אמירים אביב לבגרות היסטוריה

ב. המאבק על האזורים המפורזים - בהסכם שביתת הנשק עם סוריה אחר מלחמת העצמאות, הוחלט כי שטחים שהסורים כבשו במהלך מלחמת העצמאות, יפונו עד לגבול הבינלאומי ויהיו במעמד של שטחים מפורזים (שטחים שאסורים בכניסת כוחות צבא ונשק).

הפרשנות של ישראל וסוריה לגבי השטחים המפורזים הייתה שונה: ישראל טענה, כי מאחר ששטחים אלה נמצאים בריבונותה, היא יכולה לפתח אותם מבחינה אזרחית ולהקים בהם מפעלי התיישבות וכלכלה, כמו: פרויקט ייבוש אגם החולה ועיבודם החקלאי של השטחים המפורזים.  מצד שני טענה סוריה, כי השטחים האלה נתונים להשגחת האו"ם, ואין לישראל היתר לפעול בהם מכל בחינה שהיא. למרות עמדת סוריה - ישראל עמדה על זכותה להתיישבות ועיבוד האדמות בשטחים אלו.

בסמוך למלחמת ששת הימים, אירעו תקריות בגבול בין חיילים סורים לצה"ל, לדוגמה: תקרית באזור קיבוץ האון )ממזרח לכינרת( - בתגובה לירי סורי, הופעל חיל האוויר בעומק השטח הסורי ובקרבות האוויר הופלו 6 מטוסים סוריים, חלק מהם מעל העיר דמשק. תקרית זו נחשבת לאחת התקריות שקרבו את מלחמת ששת הימים.  בנוסף, סוריה תמכה בגלוי בפעולות חבלה שהחלו להתבצע על-ידי ארגונים פלסטינים, ונתנה להם חסות בשטחה. המתח בגבול ישראל - סוריה החריף.

 

2. מתיחות בגבול המצרי: הצעדים שנקט נאצר (נשיא מצרים) בתקופה שקדמה למלחמה אפריל - יוני 1967

א. כניסת הצבא המצרי לסיני - ההחמרה במצב בגבול הסורי, והחשש של ברית - המועצות לגורל השלטון בסוריה, הובילו לכך שבריה"מ החלה להזרים למצרים ידיעות מודיעין כוזבות, כאילו ישראל מרכזת כוח צבא עצום בגבולה עם סוריה כדי לתקוף את סוריה. כוונתה של בריה"מ הייתה לדברן את מצרים לבוא לעזרת סוריה ובהזדמנות זו להשיג לעצמה הישגים במזרח התיכון במסגרת "המלחמה הקרה". נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, ידע כי ידיעות המודיעין שסופקו לו על-ידי בריה"מ הן ידיעות כוזבות. הוא גם לא היה מוכן למלחמה מיידית )צבאו היה שקוע במלחמה בתימן,( אך הוא ידע כי אם הוא יבליג, יוקרתו ומעמדו בעולם הערבי ייפגעו. לאחר התלבטות, נאצר בחר להציל את 'כבודו' בעולם הערבי, והוא הזרים כוחות צבא גדולים לסיני, באופן ראוותני ולאור היום 14) במאי .(1967 כניסת הצבא המצרי לסיני הפתיעה את ישראל בעיצומו של מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים ומכאן כדור השלג החל להתגלגל לעבר המלחמה.

ב. דרישת מצרים לפינוי כוחות האו"ם מסיני - מאז מלחמת סיני, הוצבו כוחות של האו"ם בסיני, במצרי טיראן וברצועת עזה כדי לשמור על השקט בגבול ישראל - מצרים וכדי להבטיח את השייט במצרי טיראן. ב- 18 במאי ,1967 נאצר תבע ממזכיר האו"ם לפנות את כוחות האו"ם מסיני. מזכיר האו"ם מיהר לפנות את כוחות האו"ם בצעד חפוז ותמוה ב- 19 במאי, כאשר מזכיר האו"ם לא היה חייב לפנותם )נאצר ראה בכך הוכחה ליעילות המהלך שלו.( בצעד זה נאצר רצה להוכיח למבקריו בעולם הערבי שהוא לא "מסתתר מאחורי הסינר של האו"ם" כפי שהאשימו אותו ואת כוחות האו"ם תפסו חיילים מצריים. הצעד הזה הגביר את המתיחות בין ישראל למצרים.

ג. סגירת מיצרי טיראן בפני ישראל - לאחר שכוחות האו"ם פינו את מיצרי טיראן, נאצר הכריז, בעת  ביקור אצל טייסיו בבסיס חיל האוויר המצרי בביר גפגפה בסיני, ב- 23 במאי, על סגירת מיצרי טיראן בפני אניות ישראליות. לחייליו נאצר אמר: "המים במצרי טיראן הם שלנו, ואם ישראל רוצה במלחמה, אז אהלן וסהלן." נאצר גם המשיך להזרים כוחות צבא לסיני. הצעד הבוטה והמתגרה הזה של נאצר היה הפרה של החוק הבינלאומי, ושימש עילה למלחמה.

ד. ברית הגנה הדדית עם ירדן - ב- 30 במאי 1967, המלך חוסיין התייצב בפני הנשיא נאצר בקהיר וחתם על ברית הגנה הדדית עם מצרים. בהתאם להסכם, הצבא הירדני הועמד בשעת מלחמה תחת פיקוד גנרל מצרי אשר קבע את המטה שלו ברבת עמון, בירת ירדן. כמו כן, הועברו לירדן תגבורות צבא מעיראק וממצרים. מצרים גם חתמה בריתות עם עיראק וסוריה וכך יצרה חזית מאוחדת נגד ישראל בהנהגתה.

 

3.מתיחות בגבול הירדני - הקמת אש"פ )ארגון שחרור פלסטין( ופעולותיו נגד ישראל:  

בוועידת הפסגה הערבית הראשונה (1964) הוחלט על הקמת אש"פ. בשנת 1965 החל פת"ח (הזרם המרכזי בארגון אש"פ,( בהנהגת יאסר ערפאת, בפעולות טרור וחבלה  נגד ישראל, ומחבלים חדרו לישראל מירדן ומסוריה. ישראל הוטרדה מאד מסוג פעילות חדש זה נגדה והגיבה בפעולות תגמול, בעיקר בשטח ירדן. (הפעולה הבולטת ביותר הייתה פשיטה על הכפר סמוע בדרום הר חברון, ביולי 1966. פעולה זו נערכה לאור היום תוך כדי הפעלת שריון ומטוסים והתנגשות עם הצבא הירדני, הפעולה הזו החריפה את המתח הכללי.( פעולות הטרור של המחבלים נעשו גם בגיבוי סוריה אשר נתנה לאנשי הפת"ח, ולארגוני חבלה אחרים, חסות בשטחה. סוריה ופת"ח האמינו, כי הפיגועים בישראל יאלצו את צה"ל לצאת לפעולות תגמול, וכתוצאה מכך תפרוץ מלחמה כוללת בין ישראל למדינות ערב.

 

4. תבוסתן של מדינות ערב במלחמת העצמאות  ובמלחמת סיני:

התבוסה של מדינות ערב, במלחמת העצמאות ב- 1948 ובמלחמת סיני ב- 1956 חיזקה את רצונה של מצרים לנקום בישראל על התבוסה. אם כך, המלחמה עם ישראל הייתה רק שאלה של זמן. מצרים חיכתה לזמן המתאים לתקוף את ישראל.

 

5. מעורבות המעצמות והשפעת המלחמה הקרה:

'המלחמה הקרה' בין ברית-המועצות וארצות-הברית, על אזורי שליטה והשפעה בעולם, הביאה בשנות ה-60 למעורבות של המעצמות במזרח התיכון: ברית-המועצות תמכה בעיקר בסוריה, אך גם במצרים וסיפקה להן נשק רב. ישראל הידקה את יחסיה עם ארצות-הברית ולראשונה - ארה"ב החלה לספק לישראל נשק כבד שכלל טנקים וטילים נגד מטוסים.  המתח הגובר בגבול ישראל - סוריה, הוביל את בריה"מ להגן על המשטר בסוריה על-ידי הסתת מצרים לצאת לעזרת סוריה שכביכול 'מותקפת'.    בריה"מ רצתה לערב את מצרים במלחמה נגד ישראל, ולכן הזרימה ידיעות כוזבות למצרים, על כוונה ישראלית לתקוף את סוריה.

 

6. המצב הפנימי בישראל - חולשתה של ישראל בעיני הערבים:

בשנים 1967-1966 ישראל הייתה נתונה במשבר כלכלי ופוליטי. בתחום הכלכלי חל מיתון עמוק שגרם לאבטלה גוברת ולדאגה עמוקה לגורלה הכלכלי של ישראל. דור המנהיגות הראשון, בראשות דוד בן גוריון, פינה את מקומו לאחר משבר פנימי ממושך, וראש הממשלה החדש, לוי אשכול, נחשב כאיש מתון והססן.  הערבים ובריה"מ, תפסו את המצב הכלכלי והמצב הפוליטי הקשה בישראל, כסימנים להיחלשות ישראל ולירידה בעוצמתה.