תנ"ך אורט יד לבוביץ' תש"ף

1.      חוקים חברתיים- דברים ט"ו, א – יא

דברים, ט"ו, א – יא- שמיטת חובות

א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.  ב וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ:  לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.  ג אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.  ד אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן:  כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, יְהוָה, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.  ה רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.  ו כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.  {ס}  ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.  יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ.

ב"חוק שמיטת הקרקעות" (אותו לא נלמד) דורשת התורה מעם ישראל להפסיק לעבד את כל אדמות ארץ ישראל בכל שנה שביעית, במחזור ידוע ומוסכם. מכיוון שהחברה היהודית בארץ ישראל הייתה אז חברה חקלאית, ומכך התפרנסו כול בתי האב, לחוק השמיטה היו השלכות כלכליות קשות ביותר.

הקטע שלפנינו עוסק בהיבט מיוחד של שנת השמיטה: שמיטת כספים. החוק מחייב אדם שהלווה כסף לחברו לוותר על ההלוואה,  אם חברו לא יכול להחזיר את הכסף עד שנת השמיטה.

מי שלקח הלוואה, הוא אדם עני שקיבל סכום קטן לצורך קיון בסיסי. בימי התנ"ך לא היה מדובר על סכומים עצומים, אלא על הלוואות לצורך קניית מזון וכד'.

בשנה השביעית, היא שנת השמיטה, יש למחוק את כל החובות! זוהי שנה של שמיטה (=עזיבה) בה שומטים את החובות ומאפשרים התחלה חדשה. חשוב להבין- לאחר השנה השביעית אסור לקבל את הכסף גם אם העני כן משיג אותו!

ההגיון שמאחורי החוק- אם אדם לא הצליח להחזיר את הסכום שלווה עד לשנת השמיטה, ניתן להניח שאין לו היכולת לעשות זאת והוא לא יצליח להחזיר את החוב. כך הסכום הופך מהלוואה לצדקה או תרומה.

החוק מזהיר מפני "התקמצנות"לקראת השנה השביעית, ככל הנראה משקף מצב שבו אנשים לא רוצו להלוות בסמוך לשמיטה כי אז הסיכוי שלהם לקבל את הכסף בחזרה יורד באופן משמעותי. כדי לעודד את הלווה להלוות גם לקראת השנה השביעית, יש איום בעונש למסרב וחיזוק חיובי למקיים.

מהו האיום? צטטו והסבירו במחברת

"שמוט כל בעל משה [את] ידו…" כלומר על כל בעל חוב לוותר עליו. יש המשערים שהצירוף "לשמוט את היד" הוא ביטוי ציורי ליד נוגשת, התובעת בחזקה את החוב, יד שיש להניחה ולהורידה.

בפסוק 4 נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון…" בהמשך, בפסוק 11 נאמר: "…כי לא יחדל אביון מקרב הארץ…" ויש לכאורה סתירה בין שתי הקביעות. ההסבר המקובל: אם כל העם יתנהג על פי דרישת חוק זו, אכן לא יהיו אביונים. אבל זוהי גישה אידיאליסטית-אוטופית, ואילו פס' 11 משקף את המציאות הריאליסטית: גם בימות המשיח, עדיין יתחלק העולם לעשירים ועניים ויש להתייחס אל העניים על פי החוק הנ"ל. המחוקק מודע לקושי שיש לאדם לוותר על כספו, אותו הרוויח ביושר ובעמל רב, על כן הוא פונה שוב ושוב אל מצפונו של המלווה, מזהיר אותו לבל יתאכזר אל הלווה, ומאידך, מבטיח לו ברכה אם יקיים את החוק כנדרש.

חוק שמיטת ההלוואות הוא חוק חברתי שבא לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים. הפנייה היא אמנם למצפונו של כל אדם ואדם, אך התוצאה תשתקף גם במישור הלאומי: "והעבטת גויים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו".

תקנת פרוזבול ועקיפת הדין

בתקופת בית שני התחיל להתפתח ענף המסחר. זהו ענף שתלוי בהלוואות! כמובן שכאשר מדובר בסכומים גדולים, איש לא יעז להלוות כסף כשהוא יודע שיתכן והחוק ימחק את החוב. למעשה, החוק שסייע בימי המקרא, הפך למכשול בתקופה מאוחרת יותר. כמובן שלא ניתן לשנות חוק שכתוב בתורה! מה שכן אפשר זה למצוא דרך עקיפה לפרש את החוק ולהתחכם איתו. כך נוהגת תקנת הפרוזבול של הלל הזקן.

זה גופו של פרוסבול: מוסר אני לכם …הדיינים…שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה." (משנה, שביעית, פרק י', משניות ג' – ד')  

הרעיון די פשוט: חובות לבית הדין אינם נשמטים בשנת השמיטה. את שטר החוב כותב הלווה לטובת בית הדין, ובית הדין יעביר את הכסף למלווה:

"פרוסבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה עם לבבך בלייעל' וגו'.

כלומר: אם אדם (נקרא לו: רון) מבקש הלוואה מחברו (נקרא לו: הארי), והארי מעוניין להלוות לרון את הכסף כי הוא חושב שישתלם לו להשקיע, אך הוא חושש שבשנה השביעית החוב ימחק ורון לא יחזיר את הכסף כי על פי החוק אסור לגבות את הסכום לאחר שנת השמיטה, מה יעשו?

ילכו שניהם, הארי ורון, לבית הדין. שם הארי ילווה את הכסף לבית הדין, ובית הדין ילווה את הכסף לרון. בית הדין הוא לא אדם פרטי אלא גוף ציבורי, ולכן הוא יכול לגבות את הכסף גם לאחר שנת השמיטה! בית הדין יעביר את הכסף להארי כאשר ההלוואה תוחזר. וככה, תלמידות ותלמידים, קמו הבנקים.