אורט אלון עפולה אביב לבגרות - תנ"ך - התכנית החדשה תשפ"ב

קישור לפרק

תקציר

ה' מעמיד את אברהם בניסיון הקשה מכל – מצווה עליו "לעקוד" את בנו ולהקריבו בהר המוריה.

אברהם מציית לה' אך ברגע האחרון בעודו מניף את הסכין כדי לשחוט את יצחק מתגלה אליו מלאך ה' שעוצר אותו ומראה לו כבש ממין זכר אותו יש להקריב במקום יצחק.

סיכום הפרק

לפני שנתחיל ללמוד את הפרק, נפתח בשאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך זה לגיטימי (מקובל) שהורה יקריב את חיי בנו על מזבח האמונה שלו? האם לדעתך אברהם היה צריך להתנגד לניסוי? האם אברהם הצליח או למעשה נכשל?

 

פסוק א' תפקידו הספרותי הוא "כותרת" לפרק. הוא למעשה מגלה (עושה "ספויילר") שמדובר בסך הכל ב"ניסוי" ולא בציווי אמיתי.

מדוע התורה מגלה/רומזת לנו כבר בתחילת הפרק את הסוף (שזה רק "מתיחה"/"בדיקה")?

ניתן להציע כמה הסברים: למשל, שממילא כולם מכירים את הסוף ותפקיד הכותרת בסה"כ ליידע אותנו היכן מתחיל הסיפור. הסבר אחר – כדי להדגיש לנו שאין ללמוד ממקרה זה כאילו חס ושלום יש אידיאל או ציווי להוציא להורג את הילדים שלנו. פירוש נוסף ונועז מציע שלמעשה יש כאן רמיזה עדינה שלמעשה אברהם בחן את ה' ולא ה' את אברהם.

 

ה' פונה לאברהם – קורא לו בשמו אברהם ואברהם מגיב במילה "הינני" (אני כאן) כלומר מוכן לעשות כל מה שתדרוש.

בפסוק ב' (כמו בפרק י"ב פסוק א) ה' פונה לאברהם בהדרגתיות – מהקל אל הכבד – ומצווה עליו לקחת את בנו היחיד והאהוב את יצחק ולעקוד אותו. וכמו בפרק י"ב גם הפעם ה' שולח את אברהם למקום בלתי ידוע "אל אחד ההרים". אך בשונה מפרק י"ב הפעם אברהם נדרש להתנתק בצורה בלתי הפיכה מעתידו ולא מעברו.

כמו בפרק הקודם, גם הפעם אברהם משכים (קם מוקדם) בבוקר ולא מתמהמה (לא מושך זמן).

 

מדוע אברהם לא דוחה קצת את ביצוע המשימה? מדוע לא מנסה להרוויח עוד כמה דקות לפני שחיטת יצחק?

הוא קם מוקדם בבוקר: 1) כי לא הצליח להירדם בלילה. 2) כי רצה לסיים את הסיוט. 3) כי לא רצה ששרה תתעורר ותשאל מה קורה ותצווה עליו "אל תשלח ידך אל הנער!!". 4) כי רצה כמו במקרים נוספים לבצע מייד. זריזות=חריצות. איטיות=עצלות.

בפסוקים ג-ה מסופר שאברהם יוצא לדרך עם יצחק ונעריו (משרתיו) אך כשהם מתקרבים למקום שה' רצה שתבוצע העקדה הוא אומר לנערים (משרתים/עבדים) להישאר והוא ממשיך לבד עם יצחק.

אברהם אומר לנערים שימתנו עד שיצחק והוא ילכו יתפללו ויחזרו.

מדוע אברהם משקר? מדוע הוא אומר שיצחק יחזור? הרי אברהם מתכוון לשחוט אותו??!

1)כי לא רצה לגלות ליצחק לפני כולם אלא כשהם לבד. 2) אולי זה מה שקיווה שיקרה – שה' יעצור בעדו ברגע האחרון. 3) לפי חז"ל "ניבא ולא ידע מה ניבא" = לפעמים יוצאות לאדם מילים מהפה וזה למעשה נבואה של ה' רק שהוא לא יודע בשלב זה שזו נבואה.

 

בפסוק ו' יש פירוט של האביזרים שקשורים להקרבת הקורבן: וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.

אולם, כאשר בפסוק ז' יצחק חוזר על הפריטים, הוא משמיט את אחד מהם. הסיבה להבדל (להשמטה) כי הוא לא מסוגל לציין את השם של כלי הרצח – הוא לא מסוגל לומר את המילה "מאכלת" (סכין שחיטה) כי הוא חושש שהוא ה"כבש" לעולה.

בפסוק ח' אברהם עונה ליצחק מענה "דו משמעי" – ש"ה' יראה לו השה לעולה בני".

פירוש אחד: ה' יראה לנו בהמשך – נמצא איזה כבש ונקריב אותו (כפי שקרה בפועל)

פירוש שני: אתה ה"שה" לעולה בני היקר.

שימו לב, כי צמד המילים המנחות "אבי" ו"בני" חוזרות כמה פעמים כדי להדגיש את הקרבה הרגשית בין השניים.

למרות החשד של יצחק שהוא ה"שה" כי אין "שה" אחר חוץ ממנו – הוא ממשיך ללכת עם אברהם ולכן יש "חזרה" על המוטיב החוזר "וילכו שניהם יחדיו" כדי להדגיש שלמרות החשד הם ממשיכים ללכת כאיש אחד בלב אחד.

 

בפסוקים ט-י מגיע השיא הדרמטי– אחרי שאברהם בונה מזבח מאבני המקום, מניח את העצים שהביא מראש (כי לא ניתן להשתמש בענפים טריים), הוא "עוקד" (=קושר את ידיו ורגליו כדי שלא יזוז) ומניף את הסכין כדי לשחוט את יצחק.

בפסוק יא-יב מלאך ה' קורא לאברהם ושוב מופיע בפעם השלישית המילה המנחה "הנני"

בפעם הראשונה נאמרה לה', בפעם השנייה ליצחק וכעת בפעם השלישית שוב למלאך ה'.

יש מפרשים שתפקיד המילה המנחה להדגיש את הקונפליקט שהיה שרוי בו אברהם (בין ה' לבנו) ואת ההכרעה שלו בסופו של דבר (לטובת ה'!) לכן בפעם השלישית מילה זו נאמרה למלאך ה'.

 

לאחר שהמלאך קורא לאברהם הוא עוצר בעדו ואומר לו (אולי את מה שפחד ששרה תגיד לו) "אל תשלח את ידך אל הנער" והוא מוסיף (=כפילות) ומדגיש "אל תעש לו מאומה" (אל תעשה לו כלום!) כלומר שלא תשפך אף טיפת דם (לפי מדרש חז"ל אברהם רצה מאוד להוכיח את נאמנותו וביקש לפחות לעשות איזה פצע קטן ליצחק).

כיצד מדרש חז"ל פותר את הקושי התיאולוגי (דתי)  שמתעורר בניסיון העקדה?

תשובה: הקושי התיאולוגי הוא מדוע ה' בוחן את אברהם? ה' לא יודע מראש מה תהיה התוצאה?

לפי המדרש שהצגנו מטרת הניסוי היא להראות לאברהם שמגיע לו השכר הרב שהוא זוכה לו כי היה מוכן להקריב את היקר לו מכל.

 

בפסוק י"ב ה' אומר לאברהם "עַתָּה (לכן) יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"

פסוק זה מעורר קושי תיאולוגי. וכי לפני כן ה' לא ידע שאברהם צדיק?

ולמעשה ניתן לענות שוב את אותה תשובה שענינו לעייל.

 

בפסוק י"ג מסופר שאברהם נושא עיניו ורואה איל (כבש ממין זכר) והוא מקריבו במקום יצחק.

בפסוק י"ד מסופר שאברהם קורא למקום "ה' יראה" = מדרש שם (מדוע נקרא בשם זה). 

בסיום פסוק י"ד יש תחיבה של "הערת עורך": " אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה", פירוש: הכותב מסביר לכן בימינו קוראים להר המוריה בשם זה ולא בשם מוריה.

לפי הגישה הביקורתית – זו הוכחה שהתורה לא נכתבה בתקופת משה כי ההר היה נקרא הר ה' רק מימי שלמה המלך לאחר שבנה שם את בית המקדש.

לפי גישה המסורתית – מאז ימי אברהם קוראים להר המוריה הר ה' (כמו שמימי אברהם קראו בשמות נוספים למקומות נוספים), ולכן ה' אמר לדוד ולשלמה לבנות לו את בית המקדש דווקא במקום זה.

 

בפסוק ט"ו מסופר שהמלאך שוב פונה לאברהם ומברך אותו (בברכות דומות לברכות שה' ברכו בפרקים י"ב וט"ו).

לפי הגישה הביקרותית – יש כאן התגלות שניה כי התורה נכתבה ע"י כותבים שונים עם דעות שונות וכל אחד טען שהמלאך אמר משהו אחר לאברהם.

לפי הגישה הביקורתית – המלאך מתגלה פעם שניה ומוסיף ומדבר אליו גם אחרי שהקריב את הקורבן במקום יצחק. כלומר, המלאך בשלב ראשון פונה אליו ועוצר בעדו ורק אחר לאחר שהקריב איל (כבש ממין זכר) רק אז מברך אותו בברכות.

 

בפסוק י"ט מופיע בפעם השלישית המוטיב החוזר "וילכו יחדיו" וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע.

לפי הגישה הביקורתית – אברהם חוזר לבד – כי כתוב "וישב" בלשון יחיד והדבר מעיד על כך שיצחק כעס על אברהם או נעלב מאברהם שהסכים להקריבו ולוותר עליו למען האמונה שלו.

לפי הגישה המסורתית – כאשר יש דמות חשובה ולצידה דמויות נוספות התנ"ך כותב בלשון יחיד. למשל, שמשה ואהרון פונים לפרעה כתוב "ויאמר משה ואהרון" ולא "ויאמרו". יתרה מכך, כתוב "וישב אברהם בבאר שבע" האם בגלל שזה בלשון יחיד הכוונה שגר לבד בלי שרה ובלי נעריו?

 

בפסוקים כ-כ"ד יש רשימה גנאלוגית רשימת יוחסין של נחור אחיו של אברהם. לכאורה רשימה זו לא אמורה לעניין אותנו אולם ככל הנראה נועד להדגיש לנו שאברהם שרצה להקים עם חדש והובטח לו זרע רב האמין שה' יקיים את הבטחתו למרות שהיה לו רק בן ממשיך אחד לעומת קרובי משפחה שילדו משפחות מרובות ילדים.

 

המטרות ה"אטיולוגית" של הסיפור:

1.      להסביר מדוע הר המוריה נחשב למקום קדוש – כי בו נעקד יצחק

2.      להסביר מדוע הר המוריה נקרא בשם "הר יראה ה' ".

3.      מדוע תוקעים בשופר דווקא בקרן של איל (שימו לב, אייל ואיל זה חיות שונות!!)

4.      מדוע אסור להקריב לה' קורבנות אדם

 

ונחזור לשאלת הפתיחה. האם לגיטימי שאברהם הסכים לעקוד את בנו על גבי המזבח?

לפי תוצאות הניסוי – מסתבר שזה לא לגיטימי. ה' עצר בעדו! כלומר, זה דבר שלילי! יש פרשנים שאומרים שאברהם היה צריך להתנגד לכך כפי שהתנגד להריגת תושבי סדום (בפרק י"ח).

מצד שני, אדם שלא מוכן להקריב את חייו וחיי משפחתו כנראה לא חושב שהרעיון עליו נלחם מספיק חשוב ששווה להקריב למענו את החיים. למשל, הפילוסווף הצרפתי הנודע וולטייר אמר "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם" כי ערך חופש הביטוי היה גדול בעיני מקדושת חייו הפרטיים.

אם כל האנשים שנלחמו על הקמת המדינה היו חושבים כך.. שלא שווה להקריב חיים על מזבח הציונות – לא היתה לנו מדינה.

לא צריך לשאוף למות בעד ארצנו – אבל אם כבר להקריב את החיים למען מטרה עדיף שזה יהיה למען המולדת ולא למען בצע כסף.

לסיום נציין, כי הורים רבים שולחים את ילדיהם לחילות קרביים ולא נרדמים בלילה 3 שנים ולפעמים יותר (כאשר הילד יוצא לקצונה). אברהם אבינו עשה מסע של 3 ימים בלבד. כנראה לא עצם עין מחרדה והתרגשות. אך הורים רבים חיים ככה 3 שנים לא רק 3 ימים.

מסתבר אולי, שרבים מאיתנו ירשו את תכונות ההקרבה והמסירות של אברהם "אבינו".