בראשית פרק כ"א-קשה להיות הבן של אברהם
קשה להיות הבן של ... מסכימים ? קשה להיות הבן של שחקן כדורגל גדול. תמיד ישוו אותך לאבא. קשה להיות בן של ממציא גדול, כי תמיד יצפו ממך להמציא את הדבר הבא. קשה להיות הבן של גאון, כי תמיד יצפו ממך להיות הכי חכם בחדר וקשה להיות בן של מנהיג גדול, כי תמיד ישוו אותך לאבא ויאמרו מעניין מה הוא היה עושה.. עם המטען הזה אמור להתמודד יצחק אבינו. אז לפני שנתחיל, קצת היסטוריה: יצחק הוא בנו השני של אברם בן תרח (קדם לו ישמעאל שהוא אח למחצה של יצחק, לא מאותה אמא) הוא נולד אחרי עשרים וחמש שנה של הבטחות להוריו. שמו של יצחק נבחר ע"י האל וזאת בשל חוסר אמונתה של אימו והצחוק בקרבה (צחקה בלב) והצחוק? הוא ילווה את יצחק במהלך כל חייו ( או שאולי לא? אתם תחליטו ) אז אפשר להתחיל. כן... אבל רגע, בקובץ סיפורי אברהם הכל עובד מאוד לאט. אברהם מקבל את ההבטחה להולדתו של יצחק, עוד בפרק יח פסוק י "וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו. " כלומר, ההבטחה ניתנת לאברהם כשנה לפני הולדתו בפועל של יצחק והסופר המקראי גם מדגיש בפנינו: " ְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים." (פס' יא) או במילים אחרות, כל הסיפור הזה הולך להיות נס כי אברהם כבר זקן ולשרה כבר אין מחזור שזה אומר שילד זו לא אופציה לפחות לא באופן טבעי. ואכן בפרק כ"א סוף סוף מגיע הילד שכולם ציפו לו : "וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה—יִצְחָק". (פס' א-ג) ויצחק הוא לא סתם ילד, הוא הילד הראשון שמלים אותו בגיל שמונה ימים "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים" (פס' ד) ואברהם ושרה, אם שאלתם, בעננים, בכל זאת אברהם כבר בן מאה ושרה בת תשעים . אנחנו לא זוכים לשמוע על הפעם הראשונה שיצחק נעמד על שתי רגליו או התמונה המסורתית עם המעדן מרוח על כל הפנים. הסופר המקראי מעביר אותנו ישר לנקודה בה הוא נגמל, סביר להניח מחלב אם או מעשיית צרכים ללא שליטה. אברהם עורך מסיבה גדולה (פסוק ח') אך אבוי יש לנו טוויסט בעלילה: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. (פסוק ט') כלומר "תופסת על חם" את ישמעאל בנה של שפחתה הגר (שכבר פגשנו אותה בפרק טז) מצחק עם יצחק. אבל רגע מה זה מצחק? טוב ששאלתם! לחצו כאן ואת שרה אנחנו כבר מכירים, היא לא אחת שתוותר :" וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. (פס' י-יא) כלומר, שרה מפחדת שעל פי חוקי המזרח הקדום ישמעאל, הבכור, יזכה בירושה (אני מזכיר, יצחק בגיל גמילה, נגיד שנתיים אולי שלוש) ולכן היא דורשת לגרש את הילד ועל הדרך להיפטר גם מאימו הגר. ו...זהו. עד סיפור העקדה בפרק הבא אין יותר מידע על יצחק. סיפור העקדה מתרחש ככל הנראה בשנות השלושים לחייו של יצחק ומקסימום עד גיל שלושים ושבע. המשך הסיפור נוגע בגירוש ישמעאל והפיכתו לגבר, וכן סיפור ההסכם בין אברהם ואבימלך מלך גרר והולדת העיר באר שבע. אברהם מגרש את הגר וישמעאל, בלית ברירה (שחזור של סצנה שהתחרשה כאמור בפרק ט"ז). הגר הולכת לאיבוד והמים ומעט האוכל נגמרים והגר הולכת מרחק מה "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (פס' טז) אפילו האקדמיה העברית התעסקה בנושא ומסתבר שהביטוי "מטחווי קשת" הוא מרחק של שתי יריות קשת[1]. האל באמצעות מלאך מציל את הגר וישמעאל "ומראה" לה את הבא ומבטיח כי ישמעאל יהיה גוי גדול. המספר המקראי מקצר שוב את הסיפור, ישמעאל גדל, הופך להיות קשת ואמא שלו דואגת לו לאישה מצרית. סוף הפרק ? לא, עוד סיפור אחד אחרון ודי ! הסיפור על ההסכם בין אברהם לאבימלך, מלך גרר, והולדת באר שבע. נסכם את הסיפור בקצרה: יוזם הברית: אבימלך מלך גרר מי הצדדים: אבימלך מלך גרר ואברהם מה בברית: אבימלך מבקש שצאצאי צאצאיו של אברהם לא ישכחו את הטוב שעשה אבימלך לאברהם. תגובת אברהם: אברהם מסכים לברית אך מבקר את עבדי אבימלך שלטענתו גזלו לו את אחד הבארות שלו. תגובתו של אבימלך נראית מתגוננת: "לא ידעתי, לא שמעתי, ולא אמרת לי". אברהם אינו מגיב במילים להתגוננות אבימלך, אלא במעשה הברית עצמה. טקס החתימה: אברהם לוקח צאן ובקר וכורת עם אבימלך את הברית. הוא מפריד את שבע כבשות הצאן, אבימלך שואל למעשיו, ואברהם מסביר בפסוק ל: "אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת". כלומר, כל כבשה היא עדות לבעלותי על הבאר. וכך, חברים, הוקמה באר שבע.