תנ"ך אורט יד לבוביץ' תשפ"א

הערה: כבר בשיעור/בפרק הקודם דנו מדוע מופיע סיפור תמר ויהודה בין פרק לז לפרק לט ועוצר באמצע את סיפורי יוסף, אך הפעם אני מבקש שתשימו לב כי הסופר המקראי מבקש בכל זאת לעשות לנו את הקישור, ואיך אפשר לראות זאת?

פסוק לו בפרק לז כתוב :
"וְהַמְּדָנִים--מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם:  לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים."

וכאן בפרק לט בחלק הראשון של פסוק א כתוב:
"וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" 

כלומר, ברור לנו שזהו המשך ישיר לסיפור שהתחיל בפרק לז.

ועכשיו אפשר להתחיל בפרק שלנו.

בפרק זה אנחנו כבר מהפסוק השני מתחילים להבין שדודו אהרון צדק כששר "הכל זה מלמעלה",  הקב"ה נמצא עם יוסף וגורם לו להיות איש מצליח: "יְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ;" 

ולא סתם מצליח, זה רק הולך ומתגבר בפסוקים הבאים. יוסף הולך ומתקדם, הולך וזוכה באמונו המלא של אדוניו, עד שבפסוק ו' יוסף מגיע לטופ. פוטיפר מפקיד בידי יוסף את כל ביתו
"וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל".

קצת מוזר עניין הלחם לא? לפרשנים יש הסבר רש"י : הלחם זו אשתו של פוטיפר, אך הסופר המקראי משתמש בלשון נקיה. לעומתו הרשב"ם : פוטיפר סמך על יוסף עד כדי כך שלא היה מתעניין כלל בנעשה בביתו, עד אשר היה מוגש הלחם (האוכל) על שולחנו (כלומר, לא היה מתרכז בבית ומתעסק "בעבודה" עד הרגע שיוסף היה מגיש את האוכל).

בסך הכל אפשר לומר שיוסף משחק אותה, יחסית לבן אדם שלפני פרק אחד היה במצב נוראי, שהאחים שלו כל כך שונאים אותו, שזורקים אותו לבור, רוצים להרוג אותו ומוכרים אותו, הוא הגיע למעמד, אומנם בתור עבד, אבל עדיין מעמד. פוטיפר מבין שיש כאן התערבות אלוהית אבל מה אכפת לו.

מכאן העלילה מתחילה להסתבך. המשך הפסוק מסביר לנו גם למה "וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. "  כלומר יוסף כל כך חתיך שזה עוד יסבך אותו.

למה חשוב כאן התיאור? ראשית, זה מקדם את העלילה (מייד תראו בפסוק הבא). שנית, כי האדם האחרון שתואר ככזה היה לא אחרת מאמו של יוסף, רחל (וזה גם יכול להסביר את אהבת אביו),
והסבר שלישי, שנותן לנו רש"י : כשיוסף התחיל לעלות בסולם הדרגות הוא שכח את צערו והחל להתגנדר ולסלסל את שערו … ולכן … האל הולך לבחון אותו בפסוק הבא.

הסופר המקראי כותב ישר ולענין : "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. "(פס' ח')

הוא יפה והוא ייבוא מחו"ל ויש לו מעמד, אז אשתו של בעל הבית חושקת בו. הגיוני בסך הכל, אבל יוסף שלנו הוא אדם מוסרי, הוא ממאן (מסרב) להצעה המפתה ונותן לה שני הסברים. הראשון, הסבר מוסרי והשני הסבר דתי.

המוסרי: "וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; (פס' ח-ט)

דתי: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים.  " (פס' ט)

כלומר, יוסף לא מוכן לפגוע בבעל הבית, שהפקיד את כל ביתו בידיו (מתפלק לו כאן לדעתי קצת יהירות והרצון שכולם ידעו כמה הוא גדול) וכן, אסור לבגוד כה אמר אלוהים.

אשת פוטיפר לא מוותרת ויום יום היא מנסה לפתות את יוסף והוא מסרב, לא נעים, ואפילו קצת משפיל. עבד עברי, יפה ככל שיהיה, מסרב לשכב עם גבירה מצרית מכובדת? 

אשת מחכה לשעת כושר, ואחת כזו מגיעה בדיוק בפס' יא, כאשר "אֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת."  ויוסף "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" לפי רש"י : מלאכתו- שני פירושים:
1. מטלות שהטיל עליו אדוניו.

2. החל לשכב עם אשת פוטיפר, עד שתוך כדי המעשה ראה את דיוקנו של אביו והתחרט)

בכל מקרה, אשת מנצלת את הרגע "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. " (פס' יב)  שוב זה קורה לו. ליוסף שוב פעם לקחו את הבגד (מזכיר לכם את המושג מוטיב), היא תופסת לו בבגד והוא בורח החוצה.

עכשיו יש דילמה. מצד אחד אין אף אחד בבית, מצד שני יוסף עירום (לפחות למחצה) והבגד אצל אשת פוטיפר מה היא תחליט לעשות? אשת מחליטה לקרוא לאנשי ביתה וכך היא מספרת :
"רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". (פס' יד-טו)

כלומר, היא מאשימה בעצם את בעלה, שהביא איש עברי שכל הזמן רוצה לשכב איתה, היא גם לא מזכירה שיוסף הוא עבד ואומרת שפוטיפר הביא  לנו ( כדי לצור הזדהות בינה ובין העבדים ) אך ברגע שהיא צעקה הוא נבהל והחליט לעזוב את הבגד אצלה ולרוץ החוצה.

כדי להשלים את המהלך היא מחכה עד שפוטיפר יגיע וזה הסיפור שהיא מספרת לו :
" וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ--לְצַחֶק בִּי.  יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה. " (פס יז-יח)

אשת פוטיפר בעצם מאשימה באופן ישיר את בעלה וטוענת כי בגלל שהוא הביא את העבד היא נאלצה לעבור את ה"אירוע הקשה" ורק ברגע שהיא הרימה את קולה יוסף ברח החוצה היא דואגת להבהיר את מעמדו של יוסף את זרותו וכמובן את ההשפלה לפוטיפר בכך שעבד ולא סתם עבד עברי נוגע באישה של שר חשוב "בממשלתו" של מלך מצרים. פוטיפר כועס, אפילו מאוד, ומחליט (יש הטוענים בחוסר ברירה) לזרוק את יוסף לבית הסוהר, אך לא סתם בית סוהר, זה בית סוהר מיוחד שאסיריו הם אסירי המלך.

הפרק עומד להסתיים ושוב יוסף מוצא את עצמו בבור (בית סוהר) הוא התקדם בסולם הדרגות ככל שהתקדם הפרק, אך בסופו מוצא את עצמו בתחתית, אבל … וזה אבל גדול, גם שם אלוהים איתו, ומהר מאוד הוא מוצא חן בעיני שר בית הסוהר, שרואה שה' איתו ולכן ממנה אותו לאחראי על כל הנעשה בבית הסוהר. אז נכון, הוא עדיין בבית סוהר, אבל גם שם אלוהים איתו.
וזהו, עוד פרק בסיפורי יוסף מגיע לסיומו. להתראות בפרק הבא.

שימו לב:

• המטוטלת בחייו של יוסף ממשיכה. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה.

• יוסף אומנם בפרונט, אבל את הסיפור מקדם האל, כי הוא גורם להצלחתו של יוסף.

• המניע של הסיפור הוא "מציאת חן" והצלחה, כך העלילה מתקדמת.

• הזדמנות ללמוד מושג חדש:
  מילה יחידאית- מילה המופיעה פעם אחת בכל התנ"ך ולכן לעיתים קשה לפרשן כראוי.
  בפרקנו המילה היחידאית היא בית הסוהר. אין עוד שימוש במושג זה בכל התנ"ך.

• אשתו של פוטיפר הינה דמות חשובה אך משנית ובשל כך, הסופר המקראי לא טורח לציין את שמה.