תנ"ך אורט יד לבוביץ' תשפ"א

תעצמו עיניים (לא באמת כי אז לא תוכלו לקרוא) אבל תחלמו רגע ותדמיינו עולם בלי גבולות, קמים מתי שרוצים, במקרר יש כל תבשיל, מיץ או ממרח שרק חשבתם עליו, אפשר לעשות כל מה שרוצים,  מתי שרק רוצים, איפה שרק רוצים וחשבון הבנק תמיד בפלוס, בקיצור, אין גבולות. היום אני פה, מחר בדובאי ומחרתיים בחופים המדהימים של הוואי, וכל זה שלכם. בלי מאמץ בלי מחשבה, בלי דאגות, או! וכאן טמונה כל הבעיה, בלי לדעת !.

סיפורו של פרק ג' בנוי כמו סרט שמתחיל בתור פנטזיה רומנטית נעימה ומסתיים כסרט אימה, אז בלי עוד הקדמה, סיפור שהיה כך היה.

יום אחד הנחש מחליט לנהל שיחה מיוחדת עם האישה, התנ"ך מצין כי הנחש "הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים" (פס' א) למה דווקא ערום? נראה בהמשך, או אולי דווקא נסתכל טיפה אחורה??
הפעם נחרוג ונלך אחורנית. פרק ב' הפסוק האחרון. נאמר כך "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.(פרק ב' פס' כה) כלומר, אדם וחוה שנוצרו היו ערומים, ולא ממש עשו מזה עניין. הם לא הכירו משהו אחר והנחש? האם גם הוא היה ערום?

כותב ר' יוסף בכור שור: בחכמה ובערמה דיבר עם האשה. כלומר הנחש היה ערמומי וניצל את יכולתיו כדי "לערבב" את האישה.

שיחת הפיתוי מתחילה והנחש בודק את השטח. הוא אומר משפט לא כזה ברור "וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן." (פס' א).  יש הטוענים שהוא בודק את רמת האמונה/ הידע של האישה, והיא עונה לו תשובה לא פחות מוזרה " וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.   וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן. (פס' ב-ג)
האישה משנה, מסבכת, מוסיפה סעיפים לחוק שנכתב במפורש בפרק ב' פס' טז-יז
"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת." על פי החוק ,פשוט אסור לאכול מעץ הדעת כי מי שאוכל מת. לא חשוב בגן לא בגן מותר לגעת אסור לגעת
פשוט לא? כן, רק יש בעיה קטנה אחת. האישה לא נוצרה  עדיין ואדם, שכן היה שם, אולי לא העביר לה את המסר נכון.

הנחש ממשיך, הוא מבין שיש לו פה פתח וזה מה שהוא אומר " לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע." (פס' ד)
הנחש מוכר פנטזיה, מוכר הימור כמו יועץ כלכלי ממולח, את (חוה) יכולה להרוויח בגדול. לא רק שלא "מות תמותון" את תוכלי להיות כמו אלוהים, לדעת הכל, להבדיל בין טוב ורע, ביננו מה רע? כמה מאיתנו לא היו מתפתים? 

האישה עדיין לא בטוחה, אבל היא מתחילה לשכנע את עצמה "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל" (פס' ו). קודם כל היא משכנעת את עצמה שהעץ טוב למאכל, אחר כך היא מתלהבת מהמראה שלו, הוא יפה בעינייה (תאווה), ובשלב האחרון נחמדה לה המחשבה שהוא יגרום לה להשכיל, היא לוקחת מפריו ואוכלת.

רגע לפני שנגיע לתובנה על נשים וגברים, שאלה, מה היא אכלה?

חזלינו לא החליטו והציעו תשובות רבות: חיטה ,ענבים, אתרוג, תאנה אפילו אגוז היה באופציות, אבל תפוח לא … למה? כי תפוח זו המצאה של נוצרים, או של האחים גרים, תלוי את מי אתם פחות אוהבים.

אנחנו עכשיו בשיא המתח מה יגלו אדם וחווה, האם הנחש צדק והם כמו ה' ידעו טוב ורע?
"וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת."  (פס' ח)
אז מה הביג דיל? הם גילו שהם בלי בגדים? ככה זה, להיות אלוהים? ילד בן שנתיים שלוש מבין זאת האם זה היה שווה החטא הזה?

הם שומעים את האל מסתובב בגן. חוץ מלגלות את עצמם, את גופם ואת בושתם הם, מבינים עוד משהו. הם חצו גבול, והאל הולך להעניש אותם. אז מה הם עושים, שוב כמו ילדים מתחבאים.

האדם עונה "וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא" (פס' י) התחבאתי כי הבנתי שאני ערום(אומר האדם) . טוב, כנראה שהוא לא אכל מספיק מעץ הדעת. כי בתכלס הוא הסגיר את עצמו והאל לא מרפה,
" וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ. (פס יא) 
זהו, התיק סגור, האל תפס את האשם (לא סתם, יש הרואים בסיפור זה את המשפט הראשון).
האדם מחפש תירוץ שיציל אותו והוא מוצא " וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל." (פס' יב) וכמו ילד לא ממש בוגר הוא אומר זה לא אני בכלל זו האישה, שאתה ריבונו הבאת לי. .

בנקודה הזו החקירה עוברת לאישה. האל מנסה לברר מדוע עשתה זאת האישה, אך גם לה יש הסבר "וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל." (פס' יג) האישה מפגינה אחריות, היא אכן מאשימה מישהו אחר, את הנחש. אבל אומרת מראש, הוא שכנע אותי אבל אני אכלתי.

האל את הנחש אפילו לא חוקר ומגיע ישר לפסק הדין:
"כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב." (פס' יד-טו) העונש הוא שהנחש יזחל כל חייו, יאכל חול ובני האדם ישנאו אותו.
רגע, מה זאת אומרת יזחל? עד אז הנחש היה עושה הליכות בערב אחרי שהרדים את הילדים?
אז זהו, שעל פי תמונות שהתגלו מתקופת המזרח הקדום, הנחש הקדמון הוא בעצם דרקון שמורכב מנחש נשר ו..חתול. 

לזה קוראים: סיפור אטיוליגי מושג שנדבר עליו בהמשך.

הלאה, עכשיו תורה של האישה לקבלת גזר הדין:
"הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ." ( פס' טז)  האל בעצם אומר, קודם כל שנשים יסבלו, בגדול, בהריון ובמערכת זוגית, ולמה? כביכול חווה שלטה בגבר שלה, אדם, והוא אכל מעץ הדעת. אז האל מעניש במידה כנגד מידה (עוד מושג שנתעסק בו) ולכן הגבר ישלוט (ימשול) באישה. (זה גם מסביר מדוע אין שוויון בין גברים ונשים לצערנו).

האדם מקבל פסק דין מאוד ארוך ומפורט:
"כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (פס יז-כ)

האל, גם פה, מעניש את האדם במידה כנגד מידה. בשל אכילתך מעץ שאני אמרתי לך לא לאכול ממנו, אתה תיענש בפרי וכאשר תעבוד בשדה לא תמיד תצליח. אתה תצטרך להזיע כדי להנות מפרי עמלך, ומסיים במסר חינוכי: תזכור, אדם, אומר האל, נוצרת מעפר וכמו שנוצרת ממנו לשם תשוב, כאשר תסיים את חלקך בעולם.

האל בעצם מציב גבולות לכל המעורבים, אבא ובכלל הורים טובים, מבינים שכדי לחנך את הילדים חייבים להציב גבולות. נכון, זה כואב. נכון, זה לא תמיד צודק או מידתי, אבל מתישהו הילדים יודו לך.

מייד בסוף שיעור החינוך שהעביר האל את אדם וחוה, אדם מנצל את מעמדו החדש ומשנה את שמה של אשתו מאישה לחוה (מדרש שם) והאל, מעניק לאדם וחוה כותונות, כדי שלא יתביישו יותר ללכת ערומים.

זה הסוף…
כמעט…
עוד גבול אחד אחרון ודי. האל מבין שעכשיו שבני האדם מבדילים בין טוב ורע, יש סיכוי שהם יבינו שבמידה וברצונם לחיות חיי נצח, כדאי להם לאכול גם מעץ החיים ולכן, הוא מחליט לגרש אותם מגן העדן, ומציב שמירה קבועה שדואגת שאף אחד לא יכנס לתוך הגן.
בכניסה יש שלט
עצור. גבול לפניך!!
סוף.

למה כדאי לשים לב:

• מצד אחד האישה גורמת לאדם לחטוא ולאכול מעץ הדעת, אבל מצד שני היא אחראית לחוכמתם/ תבונתם של בני האדם.

• האישה לוקחת אחריות, הגבר לא ! האם זה רומז משהו על העתיד לבוא?

• מה יצא לנו בסוף? גילינו שאנחנו בלי בגדים, תכלס איזה תיק זה לחלקנו להחליט מה ללבוש.

• שימו לב לסדר הנחקרים וסדר הנענשים על ידי האל. לזה קוראים תקבולת כיאסטית.

בסופו של הפרק אפשר להבין שאומנם האישה חטאה אך האשמים הם בסופו של דבר כל המעורבים.