דברים לבגרות חמש יחידות לימוד

בס"ד

 

חומש דברים: יחידת פתיחה

יחידת הפתיחה של חומש דברים כוללת שלושה חלקים:

 

חלק ראשון: הקדמה (2 שיעורים)

 

חלק שני: בנין האמונה (פרקים ד-ו)

פרק ד: המצווה לזכור את מעמד הר סיני (שיעור אחד)

פרק ה, תוכנו של המעמד : עשרת הדברות (2 שיעורים)

פרק ו': (פרשת שמע) (2 שיעורים)

 

חלק שלישי: הארץ הטובה (פרקים ח, יא)

1. פרק ח' (2 שיעורים)

2. פרק יא עד פסוק כא. (2 שיעורים)

 

חלק ראשון: הקדמה להוראת ספר דברים

לפני שנעמיק בלמידת החומש:

• נבחן את מסגרת הזמן והמקום של הספר: החומש מקיף כחמישה שבועות, ימיו האחרונים של משה רבנו, טרם הכניסה לארץ ישראל.
• נבין את מגמתו של החומש: משה מכין את העם לקראת הגשמת ייעודו בארץ הנבחרת.
• נתאר את ההבדלים בין תקופת המעבר במדבר לבין החיים העתידיים בארץ
• נבין את האתגר העצום עימו נדרש העם להתמודד: קיום של אומה עובדת ה' בארץ ישראל.

מתי והיכן נאמר חומש דברים?

לפני שנפתח בלימוד הספר נבחן מהי מסגרת הזמן של הספר.

פתיחת הספר: א', ג:

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם:

א' שבט שנת הארבעים ליציאת מצרים

סיום הספר: ל"ד, ה-ח:

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': ... וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:

משה רבינו נפטר בז' באדר.

יוצא אם כך שמסגרת הזמן של נאומי משה בחומש דברים היא חמשה שבועות בלבד, כ 37- ימים, שהם ימיו האחרונים של משה רבינו לפני מותו.

היכן שהו בני ישראל בזמן שנאמר חומש דברים?

כבר בחלקו השני של חומש במדבר חנו בני ישראל בערבות מואב, ככתוב:

"וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר כ"ב, א).

בפתח חומש דברים אנו מוצאים שבני ישראל נמצאים באותו מקום: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (דברים א', ה).

בסוף החומש עולה משה רבינו מערבות מואב אל הר נבו

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (ל"ד, א-ה).

יוצא אם-כך שהמיקום לא השתנה לאורך חומש דברים. בני ישראל קרובים מאד להיכנס לארץ כנען שממערב לירדן, אבל עליהם יהיה לחצות את הירדן ולכבוש את הארץ, וזה יקרה רק לאחר מותו של משה רבינו, בימי יהושע בן-נון.

 

להעמקה: מנין שמשה רבינו נפטר בז' באדר?

בספר יהושע נכתב שבני ישראל עברו את הירדן בתאריך י' בניסן: "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ" (יהושע ד', יט). הקריאה לקום ולעבור את הירדן הייתה שלושה ימים קודם לכן, ב-ז' בניסן: "עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם א', יא). קריאה זאת הייתה עם הקימה משלושים ימי האבל על מותו של משה רבינו, כמתואר בחומש דברים "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם" (דברים ל"ד, ח). יוצא אם-כך, שמשה רבינו נפטר ב-ז' באדר.

חומש דברים- לקראת הכניסה לארץ ישראל

א. עם ישראל במדבר ובארץ ישראל

משך חכמה דברים פרק לב פסוק ג

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.

פירוש על דרך מושכל, כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם, וראשית כל אשר לו, יובא בית ה' ולמשרתיו הקדושים. ושלוש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הביטחון האלקי ויבואו להיראות פני ה'. וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה, ותהיה חיתת ה' על הגויים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך. וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העולם הבא לכל מתבונן.

לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד, וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה', וה' הולך לפניהם - הלזה יקרא תכליתי? הלא אין זה רק חיי העולם הבא, חיים של מלאכים, וכמאמרם ז"ל (מכילתא בשלח יז): לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן.

… אך למה נצרכו לזה אם אין זה התכלית האמיתי? אולם כאשר יסוד התורה "אנכי" ו"לא יהיה לך", כן יסוד האמונה והאומה הוא ארבעים שנה האלו, כי בזמן כזה יכלו לפרש התורה היטב ולזכך נפשותם עד היותם יותר במעלה כאישים הנבדלים, והשרישו האמונה והנפש האלוקי בזרעם אחריהם..."

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, ליטא, 1926-1843.

נקודות לדיון בעקבות לימוד המקורות:

על פי כל אחד מהמקורות - מה מאפיין את השגחת ה' על עם ישראל במדבר ובארץ ישראל?

על פי העולה ממקורות אלה - מהם היתרונות של כל אחת מדרכי ההשגחה? האם יש עדיפות לאחת מהן?

איזו תקופה מצייגת את התכלית של עם ישראל, את הקיום המשמעותי יותר: תקופת המדבר או תקופת ארץ ישראל?

מהי המטרה המיוחדת של חיי המדבר, ומדוע היא יכולה להיות מושגת רק במדבר?

ב. משה מכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ

ספר דברים מביא את מסעו של עם ישראל אל ייעודו - קיום ההבטחה לאבות לרשת את ארץ ישראל ולהתיישב בה:

"וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם" (בראשית יז, ח-ט).

 

כדי לממש את הייעוד הזה מתחוללים שינויים עצומים:

הנהגת המדבר הניסית מתחלפת בהנהגת ארץ ישראל בה הקב"ה פועל מתוך הטבע, ועל עם ישראל מוטלת האחריות להילחם.

הם מפסיקים להיות רועי צאן נודדים והופכים ברובם לעובדי אדמה קבועים, עוברים מהנהגה של "לחם מן השמים" (שמות טז, ד) להנהגה של 'לחם מן הארץ'.

בשינויים הללו יש בשורה גדולה. הם יכולים להראות לכל באי עולם את האפשרות להיות עם מבורך, יוצר ומצליח, שהצלחתו רק מחזקת את אמונתו ואת ערכיו וממליכה את הקב"ה לעיני העולם כולו. ההצלחה בארץ יכולה להביא ליותר אמונה וליותר מחויבות, כאשר האדם זוכר תמיד שכל פעולתו היא מאת האלוקים.

אולם יש בהם גם סכנות ונדרשת התמודדות. דווקא ההצלחה והברכה הם אלו שיכולים להביא איתם גם גאווה ושכחת אלוקים, יחד עם רצון להתערות במרחב התרבותי ולשכוח את היעוד הרוחני והערכי שלנו.

ההשתקעות וההתברכות בארץ ישראל הם גם מתנה וגם מבחן:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ...

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, י-יז)

 

נלמד על האופנים השונים בהם מכין משה את העם לכניסה אל הארץ, ומלמד אותם כיצד להתמודד נכון עם האתגר, אתגר השליחות של עמ"י בארצו ואתגר שכחת ה' מאידך

חיזוק רוחני - בניין האמונה

משה חוזר על יסודות האמונה (עשרת הדברות, פרשות "שמע" ו"והיה אם שמוע"), ובתוכם מדגיש את ההיבטים החשובים לעבודת ה' בארץ שיש בה תרבויות זרות ועובדי אלילים.

 

התייחסות עקרונית להשתקעות בארץ ולהתעצמות הכלכלית - הארץ הטובה

משה רבינו חוזר במספר דרכים ומתייחס לטוב הארץ כברכה גדולה, ומאידך גם כאתגר עצום. במספר מקומות לאורך החומש מתוארת סכנת ההסתאבות וההתנוונות, ומשה רבנו מציע ראשית להיות מודעים לתהליך, ובהמשך גם כיצד להישמר ממנו: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (פרק ח פסוק יח).

הדרכה מעשית - מצוות מעשיות

ליבו של החומש הוא נאום המצוות (פרקים יב-כו). ערב הכניסה לארץ משה מלמד את העם מצוות רבות, חלקן מצוות מחודשות, מצוות שעדיין לא הובאו בחומשים הקודמים וקשורות ברובן למציאות החיים העתידית הצפויה עם הכניסה לארץ ישראל (לדוגמה, מצוות הקשורות להתנהלות של צבא יהודי בעת מלחמה).

מצוות אחרות הן מצוות מבוארות: מצוות שהובאו כבר בחומשים הקודמים ובחומש דברים הן התבארו מחדש, כמו שנאמר בפתח הספר "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (א', ה). בדרך כלל הביאור מדייק היבטים של המצווה הקשורים לחיי האומה בארץ ישראל. לדוגמה, כשחוזר משה רבינו על מצוות המועדים הוא מזכיר שיש להעלות את קרבנות החג "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים ט"ז, ו) - העליה לרגל מבטאת את ריכוז עבודת ה' בארץ ישראל סביב מרכז רוחני משותף אחד. וכשמשה חוזר על דיני העבד העברי המשתחרר לאחר שש שנות עבדות, הוא מציין שיש להעניק לו עם יציאתו מפרי הארץ ותנובתה – "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (ט"ו, יג-יד). בכך הוא מתייחס לסכנה שבמירוץ לצבירת רכוש אישי, ומצווה לדאוג לרווחתם ובמידת הצורך לשיקומם הכלכלי והנפשי של הזקוקים לכך.

 

בשלושת הנושאים הללו: בניין האמונה, הארץ הטובה והמצוות המעשיות נעסוק בהמשך הלימוד בהרחבה.

 

החידוש שבחומש דברים לעומקו, ומתוך כך גם חשיבותו עבורנו, עם ישראל החי במדינת ישראל המתחדשת וזוכה להגשים בה את ההבטחה לאבות. הצלחתה הפלאית של מדינת ישראל ומצב השפע בו אנו חיים מהווים מבחינתנו מתנה ומבחן, וספר דברים צריך להיות נר לרגלינו. ההצלחה עלולה להוביל לגאווה, לתחושת כוחי ועוצם ידי ולעוורון, בעוד ספר דברים מלמד אותנו לראות כיצד הקב"ה הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. השפע והטוב עלולים להוביל לחומרנות שאינה יודעת גבול, לשכחה של היעוד הרוחני (בנביאים מופיעה סכנת השחיתות- ישעיהו א'), בעוד ספר דברים מלמד אותנו להפוך את השפע למנוף לעשיית צדקה וחסד ופניות לעבודת האלוקים. כדי להעמיק את ההבנה אנו מציעים להקדיש זמן משמעותי להשוואה בין תקופת המעבר במדבר לבין החיים העתידיים בארץ ישראל, ולאתגרים העולים מן ההשוואה.

מלא את הטבלה הבאה:

 

 

נוכל לסכם את ההשוואה באמצעות משימה בקבוצות:

לאחר שהבנו את השינוי בפניו ניצב עם ישראל עם הכניסה לארץ, ננסה לחשוב איך להתכונן לקראת השינוי:

כתבו מכתב לעם ישראל, בו תבהירו את השינוי העומד להתרחש, ותציעו דרכים להתמודדות עימו.

או: נסו להציע חמישה כללים, שלא נהגו בזמן המדבר, ושיסייעו לעם ישראל להתמודד עם צורת החיים החדשה בארץ.

נסכם: בחומש דברים, כולו כמעט, מכין משה את עם ישראל לקראת הגשמת ייעודו: עבודת ה' במלואה בארץ ישראל. חלקה של ההכנה הוא חיזוק אמוני. חלק אחר הוא ביסוס חשיבות קיום המצוות, הצגת מצוות מתחדשות והוספת פרטים למצוות שכבר נתנו לקראת הכניסה לארץ.

מבנה החומש – שלושה חלקים

ספר דברים נחלק לשלושה חלקים, שבעיקרם הם שלושה נאומים ארוכים:

נאום היסטורי - פרקים א'-ד' (בחלק זה לא נעסוק)

נאום המצוות - פרקים ה'-כו:

ה-יא - מצוות אמוניות

יב-כו - מצוות מעשיות

נאום החתימה – הברית ופרידת משה: פרקים כ"ז-סוף (יש גם המחלקים את החלק השלישי לשני חלקים נפרדים - הברית (פרקים כ"ז-ל'), הפרידה ממשה (ל"א-ל"ד).

 

להעמקה – מעמדו של חומש דברים כחלק מחמשה חומשי תורה

חומש דברים הוא אחד מחמשת חומשי תורה. ובכל זאת אחד ההבדלים הבולטים בינו לחומשים הקודמים הוא שכמעט כל מה שנאמר בו הם דברי משה, ואילו דברי ה' כמעט ואינם מובאים בו (למעט עניינים ספורים הקשורים למותו של משה והמעבר לימי יהושע. ראו למשל, ל"א, יד).

יתר על-כן הוא מכונה בנביאים "תורת משה" (ראו במלכים ב' י"ד, ו), ואחרי ימי התנ"ך הוא מכונה ספר "משנה תורה".

מדוע אם-כך הוא נחשב כאחד מן החומשים?

אברבנאל הטעים בהקדמתו לספר דברים וחילק בין אמירת ספר דברים, שהייתה פרי דבריו של משה רבינו, לבין כתיבת הספר הייתה בהסכמה א-לוקית. ועל-כן דרגת הספר נחשבת כדרגתם של אחד החומשים. משה רבינו הגיע אם-כך בסוף ימיו לדרגת נבואה בלתי נתפסת וכיוון בדבריו לדעת עליון:

"שכל ספר דברי משנה התורה הזה עם היות שמשה רבנו ע"ה אמרה כשדבר לישראל. הנה היתה כתיבתה מפי הגבורה ולא היתה כתיבתה ממשה עצמו. רצה לומר מדעתו בלי צווי ומאמר אלהי כי אם בנבואתו כיתר דברי התורה כולם ואין ספק ע"ז מהיותו ביאור שהנה עשאו משה מעצמו כשדבר אל העם וכתב אותו בדבר ה' במלות האלהיות אשר שמע ממנו יתעלה... ולכן היה הספר הזה מכלל ספרי האלהים כשאר הספרים בעצמם. והאומר שפסוק מהם משה כתבו מעצמו הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. לפי שהכתיבה מהש"י היתה לא ממשה. וזהו אמרם ז"ל במגלה פרק בני העיר קללות שבמשנה תורה משה אמרם מעצמו. לא אמרו משה כתבם. כי אם משה אמרם. להגיד שהוא כשדבר אל ישראל אמרם אליהם האמנם כתיבתם בתורה היתה אלהית."