היסטוריה לבגרות

" 10 בנובמבר 1938: דיווחתי על הדבר לפיהרר [...] הוא [היטלר] מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי. הצדק אתו. מיד נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה. אחר כך נאמתי בקצרה ברוח זו לפני הנהגת המפלגה. תשואות סוערות. כולם מדברים מיד בטלפונים. עכשיו העם יפעל. [...] אני רוצה לחזור למלון ואני רואה זוהר אדום כדם. בית הכנסת בוער. [...] אנחנו מכבים שריפות רק אם הן מסכנות את הבניינים השכנים. ולא, יש לשרוף עד היסוד. [...] מכל רחבי הרייך זורם כעת מידע: 50 בתי כנסת, ואחר כך 70, עולים באש. הפיהרר הורה לאסור מיד 20-30 אלף יהודים. הזעם העממי משתולל עכשיו. [...] יש לתת לו פורקן. [...]בראוו! בראוו! בתי הכנסת עולים באש כמו בקתות גדולות וישנות. אין סכנה לרכוש גרמני. לפי שעה לא נשאר לעשות דבר".

"10 בנובמבר 1938: בשעה 7 בבוקר מצלצלים בדלת... בפתח הדלת עומד עורך הדין ד"ר וייסמן. "החביאי אותי, למען השם. רודפים אחרי!", הוא מפליט באפיסת כוחות, אני נותנת בו זוג עיניים בוהות, "מי? מה?" אינני מבינה מה קרה. "סגרי לפחות את הדלת! האם את לבדך? היכן עלי...לאן עלי ללכת, ריבונו של עולם!" הוא מסתער לתוך החדר, שוקע בכורסה וכובש את פניו בכפות ידיו. מעילו קרוע, שערו יורד למצחו. האיש נראה כאילו התפלש בשלולית של רפש... "השטן משתולל ברחובות ברלין! בתי הכנסת עולים באש! דם יהודי ניתז מן הסכין! קלגסי [חיילים נבזיים] ה-ס.א. צועדים ומנפצים שמשות!..." מרוב התרגשות נדם קולו. "כארנבות אנו נרדפים... התדעי מה צעקו אחרי? 'חזיר יהודי!' 'רוצח המונים!' 'התפגר, חיה נאלחת!' וגם אבנים יידו בי, אבנים עם בוץ! בני הבליעל! הפרחחים! ברנשים ארורים אלה מקרב ה-ס.א.!. "והמשטרה?" -"היא עמדה מנגד. הניחה לתבערה להשתולל ולבני המוות – למות." -"אם כן, הוא מת בכל זאת?" - "מי?" - "הדיפלומט הזה, פוםראט..." -"כן, הוא מת," אישר ד"ר וייסמן. "וכעת עורכים לו את תפילת האשכבה. בלפידי זפת וחביות בנזין. בהחרבת בתי תפילה וברצח המוני. כפסע היה ביני לרודפי. למזלי הצלחתי לחמוק לאחד הרחובות הצדדיים. או אז הרביצו למישהו אחר תחתי...

בתשע וחצי אני נוסעת למערכת. שדרת קורפירסטנדאם נראית כים של שברי זכוכית. בהצטלבות מצטופפים המוני בני אדם. במבוכה ובהלם הם מביטים לכיוון בית הכנסת שכיפתו מוסתרת מאחורי ענני עשן שחור. "בושה וחרפה!", מעיר לידי אלמוני בלחש. אני מעניקה לו מבט חדור הכרת תודה. רוצה הייתי לומר לו "אחי אתה!" אולם אני נמנעת מלעשות כן. זהו אחד מאותם דברים שאיננו מעיזים להעבירם ממישור המחשבה למישור המעשה. וכשבכל זאת אנו מרהיבים עוז, לפעמים, ופוצים את הפה על מנת לומר את אשר בלב, הרי שלכל היותר מבטאות השפתיים הרוטטות משפט סתמי, כמו "סליחה, מה השעה?" ואחר כך אתה מסמיק מרוב בושה. שכן, להיות מוג לב אינו מן הדברים הנעימים".