פרק ד
בס"ד
חלק שני - לקראת הכניסה לארץ: בניין האמונה
שאלות הכוונה ללמידה:
- מה מגמתו של משה בחזרה על מעמד הר סיני ועשרת הדברות ערב הכניסה לארץ?
- במה מהוות הדברות, ופרשת שמע בעקבותיהן, הכנה לאתגרים הרוחניים והתרבותיים הצפויים בארץ?
הנושאים בהם נעסוק:
פרק ד: המצווה לזכור את מעמד הר סיני.
פרק ה, תוכנו של המעמד : עשרת הדברות.
עשרת הדברות כ"קווי יסוד"
חלוקות שונות של עשרת הדברות
פרק ו': (פרשת שמע)
פרק ד: הציווי לזכור את מעמד הר סיני
בפרק ד (מפסוק ט) מזהיר משה את העם שלא לשכוח את מעמד הר-סיני, ומצווה להעביר את המסורת של מעמד הר סיני לבנים ולבני הבנים:
ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:
י יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:
הפסוקים ממשיכים ומסבירים את חשיבותו של המעמד:
יא וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל:
יב וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל:
יג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:
יד וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
במעמד הר סיני:
ישראל זכו לשמוע את הקב"ה עצמו
הקב"ה התגלה בקול בלבד, ולא בתמונה- באופן גשמי. בהמשך הפרק (עד פסוק יט') מזהיר משה את העם מפניה אל האלילים:
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה… וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם…" (טו-יט).
סכנה זו משמעותית דווקא עם הכניסה לארץ בגלל השכנות לעמי הארץ עובדי האלילים וההשפעה התרבותית.
החל מהדיבר השלישי (כפי שנלמד בפרק ה) שמעו ישראל מפי משה.
הרמב"ן (פרק ד, פסוק ט) מסביר מדוע חזר משה דווקא כעת (טרם הכניסה לארץ וטרם פטירתו) אל מעמד הר סיני והציב אותו כיסוד מרכזי באמונה:
רמב"ן (ט): רק הישמר לך וגו' פן תשכח את הדברים -
...אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד,
כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להישמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצוות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם.
ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו:
והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וציוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.
והתועלת במצווה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצוונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאוזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו:
זהו שאמר שם (שמות יט ט): וגם בך יאמינו לעולם, כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם...".
פרק ה: עשרת הדברות
בפרק ה' ארבעה חלקים:
א-ה- הקדמה - ברית סיני היא הבסיס לאמונה, והיא נמשכת גם אל דור הנכנסים לארץ: "לא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (פסוק ג).
ו-יח- עשרת הדברות
יט-כח - משה מסביר מדוע רק שתי הדברות הראשונות נאמרו ישירות מפי הקב"ה, והאחרות- בתיווכו של משה. כט-ל: חתימה: שמירת המצוות תביא לאריכות ימים בארץ ישראל.
בהוראת הפרק נתמקד בעשרת הדברות (פסוקים ו-יח), יש לעיין גם בדברי הפתיחה והסיום של הפרק ברמת הפשט כדי להבין את ההקשר: לקראת פטירתו, משה מבהיר את הצורך לזכור ולהתחייב לברית, וכן להעביר את הזיכרון לדורות הבאים.
מדוע דווקא עשר דברות אלו?
עשרת הדברות "הם קווי היסוד של כל מצוות התורה והם מוסרים לישראל את ייעוד חובת החיים" (רש"ר הירש לדברים פרק ה'), והם מכונים בתורה דברי הברית - "וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית" (שמות ל"ד, כח). חז"ל אף הקשו מדוע לא נכתבו עשרת הדיברות כבר בתחילת התורה (ראו במכילתא דר"י, בחודש, ה).
להעמקה: שילוב עשרת הדברות בתפילה
בגלל חשיבותן של עשרת הדיברות נקבע כבר בימי קדם שיש לאָמרן מדי יום בבית המקדש. על זה מעידה המשנה (תמיד ה, א): "אמר להם הממונה (לפני הקרבת קרבן התמיד של שחרית): ברכו ברכה אחת, והם ברכו. קראו עשרת הדברים וכו'". ומפרש הרמב"ם: "הטעם שקוראים עשרת הדברים בכל יום מפני שהם יסוד הציווי ותחילתו". כך נהגו עד חורבן הבית. לאחר זמן ביקשו לחדש את מנהג קריאת עשרת הדיברות בבתי הכנסת, אבל חז"ל הסתייגו ממהלך זה ואמרו:
"ומפני מה אין קוראים אותן? מפני טענת המינים, שלא יהיו אומרים: אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני."
ואמנם גם בבית שני, היו אנשי הכת מקומראן נוהגים לכתוב את עשרת הדיברות בתוך התפילין, ולאחר מכן, הקראים נהגו (ועד היום הם נוהגים) לכתוב את עשרת הדיברות בתוך המזוזות.
עדות נוספת לחשיבותן של עשרת הדברות באה לידי ביטוי במנהג שרווח בקהילות רבות לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת. ואמנם גם על מנהג זה יש החולקים, והרמב"ם אף אסר לעשות כן. למאמר המלא – ראו: אלכסנדר קליין.
עשרת הדברות
למורה:
נשאל את התלמידים: אם היה בידכם לבחור 10 מצוות/אמירות החשובות ביותר – במה הייתם בוחרים?
נבחן מה היחס בין מה שבחרו התלמידים לבין עשרת הדברות הכתובים בחומש דברים פרק ה', ו-יח.
|
עשרת הדברות |
{ו} אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: {ז} לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: {ח} לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: {ט} לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: {י} וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: {יא} לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: {יב} שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ {יג} שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: {יד} וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: {טו} וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: {טז} כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: {יז} לֹא תִרְצַח: וְלֹא תִנְאָף: וְלֹא תִגְנֹב: וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: {יח} וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: |
נעיין במקורות הבאים ונשאל:
- מדוע נבחרו דווקא עשרת הדברות הללו ולא אחרות?
רש"י לשמות כ"ד, יב:
את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם - כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש: באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו:
- לפי רש"י עשרת הדברות הן התשתית לכל מצוות התורה
- רש"י מפנה לפיוט לחג שבועות שכתב רס"ג ("אזהרות"), בו ישנו פירוט של תרי"ג מצוות וחלוקתן לעשר קבוצות על-פי עשרת הדברות
מלבי"ם לשמות כ', יב-יג (לתלמידי 5 יח"ל):
וכלל עשרת הדברים הם מצוות שהשכל מחייבם, שכל אדם יכיר בשכלו שיש סיבה ראשונה ממציא כל הנמצאות, ושראוי שלא לישא שמו לשווא, וכל שכן מצוות האחרונות שהם מצוות נימוסיות, ששכל האדם מוכן אליהם בטבע...
והורה אותנו יוצר הנפשות, כי גם המצוות האלה, השכליות, אם יעשום רק מצד השכל והנימוס לבד, שלא מפני יראת אלקים שהזהיר עליהם בקולות וברקים, זרועות השכל לא יעמדו מפני התאווה.
- לפי מלבי"ם עשרת הדברות מתאפיינות בכך שהן מצוות שכליות, הגיוניות
- למרות שהאדם יכול בעצמו לדעת את עשרת הדברות, הוא לא היה מצליח להתמיד בהן ללא יראת א-לוהים שהתלוותה למעמד הר סיני ולשמיעת עשרת הדברות
מנין הדברות
מנין שמדובר בעשר דיברות ולא יותר? הכתוב עצמו מעיד על כך "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (דברים ד', יג).
למורה:
- נבקש מהתלמידים להציע מספר אפשרויות למניית עשרת הדברות – למשל, האם יש למנות את "אנכי" כאחד מעשרת הדברות או שמדובר בהקדמה לעשרת הדברות?
- כדאי להדגיש לתלמידים שאין חפיפה בין המושג דיברות למושג מצוות – לדוגמה, הרמב"ם בספר המצוות מונה כאן 14 מצוות שונות, ואברבנאל בפירושו לחומש שמות מונה כאן 13 מצוות שונות.
האם "אנכי ה' א-לוקיך" היא אחת מן הדברות?
רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה א':
היא הציווי אשר צוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו "אנכי ה' אלוקיך"
אברבנאל לשמות כ', א:
"אָנֹכִי" איננו מצווה, לא אמונית ולא מעשית, אבל היא הקדמה למצוות ואזהרות שיאמר בשאר הדיבורים ועניינו להודיעם מי הוא המדבר איתם...
על מה חלוקים אברבנאל והרמב"ם?
מבנה הדיברות:
יש מספר אפשרויות למיון של עשרת הדברות לקבוצות – התלמיד נדרש לדעת שתי חלוקות שונות, ואת הביסוס שלהן בכתוב. להלן דוגמאות למספר חלוקות אפשריות. ייתכנו הצעות נוספות. אנו מציעים להקדים ולהנחות את התלמידים לחלק את הדברות לקבוצות בכמה דרכים, ולנמק את החלוקה (לתת כותרת לכל קבוצה), ורק אח"כ ללמוד איתם את החלוקות המקובלות ואת המקורות התומכים בהן.
חמש הדברות הראשונות מוסברות באריכות ומנומקות, חמש האחרונות קצרות ואין בהן התייחסות לשכר ועונש.
חמש הראשונות - מצוות שבין אדם למקום, חמש האחרונות- מצוות שבין אדם לחברו (רמב"ן) – בשאלת הקשר בין מצוות בין אדם למקום לכיבוד אב ואם עוסק פירוש הרב הירש.
"אנכי" ו"לא יהיה לך" – שמעו ישירות מפי הגבורה ויתר הדברות שמעו מפי משה (שיר השירים רבה)
מצוות העוסקות במחשבה, בדיבור ובמעשה (ראב"ע)
מצוות עשה מול מצוות לא תעשה (להרחבה: הרב יואל בן נון, עמ' 158-141)
מקורות לעיגון המיון לקבוצות:
החלוקה לשתי קבוצות של חמש:
רמב"ן כ יג
והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו:
מדוע כיבוד אב ואם שייך לחמש הדברות הראשונות?
רבי שמשון רפאל הירש, שמות כ,יב
יציאת מצרים ומתן תורה הן שתי עובדות היסוד של עם ישראל, שעליהן תיכון כניעתנו לפני ה' כמושל ושליט בגורלנו ובחיינו. ... הערובה היחידה לאמיתותן היא המסורת, ויסודה של מסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים מידי האבות. ... ונמצאנו למדים כי כיבוד אב ואם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. ...אלמלא הקשר בין אבות ובנים – תנותק שרשרת הדורות, ... והאומה הישראלית תחדל מלהיות. אכן גדולה חשיבותם של ההורים בישראל, ולפיכך ייחדה להם התורה מקום נכבד בעשרת הדברות... .
לדברי הרב הירש מסירת התורה ויסודות האמונה מדור לדור נעשית על ידי ההורים. כיבוד ההורים שמשמעותו קבלת המסורת אותה ההורים מעבירים לבניהם מהווה תנאי להמשך קיום התורה בעם ישראל.
החלוקה למצוות שנשמעו מפי הגבורה ומצוות שלא נשמעו מפי הגבורה
נשים לב ללשון הכתוב – בשתי הדברות הראשונות יש שימוש בגוף ראשון בנוגע לה': אָנֹכִי (ו, ט), עַל פָּנָי (ז), לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי (י); ובשמונה הדברות האחרות יש שימוש בגוף שלישי בנוגע לה': לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ (יא) ועוד.
שיר השירים רבה פרשה א, ב:
רבי יהושע בן לוי ורבנין. רבי יהושע אומר: ב' דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה "אנכי" ו"לא יהיה לך"
פסוקים כ-כח בפרק ה מתארים את בקשתם של העם שלא להוסיף ולשמוע את קולו של ה'. הקב"ה רואה את הבקשה כביטוי ליראת ה': " הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (פסוקים כה-כן).
החלוקה למצוות לב, דיבור ומעשה
ראב"ע (פרוש הארוך) לשמות כ', ב-ג:
וכל המצוות על ג' דרכים, הא' מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים, מצות עשה ומצות לא תעשה ... גם מצות הלשון עשה ולא תעשה ... ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כולם. ורבים חשבו כי אין במחשבת הלב עוון רק בדברי עו"ג, ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות רק היא כנגד כולם.
התלמיד נדרש לזהות את הדברות המשתייכות לכל קבוצה על פי המיון שהציע ראב"ע.
להרחבה: החלוקה למחשבה-דיבור ומעשה יוצרת מבנה כיאסטי לעשרת הדברות
|
מחשבה |
{ו} אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: {ז} לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: {ח} לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: {ט} לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: {י} וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: |
|
דיבור |
{יא} לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: |
|
מעשה |
{יב} שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ {יג} שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: {יד} וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: {טו} וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: {טז} כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: {יז} לֹא תִרְצַח: וְלֹא תִנְאָף: וְלֹא תִגְנֹב:
|
|
דיבור |
וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: |
|
מחשבה |
{יח} וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: |
למורה: במצוות שבין אדם למקום - פותחת התורה במצוות המחשבה
במצוות שבין אדם לחברו – פותחת התורה במצוות המעשה
נציע ליצור את המבנה עם התלמידים, ולבקש מהם להסביר את ההבדל.
יש מקום לסברה שעיקר הקשר שבין האדם לה' מתבצע במחשבתו של האדם – האמונה בה' ובו בלבד. עיקר המצוות שבין אדם לחברו מתבצעות בעולם המעשה. ייתכן שסברה זו עומדת בבסיס הסדר השונה.
פרק ו, פסוקים ד-ט: פרשת שמע
נעיין בפרשת "שמע"
ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד:
ה וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:
ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:
ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:
ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:
יחידת פסוקים זו היא אחת מהידועות ביותר בתנ"ך, חז"ל שיבצו אותה בפתח פרשת קריאת שמע בתפילת שחרית ובתפילת ערבית (כדאי וחשוב לוודא שהיא שגורה בפיות התלמידים…) . מה חשיבותה כאן בהקשרה- ערב הכניסה לארץ? מה יש בקטע שלפנינו שהפך אותו לחשוב כל-כך בכל הדורות?
ראשית, נתבונן בפשט הפסוקים ונשאל שאלות העולות ממנו (לא לכל השאלות נציע תשובה מאוחר יותר).
ביחידת פסוקים זו ההתבוננות בפשט חשובה במיוחד, משום היותם כה תדירים.
- מה משמעות הקריאה "ה' אלוקינו ה' אחד"?
- כיצד אוהבים את ה' "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"?
- מה מטרתה של כל אחת מן הפעולות - המצוות שבפסוקים ו-ט? מה משותף למצוות אלו?
- מהו התהליך המתואר בפסוקים ה-ט?
- בפסוקים אלו, מהו היחס בין רגש לשכל ובין רגש למעשה?
פסוקים ד-ה: שמע ישראל ואהבת ה'
פסוק ד - שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד
נבחין כי פסוק זה הוא פניה של משה אל עם ישראל, שיכירו בכך ש "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
רש"י (ד):
ה' אלוהינו ה' אחד - ה' שהוא אלוהינו עתה ולא אלוהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד,
שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' " (צפניה ג', ט)
ונאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט)
לפי פירוש רש"י, המילים "ה' אלוקינו ה' אחד" מתייחסות לשני זמנים שונים: הווה, עתיד. הפסוק מבטא את תמצית כל תקוותינו בנוגע לעולם האנושי.
להעמקה: שתי הציטטות שהביא רש"י נצרכות לביסוס פירושו - כיצד?
רמב"ן (ד):
שמע ישראל ה' אלוהינו – גם בזה מצווה שיבאר. כי בדבור "אנכי ה' אלוהיך" יהיה הייחוד כמו שאמרו (במכילתא יתרו בחדש ה): 'רבי נתן אומר: מכאן תשובה למינין [לכופרים] , שהן אומרין: שתי רשויות הן; שכשעמד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ואמר "אנכי ה' אלהיך" (שמ' כ , ב) , מי מיחה כנגדו?! אבל בא לבאר המצווה הזו. והזכיר אותה אחר עשרת הדברות,
לפי שהוא שורש באמונה, וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז:
- ע"פ פירוש הרמב"ן, המילים "ה' אלוקינו ה' אחד" הן מצווה מבוארת - את מה היא מבארת?
- רמב"ן רואה בכתוב בפסוק ד ביאור לדיבור הראשון בעשרת הדברות – מפסוק ד אנו לומדים שה' הוא אחד ואין יותר אלים אחרים
- מהי משמעות המושג 'שורש באמונה'? מדובר בעיקר אמונה חשוב, ולכן בפתח נאום המצוות חזרה התורה על עיקר זה, כיון שמי שלא מאמין בו, מאפשר אמונה במספר אלים.
לתלמידי 5 יח"ל: המלבי"ם:
רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים בריבוי האלוהות, השוו בזה שיש אלהים פועל טוב ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע הנמצא בעולם יצאו משרש אחד, וע"כ היו מתייראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב. וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לא-להי אמת, הוצרך להקדים להם אמונת הייחוד, שא-להי עולם הוא אחד ואין זולתו, והוא שורש לכל הנמצא והמתהווה בכל העולמות
הן דברים אשר לפי השגתנו נקראם בשם טוב והן דברים אשר נקראם בשם רע.
נשים לב שהמלבים מבסס את פירושו על המילה 'אחד', המכונה 'אמונת הייחוד'. אמונתו השלמה כי הקב"ה הוא אחד וממנו מגיע הכל. לעומת אמונה אלילית כוזבת כי יש אל האחראי על הטוב ואל אחר האחראי על הרע.
פסוק ה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ
רש"י (ה):
ואהבת - עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה.
העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו:
בכל לבבך - בשני יצריך. דבר אחר: בכל לבבך, שלא יהיה ליבך חלוק על המקום:
ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך:
ובכל מאדך - בכל ממונך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'ובכל מאדך'.
- "ואהבת" - החיוב לעבוד את ה' מאהבה.
- התלמיד צריך להבין את ההבחנה של רש"י בין עבודת ה' מיראה לעבודת ה' מאהבה ואת יתרונה של עבודת ה' מאהבה.
רש"י מתייחס לחזרה לכאורה "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", ומפרש כל ביטוי בפני עצמו.
לתלמידי 5 יח"ל:
רמב"ן (ה)
בכל לבבך - ... שהחסיד צריך להיות אוהב וירא, כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה): עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה - שאין אוהב שונא, ועשה מיראה - שאם באת לבעוט אל תבעוט, וכבר נתבאר זה בדברי החכמים:
הרמב"ן מציג את האהבה ואת היראה כמשלימות - במה הן משלימות? מה חשיבותה של אהבת ה', ומה מקומה של יראת ה'?
העמקה 1 – מצות אהבת ה'
בבלי יומא פ"ו ע"א:
'ואהבת את ה' א-להיך'
שיהא שם שמים מתאהב על ידך
שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות
מה הבריות אומרות עליו?
אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה.
הרמב"ם, הלכות תשובה פרק י, הלכות ג, ו:
וכיצד היא האהבה הראויה?
הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתירה, עזה מאד,
עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה (=הוגה) בה תמיד,
כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד,
בין בשבתו , בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה…
והוא ששלמה אמר בדרך משל "כי חולת אהבה אני", וכל שיר השירים משל הוא לעניין הזה.
דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה… אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו; ועל פי הדעת תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה…
- לְמה מדמה הרמב"ם את אהבת ה'? כיצד באה אהבת ה' לידי ביטוי?
- מה היחס בין שני קטעי העמקה שהצגנו?
העמקה 2 – פרשת שמע כקבלת עול מלכות שמים
משנה ברכות פרק ב, משנה ב
א"ר יהושע בן קרחה למה קדמה [פרשת] 'שמע' ל[פרשת] 'והיה אם שמוע' אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות
בבלי ברכות, ס"א, ע"ב:
בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה
והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל,
והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו?
היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.
יצתה בת קול ואמרה אשריך עקיבא שיצתה נשמתך ב'אחד'.
פסוקים ו-ט: חינוך הבנים לאהבת ה', הביטוי המעשי לאהבת ה'
ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ:
ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:
ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:
אלו מצוות נזכרות בפסוקים אלו?
מה הקשר בין מצוות אלו, לבין מצוות אהבת ה' שקדמה להן?
הנחיה דידקטית: על התלמידים לזהות את המצוות השונות בפשט הכתובים.
רש"י:
(ח) וקשרתם לאות על ידך - אלו תפילין שבזרוע:
והיו לטטפת בין עיניך - אלו תפילין שבראש...
הרב אליעזר מלמד - המצוות המשרישות בקרבנו את יסודות האמונה:
"בחלק השלישי (פסוקים ו-ט) מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקִרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". וגם אחר שאדם למד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו, ולכן הוסיפה התורה וציוותה: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ומכאן יסוד החיוב לקרוא את 'שמע' בבוקר ובלילה. אבל לא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וציוותה להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא גם לקובעם על מזוזות פתחי בתינו – "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל. (מתוך: פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד)
מקורות להעמקה:
1. היבטים הלכתיים של "פרשת שמע"
יש כאן הזדמנות להפגיש את התלמידים עם הלכות אלו:
שו"ע / או"ח / סימן ס:
סעיף ה: הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו..
שו"ע או"ח סימן סא: דין כמה צריך לדקדק ולכוין בקריאת שמע
סעיף א: יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע.
סעיף ד : נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה.
סעיף ה : נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין.
סעיף ו : צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות.
2. חשיבותו של "שמע ישראל"
מדוע הפך פסוק זה למרכזי כל כך בחיי עם ישראל?
בעומקו של עניין, פסוק זה מבטא את יעודו של העולם ושל עם ישראל. מטרת הבריאה היא לגלות את יחודו של ה' בעולם, לגלות שכל הדברים הם מכוחו ואין כוחות אחרים שפועלים בעולם.
ביתר עומק, אמונה ביחוד ה' היא אמונה באחדותה של הבריאה תחת שם ה'. אין תחומים בהם מופיע האור האלוקי ותחומים בהם הוא איננו מופיע. כל דבר בעולם הוא חלק מהופעת שם ה' בעולם. משום כך מתנגד עם ישראל לסתירה האלילית שבין קודש לחול, בין חומר לרוח ובין גוף לנשמה. אין סתירה בין הפנים השונים שבבריאה שכן שני הצדדים באים לגלות את יחודו של ה'. יתרה מזאת. דוקא בחומר, בגוף, מתגלה יחודו של ה' בצורה יותר עליונה. הנשמה אלוקית בצורה "גלויה", ואין צורך לפעול עליה שתהיה כך, אך לגלות שגם הגוף מקורו בבריאה אלוקית, שגם הוא חלק מהופעת שם ה' בעולם, ושניתן להשתמש בו לצורך התפקיד הזה, זוהי עבודה מורכבת יותר, והיא העבודה המוטלת על עם ישראל בכלל ובפרט.
יחוד ה' הוא אמנם אחת ממצוות עשה שבתורה, אך היא מצוה המגדירה את תכלית חייו של עם ישראל, ומשום כך מופיע פסוק זה במעגלי חייו השונים מראשית ועד אחרית.
עם "יסודו" של עם ישראל מצאנו את הפסוק בפי בני יעקב המדגישים לו שגם הם מסורים לתפקיד זה של גילוי יחודו יתברך בעולם.
גם תכלית הבריאה ועתידה מוגדרת על ידי הנביא (זכריה יד ט) באופן דומה:
והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
גם חייו של האדם הפרטי סובבים סביב ציר זה. כך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות ד):
מצוה ראשונה שנתחייב האדם כשנעשה האדם בן י"ג שנה הוא ק"ש של ערבית שהוא הראשית…
את חייו כשומר תורה ומצוות פותח האדם מישראל בהצבת המטרה: קריאת שמע ישראל, המצוה אותו באמונה ביחוד ה' ובצורך לחיות את חייו לאור אמונה זו.
גם בעזיבתו את העולם הזה אומר היהודי שמע ישראל "ויוצאת נשמתו באחד", שכן ברגע זה הוא מגלה את מטרת כל חייו ועניינם.
(הרב יהושע ויצמן, "שמע ישראל - יחוד ה' ", אתר ישיבת מעלות)
הצלת ילדים ניצולי שואה
בין הפניות של מנהיגים יהודים להציל את "ילדי המנזרים" לאחר השואה, ידועה פנייתו של הרב יצחק הלוי הרצוג בשנת 1946, בהיותו הרב הראשי של ארץ ישראל. מיד לאחר השואה, סייר הרב הרצוג במשך שישה חודשים בקהילות אירופה החרבות. הסיור החל בוותיקן, כדי לסייע ליהודים ולעזור לילדים היהודים שהוחבאו במנזרים נוצריים. הרב הרצוג טען בפני האפיפיור כי "יהודים לא יוכלו להשלים עם כך שהצעירים יישארו מנותקים כליל ממוצאם. החל מהיום כל ילד יהודי מסמל בעינינו אלף ילדים". הוא ביקש את עזרת האפיפיור בהשבתם, ובייחוד דרש שייאמר לכמרים בכל מחוז ומחוז לגלות את המקומות והמנזרים שבהם נמצאים הילדים היהודים כדי שאפשר יהיה להחזיר אותם אל כור מחצבתם. האפיפיור לא נעתר לפנייה הכוללת של הרב הרצוג בתואנות שונות, אולם נתן לו רשות לסייר ולחפש את הילדים במנזרים, ולקחת עמו את מי שימצא. כיוון שלא הייתה דרך לאתר את הילדים ולא היה מידע על מקום הימצאותם, הרב הרצוג היה נכנס לפנימיות של המנזרים באישון לילה, עומד באמצע החדר וקורא "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". אותם ילדים אשר קמו ממיטתם ותוך כדי שינה החלו לצעוק "מאמע, מאמע" היו ללא ספק מבני עמנו, ועל כך לא חלקו גם הכמרים הנוצרים. בדרך לא דרך הצליח הרב הרצוג להציל כ-1,000 ילדים מהמנזרים הקתוליים לאחר השואה ולהשיבם אל חיק עמנו.
מתוך: כעוף החול העולה מאפרו, אליהו בירנבוים
סיפור הגבורה של רועי קליין
ביום א' באב התשס"ו 26 ליולי 2006 נפל רס"ן רועי קליין בקרב עקוב מדם שנערך בעיירה בינת ג'בל שבדרום לבנון יחד עם עוד שבעה מחייליו. רועי קליין, סמג"ד גדוד 51 של גולני נפל על קידוש השם עת זינק על רימון יד כדי להגן בגופו על חייליו תוך קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". במעשה גבורתו זה הציל את חייליו. ועל כך הוענק לו עיטור העוז.