תנ"ך אורט יד לבוביץ' תש"ף

1.      . ויקרא, י"ט, א- ד, ט – יח

א וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.  ג אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, ה’ אֱלֹהֵיכֶם.  ד אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  אֲנִי, ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

בשונה מספר דברים, ספר ויקרא המשקף את המקור הכהני, לא שם במרכז את האהבה, אלא את הקדושה. קדוש- פירושו נבדל, אחר, שונה. עם ישראל צריך להתבדל מהעמים האחרים, כי ה' נבדל מהאלים האחרים. קבלת האמונה בה' פירושה לקבל את החיים השונים הנגזרים מאמונה זו. בפרק זה ישנן הנחיות שמטרתן להבדיל את עם ישראל מהעמים האחרים (למשל: איסור על קיעקוע בפסוק כח נובע מהדרישה להתבדל מהעמים האחרים, המגניבים יותר...).

בדומה לקריאת שמע שבדברים, גם כאן יש הנחת תשתית לאמונה, והיא שונה מהמצוות הבסיסיות שספר דברים מציע:

א.      אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ- כיבוד אם ואב. בדומה ל וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ- שבס"ד, גם כאן הסיבה היא חינוכית- ההורים נדרשים ללמד את ילדיהם את אמונת היסוד, ועל כן הם ראויים לכבוד. אם היו אז מורים לתנ"ך, כנראה שהפסוק היה כולל גם אותם.

ב.      וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ- שמירת השבת היא ערך עליון במקור הכהני (ספר ויקרא).

ג.       אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם- איזור עבודה זרה. בדומה ל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ שבס"ד, גם כאן ההתייחסות היא לאיסור על ייצוג אלילי בבית, אלא שס"ד מציע אלטרנטיבה- מזוזות יסמלו את הגנת האל, לא פסל או מסכה.

בדומה לקריאת שמע שבס"ד, גם המקור בויקרא פותח בהצהרה כללית ומחייבת: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי. הנאמנות לאל לא תבוא לידי ביטוי באמירת "שמע", אלא בקבלת כללי התנהגות הנגזרים מן האמונה. גם הויקרא יש שלוש מצוות יסוד.

בעוד שבס"ד האמונה מבוססת על אהבה, רעיון מופשט ואישי, בויקרא כל דרישה מסתיימת בסימן הקריאה האולטימטיבי: אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם!!!