברסיטה העברית בירושלים. 

מקור התמונה - https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/4/4b/BYwork.jpg

מסגרות בתחום התרבות 

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה התפתחה תרבות לאומית ייחודית בארץ ישראל. הוצאו עיתונים בעברית כמו: "האחדות" של פועלי ציון, כתבי עת וספרים בעברית ודמויות חשובות בספרות העברית כמו: ש"י עגנון, חיים ברנר וחיים נחמן ביאליק החלו את פעילותם הספרותית. כמו כן, נערכו מופעי תיאטרון, מוזיקה ומחול. במקביל נערכו תערוכות ציור של הציירים: נחום גוטמן, ובוריס ש"ץ, שהקים בשנת 1906 בירושלים את המרכז לאמנות (בהמשך יקרא "בצלאל"). חלק מהתכנים היו אוניברסאליים ואחרים לאומיים פוליטיים.