תנ"ך אורט יד לבוביץ' תש"ף

המתכון של ספר ויקרא לחברה צודקת:

א.      ט – י: מתנות עניים:

ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט.  י וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט:  לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם

בפסוקים אלה ישנן מצוות שדורשות מהחקלאים להשאיר מהיבול ל"עני ולגר"- שם עצם כללי לחלשים בחברה.

פאה- כאשר קוצרים את היבול בשדה, משאירים את השיבולים שבפאה (בקצוות) עבור העניים, שמורשים להגיע לקצור את השיבולים הללו, כדי להתקיים.

לקט- כאשר אוספים את השיבולים באלומה או בעומר, שיבולים בודדות נופלות על הארץ. יש להשאירן לעניים.

עולל- לא כל הענבים על הגפן מבשילים בו זמנית, לעיתים ישנם אשכולות עוללים (תינוקות) שלא הבשילו. אין לחזור ולבצור אותם מאוחר יותר, יש להשאירם על הגפן, ולהתיר לעניים לבצור אותם לעצמם.

פרט- ענבים בודדים שנפלו מהאשכולות משאירים לעניים.

 

.  יא לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.  יב וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר:  וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה’.  יג לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ--עַד-בֹּקֶר.  יד לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה’.  טו לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט--לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  טז לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, ה’.  יז לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, ה’.

 

ב.      יא- יח- צדק חברתי ומשפט צדק

האיסור וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר מלמד על כך שחלק גדול מהדרישות בפסוקים אלה קשורות למערכת המשפט. שבועת שקר עלולה לעוות את הצדק, ולכן ישנו איסור מוחלט על כך.

מצאו עוד דרישות הקשורות למערכת המשפט: (ענו במחברת)

א. יש הטוענים כי לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ קשור גם הוא למערכת המשפט: זוהי פנייה לשופטים להתעלם מרכילות ומשמועות כאשר הם צריכים לשפוט. גם בימינו אנו שומעים על שופטים שמושפעים מ"עדות אופי" , למשל: במקרי פגיעה על רקע מיני, לעיתים התובע יציג עדויות על התנהגות מופקרת של המתלוננת.

היום קוראים לזה: עיקרון הסוב יודיצה,  אסור לכלי תקשורת לחוות דעה או לדווח על הליך משפטי תלוי ועומד לפני שנפסק הדין. הרציונל שבבסיס העיקרון נועד להבטיח את הזכות להליך הוגן,  ויסודו בחשש שבבואו לדון בתיק, עשויה דעת השופט ליטות בעקבות הפרסום בתקשורת, ובכך ייפגע שיקול דעתו המקצועי.

 

ב. לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ

לפנינו דרישה מוסרית גבוהה, שתובעת מעם ישראל לגלות אחריות ולא להפנות עורף למי שנמצא בסכנה. יש הטוענים כי גם כלל זה קשור לעולם המשפט, ראשית בגלל ההקשר שבו הוא מופיע ושנית בגלל ההבנה שיש צורך לפנות למערכת האכיפה כאשר אנו עדים לפגיעה באחר, או כאשר ברור לנו שאדם שאיננו אשם עלול לשלם בחייו בגלל אישום כוזב.

זוהי דרישה מוסרית גבוהה כי אנשים נדרשים לפעול על מנת לסייע לאדם אחר, ולא לעמוד מנגד. לעיתים פירושו של דבר סיכון עצמי ועל כן נמצא כי זוהי אינה תגובה טבעית לבני האדם. כאן נכנס עולם המוסר- לראות את הזולת לנגד עיננו ולפעול על מנת להציל נפש.

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1998. עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, הקובע:

(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס.

החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת. בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו:

לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.

 

ג. לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ--עַד-בֹּקֶר

לפנינו דרישה מוסרית, שמניחה כי פער מעמדי ויחסי מעסיק- מועסק עלולים להפוך ליחסי ניצול. המעסיק נדרש לשלם את שכרו של השכיר מידי יום! אסור "להלין" (=להשכיב לישון) את הכסף עד הבוקר, כלומר- אפילו עיכוב של כמה שעות הוא פסול. מדוע? השכיר הוא עני, אילו היה לו שדה משלו או צאן משלו, לא היה עובד אצל אדם אחר. הוא זקוק לכסף הזה מידי יום, כדי להביא לביתו אוכל! אם ילינו את שכרו, ילך לישון רעב.

גם בימינו, ישנו איסור על הלנת שכר: הלנת שכר היא מצב שבו עובד אינו מקבל את מלוא שכרו במועד המתחייב על-פי החוק. בישראל עוסק בכך חוק הגנת השכר. שימו לב ללשון החוק הנשענת על הנוסח המקראי.

ד. לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל

לפנינו דרישה מוסרית המזהירה את עם ישראל מפני ניצול חולשת הזולת על מנת לפגוע זו.

בפשט- אסור לקלל חרש, כי הוא לא שומע. אין לו אפשרות להתגונן או להגיב. אסור לשים מכשול לעיוור, כי הוא לא רואה והוא עלול ליפול ולהיפגע.

בהעמקה, ברור כי החרש והעיוור הם סימליים, והם מייצגים חולשה שמאפשרת פגיעה.