אמירים אביב לבגרות היסטוריה

הקדמה:

תהליך הדמורליזציה (ייאוש):

התנאים הקשים, האבטלה, המחסור, אי ידיעת השפה העברית והשהייה הממושכת במחנות העולים ובמעברות גרמו למשברים פסיכולוגיים קשים אשר מנעו קליטה מהירה וטובה. העולים התמלאו טינה כלפי הוותיקים בארץ. יחסי ניכור ועוינות היו גם בין המושבים החדשים ותושבי עיירות הפיתוח לבין הישובים הוותיקים, בעיקר הקיבוצים אך לא רק. יחס הניכור נבע מן ההרגשה של הוותיקים כי הם בנו את הארץ ולכן מגיע להם יותר מאלה שבאו אל המוכן. גם הפער בין המנטאליות של הוותיקים שברובם היו ממוצא אירופי לבין המנטליות של יהודי המזרח תרם לניכור. הוותיקים ראו בתרבות העולים תרבות "פרימיטיבית" והתייחסו אליהם בהתנשאות. הציפייה הייתה, כי העולים יתאימו את עצמם במהירות האפשרית לתרבות הקיימת בארץ. להרגשה זו תרמה גם תפיסת 'כור ההיתוך' ששללה את הזהות והתרבות שאיתן באו העולים ודרשה מהם להחליפן בזהות 'ישראלית - צברית'.

מהומות ואדי סאליב

ב- 1958, חיו בארץ ישראל כ- 160 אלף יוצאי מרוקו ומצבם היה קשה. אחוז הקשישים והחולים שבהם היה גבוה יחסית. רבים מהם התפרנסו בדוחק מעבודות בלתי מקצועיות וזמניות והתגוררו בעיירות מרוחקות. אלו מהם שהגיעו אל הערים הגדולות, התגוררו בשכונות עוני צפופות, דוגמת וואדי סאליב בחיפה. רבות מבין 19 אלף המשפחות, שחיו באותה תקופה במעברות, היו מקרב יוצאי מרוקו.

ביולי 1959, בוואדי סאליב (שכונה ערבית לשעבר בתחתית העיר חיפה) שכונת עוני, שמרבית מתושביה עולים מארצות האסלאם (בעיקר ממרוקו) פרץ סכסוך בבית קפה. בעל בית הקפה, שלא הצליח להשתלט בעצמו על הסכסוך, קרא למשטרה. השוטרים השתמשו בכוח ואחד השוטרים ירה באדם, שלטענת השוטרים היה שיכור וגילה התנגדות. הפצוע נלקח לבית החולים עם פצעים קלים, אך באותו לילה נפוצה שמועה, כי הפצוע נפטר. שמועת כזב זו גרמה ליציאת רבים להפגנה נגד המשטרה. ההפגנה הפכה למהומה: מכוניות הועלו באש, חנויות נפרצו ונבזזו, שוטרים ואזרחים נפצעו ועשרות נעדרו. כעבור יום התפשטו המהומות לכל רחבי הארץ והפגנות סוערות נערכו במקומות רבים. כמה ימים לאחר פרוץ המהומות, מינתה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות משה עציוני (שופט בית המשפט המחוזי). בפני הוועדה התייצב דוד בן הרוש, מנהיג המהומות בואדי סאליב. בן הרוש היה בן עדת מרוקו וסיפורו האישי שיקף את מצבם העגום של עולי מרוקו. בן הרוש סיפר שלאחר שהשתחרר מהצבא התקשה למצוא מקום עבודה ומקום מגורים הולם, וכי חש שדוחים אותו על רקע עדתי.

 

 לאחר כחודש הוגשו מסקנות הוועדה:

- "לדעת הוועדה אין לזהות את העדה הצפון אפריקאית עם המעשים הללו בוואדי סאליב. אף כי הרקע של המהומות היה סוציאלי ועדתי, הן לא נשאו אופי בין - עדתי ולמעשה לא היו כל פגיעות של בני עדה אחת בבני עדה אחרת".

- לדעת חברי הוועדה "חלקים מסוימים של עדת יוצאי צפון אפריקה (בתוך השכונה) טעונים מידה מרובה של הרגשת אפליה וקיפוח… הוועדה משוכנעת, כי בקרב חלקים ניכרים של היישוב, מיוצאי צפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו, קיימת הרגשת קיפוח ואף אפליה כלפיהם".

- "יש להביא בחשבון, גם את ההשפעה הפסיכולוגית ההרסנית של מציאת ריכוזים של מאוכזבים, הנתונים במצוקה חומרית קשה ובעלי הרגשת קיפוח עמוקה".

תוצאות ומשמעות מהומות ואדי סאליב:

1. המהומות עוררו ויכוח חריף בחברה הישראלית. חלק הסכימו, כי מדובר בציבור הסובל מאפליה ומקיפוח על רקע עדתי. אחרים טענו, כי מדובר בציבור פחות משכיל אשר לא עושה הרבה לשפר את מצבו. הנושא העדתי עלה על סדר היום הציבורי.

2. הימים היו ימי בחירות, לכן הושקע הון רב יותר בהוצאת העולים מהמעברות.

3. הוגשה הצעת חוק, לפיה יוענק מענק למשפחות ברוכות ילדים והוחל בתכנון קורסים מקצועיים לחיילים משוחררים.

4. המפלגות הוותיקות, הגדילו את מספר המועמדים ברשימותיהן מבני עדות המזרח וכן הוקמו רשימות עדתיות שביקשו להיבחר לכנסת.

5. במהומות אלו ניתן לראות את ניצני הפגנות "הפנתרים השחורים" שנערכו בירושלים בתחילת שנות ה- 70, הפגנות שהעלו שוב את בעיית הקיפוח העדתי.