תנ"ך אורט יד לבוביץ' תשפ"א

ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.

כעת אברהם ויצחק לבדם, הנערים שליוו אותם נשארו מאחור. כאן המסע מגיע לשיא האינטימיות בן האב ובנו, ובפעם הראשונה יצחק מדבר.

ענו במחברת

מעניין לראות שאברהם נותן ליצחק לסחוב את העצים, אבל סוחב בעצמו את האש ואת המאכלת.

מדוע הוא עושה זאת, לדעתכם?

ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי;

שימו לב לאינטימיות בין השניים- יצחק פונה לאברהם כך: "אבי"

ואברהם עונה לו: "הנני, בני".

מעניין שגם לצו האלוהי אברהם השיב: "הנני".

השאלה הגדולה:

וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.

יצחק מציין- הנה אש, הנה עצים, אבל איפה השה לעולה? איפה השה (כבש) שאנחנו עומדים להקריב?

קשה לדעת האם יצחק חושד. יחד עם זאת יש בשאלה רמז: יצחק מציין את האש ואת העצים, אבל לא מזכיר את המאכלת (=סכין). האם זה מקרי? או שיצחק פוחד במיוחד מהסכין?

אברהם מתחמק:

  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי;

אברהם אומר שאלוהים יראה להם את השה. בשלב זה הוא לא אומר אמת. רש"י אומר שתשובתו של אברהם היא אינה שקר, אלא יש לקרוא אותה כך:

"השה לעולה, בני" זו תמורה כלומר- השה לעולה הוא בני. כמו שאומרים: "המורה לגילוי עתידות, טרלוני", או: "ראש הממשלה, ביבי"

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו- ביטוי מנחה בפרק