תנ"ך אורט יד לבוביץ' תש"ף

י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.  יא וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח.

המלאכים מחליטים לפעול, תוך שהם חושפים את הזהות שלהם. הם הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים את אנשי העיר, יצרו אור גדול שלא איפשר לאנשי העיר למצוא את פתח ביתו של לוט. ברור באותו רגע שהם אינם אנשים רגילים.

החל הרגע זה המלאכים מאיצים בלוט לעזוב, ואילו לוט מתמהמה. יש כאן ניגוד אירוני- לוט אמור לחוש בהילות, כי עירו תושמד ועליו לברוח מהר, אך הוא מתעכב מאוד והמלאכים הם אלה שחשים בהילות. לוט די אדיש.

קראו פסוקים יב- טז. כתבו במחברת ביטויים המלמדים על כך שלוט מתמהמה, וביטויים המלמדים על כך שהמלאכים חשים בהילות.

יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה--חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר:  הוֹצֵא, מִן-הַמָּקוֹם.  יג כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה:  כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.

יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.

טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר:  קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת--פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲוֺן הָעִיר.

  טז וַיִּתְמַהְמָהּ--וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר.

לוט מעדיף להימלט בתנאים נוחים:

יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ--אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר:  הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה. 

המלאך מאוד ברור:

א. לא להביט לאחור

ב. להימלט מיד "פן תיספה"- פן תמות!

יח וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם:  אַל-נָא, אֲדֹנָי.  יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי; וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה--פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי.  כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה--וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא--וּתְחִי נַפְשִׁי.

לוט מבקש להציל את העיר הקרובה מיצער, כי קשה לו לברוח הרחק. ניתן לומר שזהו שיא האדישות!

המלאך, מיואש, מסכים. מדוע? הבוקר כבר עלה, (הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ;)סדום היתה אמורה כבר להיות מושמדת. לוט מעכב את התוכנית האלוהית!

כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו--הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה:  לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  כב מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר, צוֹעַר.  כג הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה.  כד וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה--גָּפְרִית וָאֵשׁ:  מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם.  כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה.  כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח.

לוט סוף סוף יצא, ה' משמיד את סדום באופן שמזכיר התפרצות געשית. אשת לוט משלמת מחיר.

כתבו במחברת:

א. כיצד מתוארת השמדת סדום? צטטו

ב. מדוע אשת לוט נענשת? כיצד? קראו את שני הפירושים והתבססו עליהם:

1. ההיסטוריון היהודי פלאביוס יוספוס מספר בחיבורו קדמוניות היהודים על אשת לוט ונציב המלח: "ואשתו של לוט הייתה פונה תכופות בשעת הבריחה לצד העיר, תאבה לדעת, מה מתרחש מסביב לה, על אף האיסור שאסר אלוהים לעשות זאת, (ולפיכך) נהפכה לנציב מלח. אני ראיתי את זה והוא קיים עוד כיום"

^{מדוע לפי יוספוס פלאביוס היא נענשה?}

2. הפירוש המוכר ביותר הוא זה המובא בבראשית רבה:

ותבט אשתו מאחריו, ר' יצחק אמר שחטאה במלח,

באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט מה היא עושה

הולכת אל כל שכינותיה ואומרת להן תנו לי מלח שיש לנו אורחים

והיא מכוונת שיכירו בהן אנשי העיר.

על כן: ותהי נציב מלח.

כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר:  אֶל-הַמָּקוֹם--אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  כח וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.  כט וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.

פסוקים ל- לח- בנות לוט נוקטות יוזמה

ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה--הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.  לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.  לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע.

כתבו המחברת:

א. מה הבעיה שמעלה האחות הבכירה?

ב. מהו הפיתרון שהיא מציעה?

לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ.  לד וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע.  לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת-אֲבִיהֶן--יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.  לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן.  לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב:  הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם.  לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי:  הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם.

הביטוי "שיכור כלוט" מתאר אדם שמרוב שיכרות לא יודע מה נעשה איתו, לא זוכר דבר. ממעשה זה יצאו שני עמים, אוייבים לישראל- מואב ועמון.

ניתן לומר כי יש בקטע זה עיקרון של מידה כנגד מידה. הסבירו מדוע במחברת.