תהילים א- ניתוח ספרותי של המזמור
הנחת היסוד של המשורר היא שבני האדם נחלקים לשתי רשויות: צדיקים ורשעים. זוהי תפיסה דואליסטית (דו=שניים).
הצדיק לא מוצג כמי שעושה מעשים טובים, אלא צדיקותו ניכרת בדבר אחד: "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (פס' ב).
מעניין שהאיש היחידי שנדרש לזה בתנ"ך הוא יהושע בן נון (יהושע, א', ח). גם שם התוצאה של התנהגות זו תהיה הצלחה "כי אז תצליח את דרכך", בדומה לפסוק ג': "וכל אשר יעשה יצליח".
סוג המזמור- מזמור חוכמה. ספרות החכמה היא ספרות לימודית מחנכת שמנסה להשיב על תהיות הנוגע לסדרי עולם (כמו: צדק אלוהי, התבונה האנושית, ניסיון חיים).
מבנה המזמור: בפתיחה מדובר על "האיש" האחד, ובחתימה (בסיום) על צדיקים רבים. כלומר- המבנה הוא מן הפרט אל הכלל.
הפרק בנוי משלושה חלקים:
חלק א- ההבדל בין הצדיק והרשעים.
חלק ב- משל על דרך הצדיק ושכרו לעומת דרך הרשע וגמולו.
חלק ג- דרך הצדיקים לעומת גורל הרשעים.
אמצעים אומנותיים:
1. ניגוד- קוטביות בין החיובי ובין השלילי, חזרה על המילה "לא".
2. הדרגה- לא רק שהאיש לא הלך עם רשעים, אלא שגם לא עמד במחיצתם.
כינויי הרשע מדורגים: רשע- חוטא במתכוון, חטא- בחוסר מחשבה, לץ- בדיבור.
הצדיק- גם במעשה, גם במחשבה וגם בדיבור. אותה הדרגה כמו בתיאור הרשע.
שכרו של הצדיק- אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל. לפי פירוש רד"ק שכרו של הצדיק אינו טובת הנאה שהוא מקבל,
אלא אדם שסביבתו נהנית ממנו (כמו שהעץ נותן פרי וצל לאדם כך הצדיק נותן סביבה טובה לאנשים).