מחשבת ישראל קפ' א יא1 - [577]

כְּשֶׁהַדּוֹר הוּא שָׁפֵל, כְּשֶׁמּוּסָרוֹ הָעַצְמִי הוּא נִשְׁחָת, כְּשֶׁמֻּשְּׂגֵי הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר הַטִּבְעִי אֵינָם מְפֻתָּחִים בּוֹ כָּרָאוּי, אֵין הַמַּחְשָׁבָה פּוֹעֶלֶת עָלָיו לֹא לְטוֹבָה וְלֹא לְרָעָה, אוֹ פּוֹעֶלֶת פְּעֻלָּה חֲלוּשָׁה. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְעַלֶּה, כֵּיוָן שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ אֲצִילוּת וַעֲדִינוּת נְטִיָּה חֲזָקָה לְהַשְׂכִּיל וּלְהֵטִיב וְהַכָּרָה פְּנִימִית בְּהַרְבֵּה נְתִיבוֹת וּדְרָכִים שֶׁל אוֹרְחוֹת הַחַיִּים, אע"פ שֶׁאֵינָם גְּמוּרִים וּמְשֻׁכְלָלִים, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי הוּא כְּבָר צָמֵא לְמַחְשָׁבָה וְהִגָּיוֹן, וְעִם זֶה גַּם לְרֶגֶשׁ יֹשֶׁר שָׁמֵן וְרָטֹב, רַעְנָן וָחַי. אָמְנָם בַּמְּסִבּוֹת הַקְּדוּמוֹת, מִצַּד הַתְּכוּנָה, שֶׁהַלִּמּוּד הַתּוֹרָנִי, הַמּוּסָרִי וְהַמַּעֲשִׂי, הָיָה מֻרְגָּל לִהְיוֹת לָבוּשׁ בָּהּ בַּיָּמִים שֶׁעָבְרוּ,  בְּאוֹתָם הַיָּמִים בִּכְלָלוֹ עוֹד לֹא הָיָה כְּלָלוּת הַדּוֹר מֻכְשָׁר לַדְּמוּת שֶׁהוּא רָאוּי לִשְׁאִיפוֹת גְּדוֹלוֹת, וְכָל תַּחְלוּאָיו הַמּוּסָרִיִּים הָיוּ יְכוֹלִים לְהִתְכַּנֵּס רַק בְּאֵיזוֹ שִׁפְלוּת שֶׁל תַּאֲוָה מֵאֵיזֶה סוּג שֶׁהִיא. – וְעַכְשָׁו הַכְּלָל נִתְרוֹמֵם עַל חֶשְׁבּוֹנָם שֶׁל הָאִישִׁים הַפְּרָטִיִּים, שֶׁזֶּהוּ בִּכְלָל מַהֲלַךְ הַתּוֹלָדָה הָאֱנוֹשִׁית.

בדורות האחרונים הכלל מתעלה ואילו ענקי רוח בודדים מתמעטים. החינוך האמוני צריך להתבסס על אהבה ויראת הרוממות ולא על הפחדות ואיומים, כיוון שמסירות הנפש של הדור ורמתו הרוחנית דורשים אידיאלים רוחניים גבוהים.

בְּרֻבֵּי תְּקוּפוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה אֲנַחְנוּ מוֹצְאִים חֲכָמִים נַעֲלִים גְּדוֹלֵי רוּחַ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאָנוּ מִשְׁתָּאִים עַל גָּדְלָם וְעֹז רוּחָם, אֲבָל הַכְּלָל הוּא הָיָה נָתוּן בְּשֵׁפֶל הַמַּצָּב, בֵּין בְּדַעַת בֵּין בְּמוּסָר, אֱמֶת כִּי נַעֲלֶה מִכָּל הָמוֹן הָיָה הֲמוֹן עַמֵּנוּ מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה הָאֱלֹהִית הַחוֹפֶפֶת עָלָיו, וַיִּהְיֶה לְנֵס. בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים הִתְחִילוּ הָעֲנָקִים לְהִתְמַעֵט וְהַכְּלָל הוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה. בְּעַמֵּנוּ נִתְמַעֲטוּ הַבּוּרִים, וּלְעֻמָּתָם נִתְמַעֲטוּ וְהֻקְטְנוּ הַגְּאוֹנִים וְהַצַּדִּיקִים. בַּתְּקוּפָה הַנִּמְהָרָה שֶׁל עַכְשָׁו הַדָּבָר בּוֹלֵט לִמְאֹד, וְזֹאת הָעֲלִיָּה שֶׁל הַכְּלָל הַהֲמוֹנִי הֵסֵבָּה ג"כ - גם כן - יְרִידָה, שֶׁהַדּוֹר שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מַה שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה מֵהוֹרִים וּמוֹרִים קָטָן מֵעֶרְכּוֹ, אָז מוּסָרָם אֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶת לְבָבוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁבִּיר אֶת צִמְאוֹנוֹ. וְגַם אֵינוֹ מֵטִיל עָלָיו שׁוּם אֵימָה וָפַחַד, שֶׁכְּבָר הִתְעַלָּה בִּתְכוּנָתוֹ מִלִּהְיוֹת מַעֲמִיד אוֹפִי לְחַיָּיו מִפְּנֵי בְּרִיחָה מִפַּחַד אֵיזֶה שֶׁהָיָה, בֵּין מוּחָשִׁי בֵּין צִיּוּרִי, בֵּין חוֹמְרִי  בֵּין רוּחָנִי. הַצָּרוֹת וְהַתְּלָאוֹת הַנּוֹרָאוֹת עָשׂוּהוּ לְנֻקְשֶׁה וָעַז, עַד שֶׁכָּל בַּלָּהוֹת וּפְחָדִים לֹא יְזַעְזְעוּהוּ. הוּא מֻכְשָׁר רַק לְהִתְרוֹמֵם, לָלֶכֶת בְּאוֹרַח חַיִּים הַהוֹלֶכֶת לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל אֲבָל לֹא יוּכַל גַּם אִם יִרְצֶה לִהְיוֹת כָּפוּף וְשָׁחוּחַ, נוֹשֵׂא עֹל וְנֵטֶל, אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לִמְצֹא בְּתוֹכוֹ רֹשֶׁם שֶׁל אוֹר חַיִּים, לְדֵעָה וָרֶגֶשׁ; הוּא לֹא יוּכַל לָשׁוּב מִיִּרְאָה, אֲבָל מְאֹד מֻכְשָׁר הוּא לָשׁוּב מֵאַהֲבָה שֶׁיִּרְאַת הָרוֹמְמוּת תִּתְחַבֵּר עִמָּהּ. בְּפֹעַל עוֹד לֹא הוֹצִיא שׁוּם דָּבָר לְמַעֲשֵׂהוּ דּוֹרֵנוּ הַנִּרְעָשׁ. אֲבָל בְּכֹחַ יֵשׁ לוֹ רַב. דּוֹר כָּזֶה הַיּוֹצֵא לַהֲרֹג, בְּעֹז נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל מַטָּרוֹת שֶׁהֵן נִשְׂגָּבוֹת לְפִי דֵּעוֹ, וְחֵלֶק רָשׁוּם מִמֶּנּוּ רַק מִצַּד רֶגֶשׁ הַיֹּשֶׁר, הַצֶּדֶק וְהַמַּדָּע שֶׁבְּקִרְבּוֹ, לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שָׁפֵל, אֲפִלּוּ אִם הַמַּטָּרוֹת הֵן לְגַמְרֵי מֻטְעוֹת, אֲבָל רוּחוֹ הוּא נִשְׂגָּב, גָּדוֹל וְאַדִּיר.