אורט אלון עפולה אביב לבגרות - תנ"ך - התכנית החדשה תשפ"ב

תקציר

ספר שמות נפתח ברשימת שמות בני יעקב שבאו למצרים. רשימה זו וההערות שלאחריה (פס' ו'-ז') נחוצות להבנת הסיפור העוקב (פרק ב') וכן להבנת תהליך גלגולה של האומה העברית. למצרים קם מלך חדש, שלא הכיר את יוסף ולא הרגיש מחויבות כלפי בני ישראל. מחשש להתעצמות העם הוא מחליט להכביד על העם במיסים ולהעבידו בפרך ובמרורים.

 

סיכום הפרק

פס' א'-ז' מהווים חיבור בין המסופר בסוף ספר בראשית לבין המסופר בספר שמות. ארבעת הפסוקים הראשונים מונים את שמותיהם של כל בני ישראל (בני יעקב) שירדו לגור במצרים (בעקבות הרעב והמפגש עם יוסף). מן הרשימה ניתן להבין, למעשה, שכל בניו של יעקב היגרו למצרים עם משפחותיהם בתקופת הרעב. חז"ל מציינים כי סיבת הפירוט של כולם והחזרה על הידיעה שהם ירדו למצרים (משהו שכבר מבינים בסוף ספר בראשית) נועדה כדי להזכיר אותם גם בקשר למותם (בבראשית סופר סיפור חייהם, ובתחילת שמות נמסרת הידיעה על מותם, מתוך כבוד). ההטרמה של דבר מותם של בני יעקב במצרים ושל התרבותם של בני ישראל שם נועדה להבהיר שעתה, משעברו כולם למצרים, נבואת ה' לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ג) יכולה להתגשם.

פס' ח'-י"ד מתארים את שעבוד בני ישראל במצרים. פרעה חדש עולה לשלטון במצרים (פרעה זה תואר מלוכה, לא שם פרטי), ונאמר עליו שהוא "לא ידע את יוסף". לא ברור האם מתכוונים שהוא לא הכיר ולא שמע דבר על יוסף העברי ועל חשיבותו למצרים, או שמא הוא התכחש להיסטוריה של יוסף בארצו ולכבוד שהמצרִים נהגו בבני עמו. המלך החדש רואה את התרבותם העצומה של העבריים בארצו, המתחילים לעלות מבחינה מספרית על בני עמו, ומציע לפעול בדרך מתוחכמת כדי למנוע מצב שבני ישראל יתרבו עוד, ואז בעתות מלחמה יצטרפו לאויבי מצרים נגדם וכן יעזבו את הארץ. ממלכת מצרים בהנהגת המלך החדש מפקידה שרי מס סבל (עבודות כפייה) על העבריים כדי להעביד אותם בפרך (עבודה קשה ומייסרת). העבריים בונים למצרִים את הערים פיתום ורעמסס. אלא שתוכניתו של המלך משתבשת, והעבדות לא רק שלא עוצרת את התרבותו של עם ישראל, אלא מעודדת אותו להתרבות יותר תחת העינוי והסבל. מפס' י"ג-י"ד מבינים כמה קשה ואיומה הייתה העבדות עבור בני ישראל.

פס' ט"ו-כ"ב כאשר מבין פרעה שמאמציו עלו בתוהו, הוא חושב על פתרון חלופי לבעיית ההתרבות של העבריים, ולכן מורה למיילדות העבריות (שפרה ופועה) להמית כל תינוק זכר שייוולד על האבניים (המשטח שעליו נשים ילדו) ולהחיות רק את הבנות (אינן מהוות איום עתידי על המצרים), אך המיילדות לא עושות זאת מתוך יראת אלוהים. פרעה כועס על המיילדות על שהחיו את הילדים הזכרים, אך הן מציגות בפניו נימוק ראוי: הנשים העבריות אינן דומות לנשות מצרים בכושר ההולדה, והן מצליחות ללדת (כמו חיות) עוד בטרם הקריאה למיילדת, לכן הן לא יכלו לדעת מי מהן ילדה. אלוהים גומל למיילדות על מעשיהן.

הסיפור נגמר בציווי של פרעה מכל עמו (כבר לא מסתמך על המיילדות) להשליך למים כל בן זכר שייוולד לעבריים. ניכר כי מאמצו נגד בני ישראל הוא רב.

אמצעים ספרותיים בפרק: פירוט (פס' א'-ד', י"ד).  ריבוי פעלים (פס' ז').  העצמה - "במאוד מאוד". הגזמה - "ותמלא הארץ אותם".