בראשית פרק ט' -עכשיו יותר נוח (סיכום)
קשה לספר סיפור מהסוף להתחלה, אבל אין ברירה, ככה הוחלט וזה מה שנעשה.
פרק ט' מתחיל כאשר נח, משפחתו המורחבת (אישה ילדים ומשפחתם) יוצאים מהתיבה. זהו, נגמר המבול ועכשיו צריך להתחיל מחדש ואיך מתחילים מברכה של ה':
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ." (פס' א-ד)
ברכה יפה, ללא ספק, האל מבקש ממשפחת נח לפרות ולרבות (בכל זאת, כל השאר נספו במבול הגדול) להמשיך לרדות בכל הטבע, לשלוט בו, ובמילים אחרות לחזור למצב שהיה נהוג עד המבול. בואו נחזור רגע לבראשית פרק א' פס' כח-ל
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. "
שימו לב, הברכה די דומה, מובטחים פה פחות או יותר אותם הבטחות ואותם איחולים, אבל שימו לב מה התווסף פה? (וכשאני כותב פה אני מתכוון לפרק ט'), ההבדל העיקרי הוא בנתח העסיסי שמריח כל כך טוב (וסליחה לצמחוניים/טבעוניים שבנינו) בפרק שלנו מותר לאכול בשר, מה שאומר (ועכשיו סליחה מאוכלי הבשר) שעד דורו של נח ומשפחתו האוכל לפחות היה מוסרי יותר.
ונשאלת השאלה למה פתאום מותר לאכול בשר?
יש הצעות ופרשנויות שונות לשאלה זו , החל מההצעה שהמבול הוא למעשה הפעם הראשונה שהטבע קם על האדם להורגו, להטביע אותו. ייתכן שהטראומה הזאת הביאה לבידול בין האדם לבין הטבע.
אפשרות אחרת היא, שמאחר שנֹחַ ובני משפחתו הצילו את חיי בעלי החיים, יש להם מעין זכות טבעית על חייהם. הצעה אחרת של חז"ל היא, שכדי למנוע שפיכות דמים בין בני האדם, מקצין האל את ההיררכיה בין האדם לבין בעלי החיים (ואני לא מתאפק, ולכן רק אשאל, האם אפשר לפתור בעיה אחת ביצירת בעיה אחרת?)
בכל מקרה, עברנו את זה. בוא נדבר על משהו שמח ...רצח, האל, שמבין שאנחנו כבר לא היצורים הזכים שהוא חשב, קובע את החוק הבא :
"דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם." (פס' ד-ו )
נעזוב רגע את התקבולת הכיאסטית/ מוצלבת , מה המשפט הזה אומר בעצם? חיי האדם הוא מצרך נדיר וחשוב, בכל זאת נוצרתם בצלמי ובדמותי, ולכן אדם שפגע במזיד (בכוונה תחילה) אדאג להעניש אותו (במידה ובני האדם לא יעשו זאת קודם). אפשר לומר שהאל מקדש את החיים, ומן הראוי שאנחנו נדאג לשמור עליהם בצורה המיטבית.
הלאה… האל עסוק בפרק הזה, והוא כורת ברית עם בני נח (אך מבטיח שהברית הזאת היא מעתה ועד עולם) ומציג את האות שהוא הקשת בענן וכך כתוב:
אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.(פס' יג-טז)
בעצם האל נותן לנו ולו את סימן השלום, שזוהי הקשת בענן. הקשת היא סוג של סימן שלא יהיה עוד מבול, לא יהיו עוד ניסיונות להכחיד את האנושות, אתם תזכרו את הקשת כסמל לשלום ביננו ואני אראה את הקשת ואזכור שהבטחתי לא לעשות לכם יותר מדי רע.
אך כידוע לכם, לא רק אנחנו חיים בעולם והקשת מסמלת למעט אנשים שהם לא יהודים. הרבה מאוד דברים, מתחשק לכם לדעת אותם מוזמנים לצפות
כדי לסיים את הסיפור בקטע טוב אי אפשר שלא לספר את סיפור הכרם של נח, אז ככה: נח (ומשפחתו) אחרי המבול מחפש עבודה ועוד לא הומצאו הטוסטוס והאופניים, אז שליח וולט לא באופציות, והוא מחליט לנטוע כרם. הזמן טס והוא ומשפחתו ממשיכים בחייהם, בכל זאת יש עולם שצריך למלא. הכרם כבר מניב גפן ואפשר לבצור אותם ולעשות יין, וזה בדיוק מה שעושה נח.
אבל אבוי…
"וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה." (פס' כא) כלומר, הוא משתכר ומתגלגל באוהל שלו אמממ לא לבוש כל כך ...לצערו הרב מי שמגלה זאת הוא חם והוא עושה אממ.. דברים שהשתיקה יפה להם (לפי חז"ל הוא מבצע בנח מעשה מגונה). חם מזמין את אחיו והם, בניגוד אליו, מתייחסים בכבוד לאביהם הזקן "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ." (פס' כג) בפשטות, מכבדים את האב ועושים הכל כדי לא לראות אותו בשעתו הפחות יפה.
נח מתעורר ומבין מה קרה (מיותר לציין שהוא כועס מאוד) ומחליט לקלל את כנען (הבן של חם למה ? חפשו אצל הפרשנים הסברים) ומעניש אותו שיהיה עבד לאחיו . בניגוד לחם וכנען, נח מברך את שם ויפת וזהו, עוד פרק בהיסטוריה התנ"כית מגיע לסיומו. נח חי עוד שלוש מאות שנה אחרי המבול, ומת בשיבה טובה מאוד בן תשע מאות וחמישים שנה מסכן מעניין כמה מתנות לנכדים הוא היה צריך לקנות בחייו.
שימו לב ש….
הפרק מסמל את הסוף - סוף תקופת הצמחונות, סוף המבול "והריב" בין בני האדם, שתיית היין עד שבסוף משתכרים וכמובן סוף האידיליה בתוך משפחתו של נח.
המילה המנחה בעניין הקשת בענן היא ברית - הברית שחותם האל איתנו, בני האדם. כן, האל חותם איתנו ולא ההפך.
נח חי חיים שלמים, מלאים ומת, למרות הכל, בצער בגיל תשע מאות וחמישים. עצוב שכך מסתיימים חייו של האיש שנכתב עליו "איש צדיק תמים היה בדורותיו".