תנ"ך אורט יד לבוביץ' תשפ"א

פרק יא , ה-פרק … טוב... הגזמתי… תשעת הפסוקים הראשונים בו מסכמים את חטיבת סיפורי בריאת העולם. החל מהפרק הבא, לא מעניין יותר כל העולם, אלא משפחה אחת, של אדם אחד שקוראים לו אברם, שנשוי לשרי, אבל עזבו זה כבר סיפור אחר.

סיפור מגדל בבל הוא סיפור די פשוט, ובתכל'ס הוא גם מסכם בצורה הכי טובה את טבעו של האדם, והטבע הזה, מה אני אגיד לכם/ן... לא משהו.

מכירים את הקטע הזה שאתם נוסעים באוטובוס ובמשענת שלפניכם רשום 'מאור היה פה' או 'תתבוננו בחלון' ותגלו שכתוב 'מאיו וואיו לנצח נצחים'.

אז בתקופת התנ"ך אין אוטובוס, וגם פייסבוק או שלט חוצות, ואנשים מטבעם רוצים שידעו שהם היו פה. מבולבלים/ות, אפשר להתחיל.

הפרק מתחיל בידיעה שכולם, כלומר כל תושבי העולם, מה זה בסבבה. כולם חושבים על אותו דבר, מדברים באותה שפה, פשוט פאן להם במקסימום. הם אומרים לעצמם: טוב לנו ממש ביחד, בואו נלך עד ש "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם." (פס' ב) ונגור כולם ביחד, דירת שותפים, אבל ממש הרבה שותפים.

הרעיונות זורמים כמו מים אצל הדור הזה. אני קורא לו דור ה-B (בכל זאת תחילת העולם). אבל חז"לנו קראו להם דור הפלגה. בקיצור, הרעיונות לא מפסיקים להגיע והם מציעים איש לרעהו "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם" (פס' ג-ד) או במילים פשוטות, בואו נעבוד, תהליך, יחד ניצור לבנים, נשרוף אותן, נהפוך אותן לאבן ולחימר, עד שתהייה לנו עיר, ובעיר יהיה מגדל גבוה, אבל ממש גבוה, שיראו אותו אפילו עד נהריה, וככה נעשה לנו שם: הדור שבנה את המגדל הגבוה ביותר בעולם, מגניב לא?

הם גם מתרצים זאת ואומרים "פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ."(פס' ד) הם לא רוצים להיפרד, טוב להם ביחד, הם מבינים שכל אחד מהם הוא אצבע ולפרק אצבע לא כל כך קשה, אבל יד אחת מאוד קשה לפצח.

אבל אדם מתכנן תכנונים ואלוהים מצחק צחקוקים, או במקרה הזה הורס בניינים. האל מתכנן משהו אחר לגמרי. כל מה שהאנשים רצו... רק הפוך.
האל יורד לארץ ומסתכל על העיר ועל המגדל "וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ." (פס' ו-ז) קל לכם לתקשר כי אתם מדברים בשפה אחת, אני אדאג לזה ואערבב את שפתכם .כל אחד ידבר בשפה אחרת, ובגלל הדור הזה, חברים, אתם לומדים אנגלית, ערבית, צרפתית או ספרדית, אבל זה לא הסוף. שהאל מחליט לעשות דווקא, הוא עושה את זה מכל הלב " וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר." (פס' ח') וכך הכל התפוצץ להם והם עוזבים כל אחד למקום אחר. ככל הנראה, על פי חלוקת השפות, ומפסיקים לבנות את העיר. האל מקנח בפינאלה: המגדל הזה נבנה כדי שלדור הזה יהיה שם, אבל מי בוחר את שם המקום ? נכון! ריבונו של עולם, והוא בוחר בשם: בבל, כי "שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. "(פס' ט) 

הסיפור הזה ממחיש בתשעה פסוקים איך העולם התחיל בפרק א', ובאיזה דרך עלובה, אפשר לומר, הסתיימו הסיפורים האוניברסליים.
בפרק א' הכל מושלם, אידאלי, אין אפילו את המילה לא. התמימות שולטת, הבריאה מושלמת והאדם והאישה שווים. ההידרדרות די מהירה כי החטא הראשון מגיע כבר אחרי שני פרקים. עוד לא עיכלנו אותו, ומגיע הרצח הראשון. והמוסר מדרדר עד כדי כך שהאל, שהשקיע כל כך בכל הפרטים, מחליט להרוס הכל ולבנות מחדש, ואפילו מבטיח שזו פעם אחרונה. ושוב עברנו בקושי שני פרקים ובני האדם מנסים שוב להראות לאל מי הבוס? אך בלי ממש להתאמץ, האל מנפץ את האשליה הזו.

שמתם לב ש…

• האדם מתכנן א' והאל דואג שיקרה ב'. רוצים דוגמא - האדם ביקש לבנות בניין ולהגיע לשמיים, והאל מוריד את בני האדם לקרקע ולא נותן להם לבנות עיר. הם מדברים שפה אחת שמקלה עליהם את המלאכה, אז האל דואג לעוד מלא שפות. הם רוצים להיות ביחד כולם, והאל שומע ועושה בדיוק הפוך, ומפזר אותם. וגולת הכותרת: הם בונים את העיר כדי שיקראו לה בשם, ומי שבוחר בפועל את השם זה לא אחר מאשר ה'. לזה קוראים צחוק הגורל.

• זה דבר רע לרצות שיהיה לך שם? שיזכרו אותך? לא בטוח. אז למה כעס כל כך האל?
  על פי חז"ל אנשי המגדל רצו להגיע לשמים כדי להיות כמו האל והאל כידוע יש רק אחד.

• כבר אחרי עשרה פרקים ניתן לקבוע בביטחון שהיצירה של האדם אולי מצוינת, אבל היצור הזה נולד כדי לפרוץ גבולות. לפעמים פריצת הגבולות היא דבר מדהים, ולפעמים זה יוצא ממש עקום. חומר למחשבה...