דברים לבגרות חמש יחידות לימוד

חלק שלישי - הארץ הטובה

דברים פרק ח

שמירת מצוות ה' בהתבסס על ניסיון המדבר	א כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם. ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו אִם-לֹא. ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם. ד שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. ה וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. ו וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ.
אזהרה מאי-קיום מצוות ה' כתוצאה מהמפגש עם הארץ הטובה	ז כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יב פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. יד וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. {פ}
העונש על אי קיום המצוות	יט וְהָיָה אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כ כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם.

מבנה הפרק

בפרק ח' שלושה חלקים:

• א-ו - החובה לשמור את המצוות
• ז-יח- אזהרה על אי שמירת המצוות
• יט -כ - עונש על אי שמירת המצוות

 

פרק ח' מתחיל ומסיים בתיאור חיי עם ישראל במדבר. בתווך- שבחה של הארץ הטובה.

הפעלים החוזרים בפרק הם 'שכח' ו'זכר' (ב', י"א, י"ד, י"ח, י"ט), הם מלמדים כי הרעיון המרכזי בפרק הוא הסכנה של שכחת אלוקים. סכנה זו עולה ומתעצמת לקראת המפגש עם הארץ הנושבת, שמנוגדת לחיי המדבר.

מדוע הכניסה לארץ, שבוודאי הייתה משאת נפש עבור העם השבע מן הנדודים במדבר, מוצגת בפרק כמצב מורכב, שיש בו שמחה והתפעלות, אך גם סכנה של שכחת ה'?

כיצד עשויה דווקא ההיזכרות בחיי המדבר למנוע התרחקות זו?

נשאל שאלות העולות מקריאת הפרק כולו:

• כיצד זכרון ההליכה במדבר מביא לקיום מצוות?
• מהו שבחה של הארץ, המתואר בפרק זה?
• מהי הסכנה האורבת לעם ישראל בכניסה לארץ?

פרק ח, ז - יח: אזהרה על שכחת ה' בארץ הטובה

חלק ראשון, פסוקים ז-י : תיאור הארץ הטובה

ז כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.

המילה המנחה: ארץ. המילה ארץ חוזרת 7 פעמים, מספר המבטא שלמות.

הביטוי שפותח וסוגר את יחידת הפסוקים: "הארץ הטובה".

מתוך זיהוי המילה המנחה, נוכל להגדיר את נושא היחידה: שבחה של הארץ, או: המפגש עם הארץ הטובה.

ספורנו, פסוק ז':

...וְסִפֵּר חֲמֵשֶׁת מִינֵי הַ"טּוב", וּבְכָל אֶחָד מֵהֶם אָמַר "אֶרֶץ".

הָרִאשׁון, הוּא אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנת וּתְהמת, לא מֵי יְאורִים וַאֲגַמִּים הָרָעִים,
עַל הֵפֶךְ "וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת" (מלכים-ב ב, יט).

הַשֵּׁנִי הוּא, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה. הַצְּרִיכִים לְמָזון.

השלישי הוא אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. שֶׁהֵם מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ.

הָרְבִיעִי, אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל-בָּהּ לֶחֶם. שֶׁיִּמָּצְאוּ בָּהּ מָעות בְּזול...

הַחֲמִישִׁי הוּא, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל. שֶׁבָּהּ נִמְצָא רִבּוּי אֲבָנִים קָשׁות וּבְהִירות, יָפות וְטובות לְבִנְיָן.
תַּחְצב נְחשֶׁת. נְחוּשָׁה, וְהוּא הַבַּרְזֶל הַטּוב שֶׁהוּא בָּהִיר וְנָאות לְבִנְיָן וְכֵלִים.

1. פסוק ז' מתאר את מקורות המים, ומספר שיש בארץ נחלים ומעיינות. חשיבותם של המים מכרעת: כמובן שהמים נדרשים לשתייה, אולם בחברה חקלאית חשיבותם מכרעת ורחבה יותר. ניזכר בתיאורי הרעב בספר בראשית, ובכורח לרדת למצרים בזמן בצורת.

2. בפסוק ח' אנחנו פוגשים את שבעת המינים - הגידולים של ארץ ישראל.

במה מתייחדים שבעת המינים על פני גידולים אחרים, ואיזה שימוש נעשה בכל אחד מהם?

חיטה ושעורה – לחם לאדם, מאכל לבהמה.

גפן – יין (בתקופות קדומות היין ליוה כל ארוחה ושימש כמשקה יום-יומי).

תאנה – פרי מאכל, שימשה גם להמתקת מזונות אחרים.

רימון – פרי מאכל, ניתן לשמר אותו זמן ארוך יחסית.

זית – חשיבותו רבה מאד, כשמן שימש למאור ולחימום.

תמר- פרי מאכל, שימש גם להמתקה (דבש תמרים).

כל שבעת המינים מתייחדים בערכם התזונתי הגבוה, וביכולת לשמר אותם (צימוקים, דבלים, שמן, תמרים). זהו מאפיין חשוב מאד בארץ שיש בה שנות בצורת. (נשים לב כי ספורנו מחלק בין שני סוגי גידולים: האחד לצורך הבסיסי והשני שהוא מעודן ממנו)

3. חלקו הראשון של פסוק ט' מתייחס ליכולת של האדם להתפרנס בכבוד בארץ ישראל - אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (קיצרנו את דברי ספורנו במקום משום שהוא מכניס לסוגיות ומושגים שהתלמידים אינם מכירים, למעוניינים ניתן לעיין בפירושו הרחב).

4. חלקו השני של פסוק ט' מתייחס למחצבים שניתן להשתמש בהם ולשכלל את עבודת האדם (בא"י התגלו חמישה מרכזים של מכרות נחושת עתיקים, כולם לאורך הירדן והערבה (עיקריים: נחושת – תמנע, ברזל: בגלעד. העדויות הארכיאולוגיות מראות על הפקת נחושת וברזל ממכרות אלו בתקופה המדוברת). מהו השימוש שנעשה בהם?

נחושת – יצירת כלים שאינם שבירים

ברזל – כלי עבודה וכלי מלחמה.

נסכם: במה הארץ "טובה"? אילו חיים היא מאפשרת?

קיום בכבוד, קיום בנוחות, קיום בנחת: מים, מזון מגוון, חימום, תאורה, עבודה, לחימה. כאשר משה מתאר את הארץ, הוא מראה אותה כמקום שאפשר להתקיים בו בכבוד, בשמחה ובנחת: "לא תחסר כל בה".

רמב"ן (י):

ואמר ואכלת ושבעת וברכת -

כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם.

ורבותינו (ברכות מח ב): קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' אלוהיך...

נשים לב כי רמב"ן מביא שני פירושים לרצף המילים ואכלת ושבעת וברכת -

האחד : באופן טבעי כשתזכור, תאכל, תשבע ותברך.

והשני: 'ואכלת ושבעת' הם תיאורים, ואילו 'וברכת' זהו ציווי לברך.

 

שאלה למחשבה: האם אלו שתי מדרגות באדם? הברכה הטבעית והברכה שנובעת מציווי
או ששתי הדרכים צריכות להשתלב?

חלק שני, פסוקים יא-יח: אזהרת השכחה

יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

יב פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.

יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה.

יד וְרָם לְבָבֶךָ - וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.

טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.

יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

יח וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ

כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

 

 

 

 

הקשר הלשוני מוביל אותנו לשאלה:

"פן" היא מילת אזהרה. איך עברנו מההנאה והשמחה בטוב הארץ, "ואכלת ושבעת",

אל "פן תאכל ושבעת"? איך המפגש המהנה והמעשיר עם הארץ הטובה מוביל לסכנה?

 

פסוקים י"א-י"ח מתארים תהליך של הידרדרות:

פן תאכל ------ ורם לבבך ------ ושכחת ------ ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי

ארץ ישראל בטיבה מביאה לאדם כל טוב מרבה את רכושו ומרחיבה את דעתו.

ההצלחה ממלאת את האדם בתחושה של עוצמה, ומביאה אותו לידי הגאווה המובילה לשכחת ה' "ושכחת את ה'...". ומתוך כך לתחושה של האדם שכל מה שיש לו בא לו בזכות יכולתו האישית : המתבטאת כאן במילים "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".