מעלות היסטוריה לבגרות תשפ"ב

עמדת מנהיגי התנועה הציונית כלפי הצדדים הלוחמים בזמן מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נתונה הייתה ההנהגה של התנועה הציונית בדילמה: במי תתמוך ההסתדרות הציונית? האם במדינות המרכז (גרמניה, אוסטריה וטורקיה) או במדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת וארה"ב).
מדובר בדילמה קשה, שכן יהודים חיו הן במדינות המרכז והן במדינות ההסכמה ולרוב היו גם נאמנים למדינותיהם. מכאן שהבעיה היא איך להתנהל בכדי לא לסכן את מעמדם של היהודים באותן מדינות. מצד אחד, תמיכה באחד הצדדים עשויה לסייע להשגת המטרות הציוניות לאחר המלחמה. אך מצד שני, תמיכה בצד כלשהו עלולה לסכן את מצבם של היהודים במדינות היריבות.
בשלב הראשון של המלחמה, ההחלטה שהתקבלה על ידי התנועה הציונית הייתה נקיטת עמדה ניטראלית. השיקולים לכך היו:

הביטוי לגישה הניטראלית היה הקמת לשכת קשר לתנועה הציונית בעיר קופנהגן שבדנמרק (מדינה ניטראלית במלחמת העולם הראשונה).
בשלב מאוחר יותר של המלחמה התנועה הציונית הבינה שעליה לנטוש את הקו הניטראלי ולהביע עמדה ברורה לטובת אחד הצדדים, כדי שבבוא היום גם היהודים יוכלו להעלות דרישות לאומיות בהסכם השלום עם סיום המלחמה.

בתנועה הציונית הסתמנו שתי גישות:
האחת מיוצגת על ידי ההנהגה הציונית בגרמניה שדרשה נקיטת עמדה פרו-גרמנית מהטעמים הבאים:

השנייה מיוצגת על ידי חיים וויצמן, גישה פרו-בריטית מהטעמים הבאים:

בסופו של דבר העמדה הפרו בריטית היא זו שהתקבלה. ואכן היא תרמה להישגים משמעותיים לתנועה הציונית. התמיכה בבריטים התבטאה בהקמת גדודים עבריים שסייעו לבריטים מבחינה צבאית ובהקמת רשת ריגול יהודית בארץ ישראל (ניל"י – על כך בהמשך) במטרה לסייע לבריטים בתחום המודיעין. במהלך המלחמה התנהל משא ומתן בין חיים ויצמן לבין ראשי הממשל הבריטי והוא שהוליד בסופו של דבר את פרסום הצהרת בלפור (על כך בפרק נפרד).