אמירים אביב לבגרות היסטוריה

1.      יחסי הכוחות והיתרונות היחסיים של כל צד בשלב זה של המלחמה.

 היתרונות של מדינות ערב:

א. היתרון של 5 צבאות של מדינות ערב (בסיוע כוח המשלוח העירקי) מול מדינת ישראל שזה עתה קמה, היה ברור במיוחד בכמות הנשק ואיכותו. צבאות ערב היו מצוידים טוב יותר ובשפע רב יותר מצה"ל היו להם יותר מטוסים, יותר קני ארטילריה ויותר שריוניות וטנקים.

ב. כוחות רעננים שטרם לחמו לעומת כוח המגן היהודי העייף והשחוק. ההחלטה של המדינה - לא לפנות אף ישוב גרמה למצב של קרבות "מעטים מול רבים". צה"ל (הוקם ב- 1.6.48) נכנס למלחמה לאחר שאיבד כ- 2,000 מלוחמיו בשלב הראשון של המלחמה שחלקם באו מקרב יחידותיו הטובות ביותר.

היתרונות של מדינת ישראל:

א. מוטיבציה: לאזרחי מדינת ישראל הייתה מוטיבציה גבוהה לתרום לניצחון במלחמה לאור התובנה שמדובר במלחמת קיום. העורף אזרחי היה איתן ושררה הסכמה לאומית רחבה סביב מטרות המלחמה.

ב. אחדות המטרה: למדינות ערב הייתה מטרה כללית והיא לבטל את החלטת האו"ם 181. מלבד מטרה לא היו מטרות משותפות, לא היה פיקוד אחיד אלא הייתה יריבות פנימית, חולשה כלכלית וחוסר היציבות של המשטרים. מכאן ואילך לא הייתה ביניהם שום הסכמה אלא רק יריבות, חשדנות, קנאות ושנאות. החיילים בצבאות ערב היו פחות קשורים מבחינה רגשית למטרות המלחמה. המלחמה התרחשה מרחק רב מבתיהם ומטרתם העיקרית הייתה לחזור לביתם בשלום.

ג. המפקדים והחיילים בצה"ל צברו ניסיון חשוב במשך חצי שנה של לחימה קשה בעוד שלרבים מחיילי צבאות מדינות ערב זו הייתה טבילת אש ראשונה.

2. יעדי הצדדים הלוחמים, אופן הפעולה שלהם ומניעיהם:

מדינות ערב:

א. חיסול קיומה של ישראל כמדינה - מתוך התנגדות עקרונית לרעיון החלוקה. התפיסה שישות מדינית לא ערבית תתקיים על טריטוריה ערבית נתפסה מבחינתם כאי-צדק משווע.

ב. התגייסות לעזרת ערביי הארץ - מדינות ערב המשיכו את המדיניות בה נקטו מאז ימי המרד הערבי על פיה הם משמשים כפטרונים של הפלסטינים, פטרונים ולא אחים לאומה שוות ערך במעמדה אליהם. 

ג. שאיפות התרחבות טריטוריאלית - המצרים רצו להשתלט לפחות על מרחב הנגב, הירדנים לפחות על אזורי הגדה המערבית, ירושלים ועד ללוד ורמלה. הסורים רצו לשלוט בגליל.

ד. שיקולים פוליטיים פנימיים - המשטרים המלוכנים של מדינות ערב היו חלשים ומהוססים. מצד אחד הם נדחפו לידי פעולה על ידי דעת הקהל והרחוב ומאידך הם ראו בניצחון על מדינת ישראל סיכוי לחיזוק מעמדם הפנימי. אופן הפעולה שלהם היה פלישה זהירה ומהוססת לשטחי מדינת ישראל כפי שהוגדרו בהחלטה 181.

 

יעדי מדינת ישראל, מניעיה ואופן פעולתה

יעדיה ומניעיה של מדינת ישראל היו שמירה על עצם קיומה של המדינה והבטחת שליטתה באזורים שיועדו למדינה היהודית על פי תכנית החלוקה של האו"ם. מטרה נוספת היא השתלטות על אזורים נוספים מתוך שיקולים התיישבותיים, ביטחוניים ודמוגרפיים.

מאפייני המלחמה נגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב -

תכנית הפלישה התבססה על שני עקרונות:

1. מלחמת בזק (מלחמה מהירה), משום שלרשות הצבאות הערביים לא עמד מלאי מספיק של תחמושת וציוד למערכה ממושכת.

2. ניתוק היישובים היהודיים בפנים הארץ מחוף הים, דרכו יוכלו לקבל תגבורת בכוח אדם ובנשק.

 

קוויה העיקריים של התכנית:

ריכוז המאמץ הצבאי העיקרי בצפון הארץ במטרה לכבוש את הגליל מצפון, את עמק יזרעאל מהמזרח ולהתקדם ביחד לכיוון מישור החוף.  הצבא המצרי אמור היה לבצע מתקפת הסחה בדרום על מנת לרתק לאזור כוחות יהודיים גדולים.

מהלכי המלחמה בחודש הראשון שלאחר הקמת המדינה: הפלישה ובלימתה, מה-15 במאי ועד ה-11 ביוני.

נחיתותם הצבאית של כוחות המגן של היהודים, מסבירה את הצלחותיהם הצבאיות המרשימות של הערבים בשלב זה של המלחמה. וכהגדרתו של ההיסטוריון מאיר פעיל: "אלה היו ארבעת השבועות הקשים ביותר בתולדות המפעל הציוני בא"י." 

המצב בחזיתות:

הצבא המצרי: בחזית הדרום הגיע הצבא המצרי למרחק של 35 ק"מ מתל אביב (גשר 'עד הלום' סמוך לתחנת הרכבת של אשדוד) ו- 5.5  ק"מ מירושלים (קיבוץ רמת רחל).

הצבא הירדני: בחזית המרכז, הלגיון הירדני חסם את כביש ת"א - ירושלים בלטרון וכבש הרובע היהודי בעיר העתיקה. ירושלים הייתה נצורה עד פריצת דרך בורמה (נפתחה לתנועה של משאיות ב- 10 ביוני 1948).

הצבא הסורי: בחזית הצפון, הסורים כבשו את משמר הירדן והשתלטו על כל אזור הגליל ההררי עד נצרת (13 ק"מ מעפולה) ושפרעם (19 ק"מ מחיפה). בנוסף פלש הצבא הסורי לגזרת צמח ולדגניה אך נבלם בקרב גבורה של לוחמי צה"ל והמתיישבים. כוחות הצבא הסורי חזרו לצמח ולא נקטו ביוזמה התקפית נוספת.

הצבא הלבנוני: לא ביצע במלחמה פעולות התקפיות.

הצבא העיראקי: השתלט על ראש העין (10 ק"מ מפ"ת) וליום אחד גם על מושב גאולים (13 ק"מ מנתניה). 

- למרות הנחיתות הישראלית, לאחר 4 השבועות הקשים, הצליחה ישראל לבלום את הכוחות הערביים. כוחות המגן הצליחו לשמור על קיום המדינה במחיר דמים כבד מאוד בהרוגים ופצועים (876 לוחמים וכ-300 אזרחים). בסיומו של שלב זה נכנסה לתוקפה, ביוזמת האו"ם ובהסכמת הצדדים הלוחמים, הפוגה במלחמה שנמשכה כחודש ימים. ה"פלישה" נבלמה במחיר כבד של מאות הרוגים ופצועים, מדינת ישראל הייתה באותה התקופה תחת איום קיומי אמיתי.

מקרה דוגמא -  הקרבות בעמק הירדן: 15-21.5.1948 הטנק של דגניה

ב-20 במאי, החלה התקפה סורית על ה'דגניות' (קיבוצים ליד הכנרת). במתקפה השתתפו חמישה טנקים וכלי רכב משוריינים. המגנים של דגניה אפשרו לטנקים הסוריים להתקרב לגדר המשק ושם הם תקפו אותם ממארב עם פגזים נגד טנקים. יחידת רגלים סורים שנעה בעקבות הטנקים הושמדה על ידי המארב שהוצב לה. לאחר ששישה משוריינים נפגעו, נסוגו הסורים מדגניה א' ופנו לדגניה ב' וגם שם הם נבלמו. שני תותחים ראשונים שהגיעו לידי 'ההגנה' הובאו לאזור וירו על הסורים מרכס אלומות. המתקפה הסורית נבלמה והם נסוגו לתל אל קאסר (תל קציר של היום). יותר מ-60 לוחמים נפלו בהגנה על עמק הירדן במלחמת העצמאות. עד היום ניתן לראות בכניסה לקיבוץ דגניה את הטנק הסורי שנבלם ממש בכניסה לקיבוץ.