מעלות היסטוריה לבגרות תשפ"ב

ריב"ז וחכמי יבנה ביקשו לתת מענה לצרכים הדחופים שהציבה מציאות החורבן בחיי הפרט והציבור. הפעולות שנקטו והתקנות שהתקינו נועדו לכונן מחדש את סדרי החיים הציבוריים ולבנות את עולמה של היהדות.

פועלו של ריב"ז וחכמי יבנה באים לידי ביטוי במספר תחומים:

1. הקמת בית המדרש ובית הדין הגדול – בית המדרש הוא הישיבה שכונתה "כרם דיבנה" אליה נהרו מכל חלקי ארץ ישראל לשמוע תורה מפי "חכמי יבנה", בית המדרש הוקם כדי להפיץ תורה, להעמיד תלמידים, לאסוף ההלכות, ללבן בעיות וכו'. בית הדין הגדול הוא הסנהדרין שריב"ז ראה בה את היורשת החוקית של הסנהדרין בירושלים, כלומר רצה להבליט את הרציפות הרוחנית בין ירושלים לבין יבנה.
   
   

2. קביעת לוח שנה עברי (זמני מועדים, ראשי חודשים, עיבור שנה) – עד כה הייתה זו סמכות של בית הדין הגדול שישב בלשכת הגזית שבחצר בית המקדש. תקנות יבנה העניקו לחכמי יבנה את הסמכות לפסוק בכל הנוגע לקביעת לוח השנה העברי.
   
   

3. בית הכנסת - בתי הכנסת נעשו למוקד פולחן חלופי לעבודת הקודש, שהייתה נהוגה בבית המקדש. המקורות מעידים שהיו בתי כנסת בימי הבית השני, אלא שאז הם שימשו מוקד פולחן מקביל ומשלים לבית המקדש. בדור שלאחר החורבן צמחו בתי כנסת והיו ל"מקדש מעט", והתפילה הועמדה במרכז עבודת הקודש (התפילה החליפה את הקרבת הקורבנות).  כמו כן, ביה"כ הפך למקום ללימוד התורה והפך למקום ההתכנסות, מעין מרכז חיי הקהילה היהודי שבו התקיימו פעילויות שונות, כמו סעודות מצווה, מושב בית הדין, אכסנייה לעוברי אורח.
   
   

4. תקנת תקנות, אשר מטרתן כפולה: לשמר את זכר חורבן בית המקדש ולעצב דרך חדשה לציבור היהודי נוכח המציאות החדשה. תקנות שהתקינו חכמי יבנה הם:

• קביעת זכר למקדש – נטילת לולב במשך 7 ימי הסוכות, במקום יום אחד.

• תקיעה בשופר – תקנה לפיה תוקעים בשופר בכל מקום שיש בו בית דין. בעת קיום בית המקדש נהגו לתקוע בשופר רק בו.

שופר - צולם ע”י  Olve Utne - מאתר ויקיפדיה

• הכוהנים העולים לברך את העם בבית הכנסת חייבים לחלוץ את נעליהם (כמו בבית המקדש).

5. בהיעדר יכולת להביא קורבנות לכפרת עוונות יצרו חכמי יבנה דרכי כפרה חדשות שאינן כרוכות בקרבנות ואפשר לקיימן בכל מקום ובכל שעה. הם קבעו כי התשובה, תפילה, המצוות, מעשי חסד והמוסר, הנעשים ע"י האדם בכל מקום ובכל שעה, הם הדרך לכפרת עוונות משחרב בית המקדש.