תנ"ך אורט יד לבוביץ' תשפ"א

א וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.  ג אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, ה’ אֱלֹהֵיכֶם.  ד אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  אֲנִי, ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

בשונה מספר דברים, ספר ויקרא המשקף את המקור הכוהני (לפי הגישה הביקורתית-מדעית התנ"ך נכתב ממקורות ובזמנים שונים למידע נוסף קראו כאן), לא שם במרכז את האהבה, אלא את הקדושה. קדוש- פירושו נבדל, אחר, שונה. עם ישראל צריך להתבדל מהעמים האחרים, כי ה' נבדל מהאלים האחרים. קבלת האמונה בה' פירושה לקבל את החיים השונים הנגזרים מאמונה זו. בפרק זה ישנן הנחיות שמטרתן להבדיל את עם ישראל מהעמים האחרים (למשל: איסור על קיעקוע בפסוק כח נובע מהדרישה להתבדל מהעמים האחרים, המגניבים יותר...).

בפרק זה יש הנחת תשתית לאמונה, והיא שונה מהמצוות הבסיסיות שספר דברים מציע:

א. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ- כיבוד אם ואב. בדומה ל וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ-
     שבס"ד(ספר דברים), גם כאן הסיבה היא חינוכית- ההורים נדרשים ללמד
     את ילדיהם את אמונת היסוד, ועל כן הם ראויים לכבוד. אם היו אז מורים
     לתנ"ך, כנראה שהפסוק היה כולל גם אותם.

ב. וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ- שמירת השבת היא ערך עליון במקור הכהני (ספר
     ויקרא).

ג. אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם- איסור עבודה זרה.
    בדומה למְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ שבס"ד, גם כאן ההתייחסות היא לאיסור על ייצוג אלילי
   בבית, אלא שס"ד מציע אלטרנטיבה- מזוזות יסמלו את הגנת האל, לא פסל
   או מסכה.

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי. הנאמנות לאל לא תבוא לידי ביטוי באמירת "שמע", אלא בקבלת כללי התנהגות הנגזרים מן האמונה. גם הויקרא יש שלוש מצוות יסוד.

בעוד שבס"ד האמונה מבוססת על אהבה, רעיון מופשט ואישי, בויקרא כל דרישה מסתיימת בסימן הקריאה האולטימטיבי: אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם!!!