דברים לבגרות חמש יחידות לימוד

בס"ד

 

חומש דברים: והיה אם שמוע - פרק יא, פסוקים יג-כא

את פסוקים "והיה אם שמוע" נלמד בשני ההקשרים:

נשווה לפרשיית שמע (פרק ו')

נתייחס לשני הפנים שמציג משה: מחד ההבטחה למטר בעיתו ולשפע חקלאי אם נלך בדרך ה'. מאידך אם נתפתה לעבודת האלילים שבארץ: בצורת, רעב, גלות.

 

יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: יז וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם: יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: כ וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ:

 

ראשית, נתבונן בפסוקים מתוך השוואה לפרשת "שמע":

מהם המילים והתכנים המשותפים לשתי הפרשיות?

מהו ההבדל הלשוני הבולט בין הפרשיות?

אלו עקרונות נוספים נוכל ללמוד מפרשיית "והיה אם שמוע"?

מהו המניע לשמירת המצוות בפרשה זו? במה הוא שונה מן המניע בפרשת "שמע"?

 

פרק ן	פרק יא
ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד:	יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם
ה וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:	לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: יז וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:
ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:	יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:
ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:	יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:	כ וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:
ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:	כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ:

 

עיון במקורות

משנה, ברכות, פרק ב, משנה ב:

אמר רבי יהושוע בן קרחה:

למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"?

אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות.

פרשה ראשונה מוגדרת על ידי חז"ל כ'קבלת עול מלכות שמיים', ופרשה שנייה - כ'קבלת עול מצוות'.

קבלת עולם מלכות שמים - האדם מקבל על עצמו את מלכות ה'.

קבלת עול מצוות - האדם מקבל על עצמו התחייבות לקיים את מצוות ה'.

קבלת עול מלכות שמיים לא תיתכן אלא מתוך אהבה, קבלת עול מצוות תיתכן אף מתוך יראה. ולכן, רק בפרשה השנייה נזכרים שכר ועונש - ולא בראשונה, כי אהבה אינה צריכה לתגמול ואין היא נרכשת בהתראה של עונשים.

(להרחבה ראו: נחמה ליבוביץ', עיונים בספר דברים, עמ' 115)

 

ירושלמי ברכות פרק ב הלכה יב

אמר ר' חנינא: כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. מעתה לא יקרא אלא אחד.

אמר ר' עילא: הראשון ליחיד והשני לציבור, והראשון לתלמוד והשני למעשה.

 

שים לב למשמעות של המושגים הבאים:

"עול מלכות שמים", "עול מצוות". מה ההבדל ביניהם?

 

לסיכום לימוד "שמע" ו"והיה אם שמוע"- שאלות למחשבה העולות מתוך הלימוד:

בפרשת 'שמע' למדנו ציווי על אהבת ה'. ציווי זה הוא ייחודי לחומש דברים (גם הקביעה שהקב"ה אוהב את ישראל מיוחדת לחומש דברים, למשל בפרק ז', פסוק ח; שם פסוק יג ועוד). מה מקומו של ציווי זה בהקשרו - דווקא בדור הנכנסים לארץ, רגע לפני הכניסה?

בתוך הפרשה ראינו מעבר מציווי על הרגש לציווי על מעשה. מהו הדגש בפסוקים: האם הרגש עיקר והמעשה הוא רק ביטוי שלו, או שהמעשה הוא עיקר - עיקרו של הרגש היא ביטויו במעשה? האם שתי הפרשיות ('שמע' ו'והיה אם שמוע') נבדלות בהתייחסותן לשאלה זו?

מה בין אהבת ה' ליראת ה' (בפשט הפסוקים- יראת העונש, במחשבת הדורות יראת החטא היא דרגה ראשונית של יראה, ומעליה יראת חטא ויראת הרוממות)? מי מהן חשובה יותר, מדוע יש צורך בשתיהן?

עתה נשוב ונקרא את פסוקים יג-כא כאזהרה לעם ישראל היושב על אדמתו:

יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: יז וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם: יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: כ וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ:

מה הקשר בין שלוש היחידות: א -ט, י-יב ויג-כא?

מהו התהליך המתואר בפסוקים: מה יקרה "אם תשמעו" ומה יקרה אם ח"ו "יפתה לבבכם"?

נשים לב כי פירוש הרמב"ן שהובא לעיל, מחבר בין שלושת חלקי הפרק, החלק העוסק בעבר, החלק העוסק בטיבה של ארץ ישראל והחלק העוסק בעתיד בישיבת עם ישראל על אדמתו (פרשת והיה אם שמוע)

 

רש"י (טז - יז)

רש"י מפרש את פסוקים יג-כא לא רק כשתי אפשרויות (אם תשמרו... ואם לא תשמרו ...) אלא כאזהרה מפני האפשרות לחטוא דווקא מתוך הטוב שיש: ע"ז כתוצאה מן השפע.

רש"י (טז) השמרו לכם - כיון שתהיו אוכלים ושבעים, הישמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר (דברים ח, יב - יד) פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון, מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת:

יז ואבדתם מהרה - על כל שאר היסורין אגלה אתכם מן האדמה, שגרמה לכם לחטוא.

משל למלך ששלח בנו לבית המשתה והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא.

אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה. נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטין:

אבן עזרא (יז)

ואבדתם מהרה - שיגלו ממנה כאובדים ברעב, אחר שהיתה הארץ טובה, על כן אתם חייבים שתשימו אלה הדברים על לבבכם:

ראב"ע מפרש את פסוק י"ח כפשט הכתובים: על מנת שלא תחטאו ותגלו מן הארץ הטובה שימו הדברים האלה על לבבכם.

פירוש רש"י (יח)

כיוון שפסוק י"ח מופיע אחרי תיאור הגלות, דייקו חז"ל ודרשו מתוכו גם על קיום המצוות בגלות:

רש"י (יח) ושמתם את דברי -

אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו.

וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים:

על פי דברי חז"ל מפרש רש"י את פסוקים יח-כ כעוסקים בקיום מצוות בגלות דווקא, כאשר תכלית קיום המצוות בגלות היא המשכיות בקיום המצוות, כדי שיוכלו לקיימן במלואן כשישובו לארץ.